כתב סופר גיטין חלק א נז

לתופס לבע"ח משום דדרש קרא דלא תלקט כו' ומוכח דמגבי' מציא' קנה דחד מגו אבל תופס לבע"ח לא מוכח ואיפכא מוכח מקרא דלא תלקט דל"א תרי מגו וכ"ש תופס לבע"ח דליכא כלל מגו דזכה ור"פ ג"כ ס"ל כוותי' כמ"ש תוס' דהדר בי' והיינו די"ל מהכא ולפי' דתופס לבע"ח ל"ק ומגבי' מציא' קנה כנ"ל:

והא"ש בזה ליישב הא דכ' רש"י בב"מ דע"י שליח קונה ובכתוב' כ' רש"י תופס לבע"ח ע"י שליח וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דאי ילפי' מקרא דלא תלקט כמ"ש תוס' לר"ח דמהכא יליף וקרא סתמא משמע אפי' ע"י שליח העני אבל אי מסבר' חוץ דתופס לבע"ח ל"ק ס"ל לרש"י ע"י שליח ליכא סברא ועפ"ז י"ל רש"י דב"מ וסוגי' דכתוב' ולפמ"ש א"ש ביותר דבב"מ לר"ח ור"נ דס"ל מגבי' מציא' ל"ק ע"כ דלא דרשו קרא רק מסברא וס"ל לרש"י דמסברא ע"י שליח קנה אבל בכתוב' שם ר"פ מביאי' מדר"י דמחלק בין מציא' לבע"ח ומשום דדריש קרא וכמ"ש מוכח אפי' שליח לא וא"ש דלכן מייתי מדר"י דוקא ולא מר"נ ור"ח עיי' בכ"ז וק"ל:

שמעת מיני' יוכל הרב לומר עשה עמי כו' כ' תוס' דס"ד דרגילות הוא שעובד אותו אם גם אם אמר לו צאי מע"י מחויב לתת לו מזונות והקשה מהרש"א א"כ מה השיב לו התרצן הכא במ"ע באמר לו צאי כו' הא המקשן ידע מזה אלא דס"ל כיון דעובד אותו חייב לולי שיוכל לומר עשה עמי ואיני זנך ונדחק. ולולי שכ' תוס' דס"ד דהי' לו להתחייב הי' נ"ל דמקשן ג"כ ידע שאינו חייב לו היכא דספקה לי' אלא כיון דעבד רגיל לעשו' לו ועובד אותו הגם שאינו מחויב דהא אמר לו צאי מע"י כו' גם האדון עושה חסד עמו מטוב לבו חטיבה מול חטיבה ונותן לו מזונות כדי שיהי' לו בריווח וכיון שרגילי' ומסתמא יעשה כן העבד לאדונו והאדון לעבדו לכן הוא חוב לעבד כשמשחרר אותו הגם שאם ירצה יאמר לו צאי מע"י והוא לענין מזונו' כמשוחרר מ"ל חוב הוא לעבד דאם יאמר לו כן מ"מ הוא יעבוד לו מרצונו והוא גם הוא האדון ייטיב עמו ולכן הוכיח המקשן ש"מ יוכל לומר עשה עמי ואיני זנך ודחה התרצן הכא במאי עסקי' דאמר לי' צאי כו' היינו דאין להוכיח מזה די"ל דרבנן אמרו היכא דכבר אמר לי' צאי מע"י ואין העבד עובד לו כלום או שעובד לו ואין האדון משלם לו גמול נגדו לתת לו מידי כה"ג לאו חובה הוא לו ומדוקדק דאמר המתרץ הכא במאי עסקי' נראה דמוקי מתני' כה"ג וקשה טובא כיון דאפשר שיוכל לומר לו צאי מע"י בכל רגע שוב לאו חוב הוא לו ולמה אמר הכא במאי עסקי' דמתני' בהכי איירי ולמ"ש בהכרח הי' צ"ל דמתני' בהכי איירי והאדון אין נותן לו מידי וא"ש. ומובן בזה עוד הא דמקשה אשה נמי כו' קושי' זו קשי' בלא"ה כיון שיוכל לומר צאי מע"י ליכא חוב שבכל שעה ורגע יוכל לומר לה כן ולמ"ש א"ש בלא"ה לק"מ י"ל כיון שאין רגילו' שיאמר איש לאשתו צאי ורובא דרובא מתפרנסי' משלו ומע"י שלו משו"ה שאפשר לומר לה כך חשוב גט חוב דכ"ז שהוא תחתיו לא יאמר לה כך עד שיוציא' מתחתיו אבל כד מתרץ בעבד איירי דאמר לו צאי מקשה שפיר כה"ג דאמר באשה נמי כשאמר צאי ליכא חוב ויש להוסיף עוד דברי' בזה ועיי':

