כתב סופר גיטין חלק א נה

אפי' בשחייב לי' דל"ק דהא ר"י ס"ל מגבי' מציא' קנה וכ' תוס' משו' מגו דזכי לנפשי' ובחוב דל"ק ע"כ דלא חייב לי' וקשי' פשיטא דגם מלוה ל"מ מדינא. וי"ל דרי"ף ל"ל כתי' תוס' על ר"י אלא כמ"ש רמב"