ורבנן סברו מאן דמרחם אב"ח אעבד נמי כו' הקשה תוס' דרבנן אדרבנן ורשב"ג על רשב"ג ולפי תי' תוס' פליגו בסברו' הפוכו' ונראה דקושי' תוס' לשיטתו דלקמן ע"ב דגם לר"י ס"ל דיוכל לומר צאי מ"מ רבנן ורשב"ג ע"כ לא פליגו רק ביכול דבשנת בצור' לכ"ע א"י לומר עשה עמי כו' ופליגו באמר צאי ורבנן ס"ל מאן דמרח' לפ"ז גם לפי דמתרץ אביי לקמן פלוגתא דרשב"ג ורבנן לאחר יאוש ורשב"ג לרבנן קאמר אי לפני יאוש כשם שמצוה לפדו' ב"ח והיינו דרשב"ג מספקא לי' מה דקאמרו רבנן ולאמת י"ל רבנן לאחר יאוש קאמרו ולפני יאוש ס"ל דל"ח דימנעו כשם שמצוה לפדו' כדס"ל להו כאן ול"ק רבנן אדרבנן אלא רשב"ג אדרשב"ג אלא די"ל כתי' תוס' דלפדותו שלא יטמע בין הנכרי' ס"ל דכשם שמצוה לפדו' ב"ח כו' משא"כ כאן להחיותו וליכא עכ"פ סברות הפוכות וי"ל רב דס"ל דא"י לומר עשה עמי ס"ל כדמתרץ אביי לקמן דלאחר יאוש פליגו ול"ק רבנן אדרבנן ולרשב"ג יש לחלק בין לפדו' בין לזונו ורבא דמתרץ לקמן דפליגו לפני יאוש י"ל ס"ל כר"י לקמן דיוכל לומר ופליגו כאן ביכול אלא דתוס' לשיטתו דס"ל לקמן גם לר"י צ"ל דפליגו אי מרחמ' אעבד הקשה שפיר והוצרך לתרץ בסברו' הפוכ'. אבל לשיט' רי"ף ורמב"ם דלר"י פליגו ביוכל וא"י י"ל כמ"ש עיי' והבן:

וקושי' תוס' אפשר ליישב דיש לעיי' לפי דס"ל לרמב"ם בטעמא דמשחרר עבדו עובר בעשה משו' לא תחנם א"כ איך ס"ל לרבנן מאן דמרח' על ב"ח כו' הא אסור לתת לו מתנו' חנם וצ"ע לכאורה וצ"ל או רבנן ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשו' או דס"ל כר"מ דמותר לתת מ"ח לנכרי כ"ש לעבד וע"כ לעולם בהם תעבודו לאו משום מ"ח הוא. או ביותר י"ל ע"פ קושי' רשב"א לקמן פי השולח הלא אפי' לגר תושב מותר לתת מ"ח דכתיב לגר אשר בשעריך כ"ש לעבד דמחויב במצות. ונ"ל דרמב"ן ס"ל בעבד ג"כ מותר מתנה כמו לגר אלא לשחרר אותו מתנה גדולה כהאי שיוצא לחירו' עולם. אסור להניחו בחנם שהיא מתנה לעולם ולק"מ מגר. והא"ש דס"ל לרבנן מאן דמרחם כו' ולזה י"ל רשב"ג ס"ל דלא מרחם על עבדי' ס"ל גם מתנה כזו אסור לתת לו או גם דליכא איסור מ"מ ממנעו מלתת לו כיון דחזי' דתור' אסרה לרחמו לצא' לחירו' ש"מ דגרוע הוא לפני ד' כעין נכרי שאסור לחוננו. וכ"ז לענין לתת לו לפרנסו אבל לקמן לענין פדיון שבוי' שלא יטמע בין הנכרי' וחוזר לעבודתו בוודאי ליכא נדנוד מתנת חנם דאין עושי' רק שלא יהי' משוקע בין הנכרי' וא"ש ועיי':

ע"ב הקדש גופא ניחא לי' כי היכא דלשבח עבדי' נראה להסביר הא דניחא להקדש יותר דלשבח עבדי' מהאדון י"ל מאחר שהקדיש מע"י ואין לו ממע"י כלום מקמץ מזונותיו כל האפשר וניחא להקדש שיאכל יותר ממה שהדון נותן לו עכשיו אחר שהקדיש מע"י ולא יהי' מזונותיו בצמצום עוד וביותר י"ל האדון שנותן לו כל מזונותיו לא נותן לו עוד העדפה כי היכא דלשבח טפי דבלא"ה מוציא עליו כדי מזונותיו לא מוותר ולא מעדי' לו כדי דלשבח טפי אבל להקדש דלא יתן רק העדפה בעלמא ניחא לי' בכך כדי דלשבח:

ועיי' רמב"ם הלכ' עירוכין פ"ו הלכה י"ט שכתב מותר מכדי מזונותיו להקדש והוא לוה ואוכל ועוש' פחו' פחו' מש"פ ובמל"מ שם ציין על ש"ס דגיטין י"ב ע"ב וצל"ע למה לא כ' הרמב"ם הך חידוש דין דאוכל יותר ממה שרגיל לאכול אצל אדונו דניחא לי' להקדש והא לרב עכצ"ל דהא ס"ל דא"י לומר עשה עמי ואיני זנך ולא מצינו מי שחולק עליו בזה דהקדש ניחא הגם לפי דקיי"ל דיוכל לומר עשה עמי ואין אנו מוכרחי' לומר להעדפה וניחא לי' להקדש מ"מ כיון דסברי רב כך הוא דהקדש ניחא לי' מנ"ל לחלוק עליו. ולפמ"ש א"ש כיון דרמב"ם אזל להלכתא דאומר עשה עמי ומקדיש כל מעשי ידיו אלא דניחא להקדש שיאכל פחו' מש"פ כי היכי דלא למות ברעב כמ"ש תוס' ד"ה ולימא לי' דזה פשיטא שלא יתאכזר הקדש שימות ברעב ועיי' רמב"ם דכ' דאכזריו' הוא לומר עשה עמי ואיני זנך ופשיטא דהקדש לא יתאכזר ושל גבוה הוא ורחמיו על כל מעשיו כתיב כנ"ל להסביר אלא כיון שנותני' לו הקדש כל צורכו כפי שהי' האדון רגיל ליתן שוב אין מרוויחי' לו העדפה ולא ניחא להו בזה יותר מכל אדון דלא ניח' לי' לוותר נגדו אחר שנתן לו עיקר מזונותיו הצריכי' ביותר כנ"ל ועיי':

אלא דעדיין קשה הי' לי' לרמב"ם להביא הך חידוש דרב כשאינו אומר עשה עמי כו' ומעלה לו האדון מזונו' דיאכל העדפה מן ההקדש וי"ל דס"ל לרמב"ם כיון שאפשר בכל שע' שיאמר הרב עשה עמי ואיני זנך ומע"י להקדש ואינו רוצה לזונו עוד ואז מזונותיו מן ההקדש גם עתה עד שלא אמר עשה עמי לא ניחא להקדש שיאכל יותר להעדפה אולי יאמר האדון עשה עמי ולא יתן לו משלו יהי' כל הוצאו' מזונותיו עליה' לכן אין מרוויחי' נגדו גם עתה כדי שיהי' להקדש כשיאמר לו איני זנך ולרב דא"א לומר לו כן איני זנך שפיר ניחא לי' להקדש ומשו' שמא יאמר לו צאי מע"י במזונותיך ויהי' הכל על ההקדש לא חייש הקדש מכיון שכבר הקדיש מע"י ל"י לומר לו צאי מע"י במזונותיך הא הקדישו ושילוה ויפרע פחו' פחו' מש"פ שיעשה כן לעולם ל"י לומר צאי מע"י רק כשיוכל לאכול במרווח עושה ואוכל אבל להלכתא דיוכל לומר עשה עמי ואינו זנך יש לחוש בכל שע' שיאמר כן כנ"ל ועיי' היטיב:

אלא ש"מ יוכל ש"מ וכ' תוס' ורא"ש לחלק דבשנת בצור' ל"י לומר עשה עמי כו' דאל"כ תיקשי פלוגת' דרשב"ג ורבנן ורי"ף ורמב"ם לא כתבו לחלק בין שנת בצור' והביאו לדר"י סתם דיוכל כו' וכ' הכ"מ דצ"ל דס"ל לר"י פלוגתא דרשב"ג ורבנן ביוכל והוצאני לחירות ושנת בצור' לאו דוקא. והנה קושי' דהוצאני לחירו' י"ל כמ"ש תוס' לעיל לחירו' היינו כמו ב"ח וכן נראה דמקשה תחלה מדקתני הוצאני לחירו' ועוד מ"ש שנת בצור' דנקיט הו"ל להקשו' תחלה משנת בצור' דקתני תחלה ואח"כ ועוד מדאמר רשב"ג הוצאני לחירו' נראה דמקשה תחלה מהוצאני לחירו' ועוד מוסי' והולך קושי' חזקה את"ל לחירו' לאו דוקא אלא להיות כמו ב"ח מ"מ קשה יותר מ"ש שנת בצורת דנקיט. וי"ל לר"י דס"ל באמת הוצאני לחירו' להיו' כמו ב"ח אלא קשה מ"ש שנת בצורת דנקיט. ונ"ל דס"ל לרי"ף ורמב"ם דכ"ע ס"ל יוכל שלא בשנת בצורת ופליגו בשנת בצורת רבנן ס"ל גם בשנ' בצורת יוכל ורשב"ג ס"ל בשנת בצורת אינו יוכל וליכא פלוגת' רחוקה עיי' פ"י בביאורו לקושי' תוס' ולמ"ש ליכא פלוגת' רחוקה דלא פליגו רק אם יוכל גם בשנת בצורת וקיי"ל כרבנן דגם בשנת בצורת יוכל וא"ש רי"ף ורמב"ם כנ"ל נכון וברור:

ויש להם ראי' מכח קושי' תוס' לעיל מלקמן דקשי' דרבנן אדרבנן ורשב"ג אדרשב"ג לכן ס"ל לר"י הפלוגת' ביוכל וא"י ולק"מ מלקמן ולרב צ"ל כמאן דמוקי פלוגתא דרשב"ג ורבנן לקמן לאחר יאוש ול"ק רבנן ארבנן ורשב"ג אדרשב"ג ל"ק דשאני פדיון שבוי' מרחמו לי' ומצוה הוא שלא יהי' משוקע בין הנכרי' ורבנן ג"כ הכי ס"ל וכבר כתבתי מזה לעיל ועיי':

שאם הי' עבד כהן פוסלו מן התרומה הקשה תוס' יאמר טפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל ותי' לדבריה' דרבנן קאמר צ"ל לפמ"ש תוס' לקמן דבעבד קטן ישראל ר"מ מודה דליכא שו' חוב י"ל בפשוט להכי אמר דפוסלו מתרומה אפי' עבד קטן של כהן חוב הוא לו מה"ט וצ"ל דלא ניחא לתוס' לומר כן דיותר הי' לי' לומר טעמא דאוסרו בשפח' שהוא טעם הכולל גם לעבד ישראל גדול דמצוי יותר מעבד כהן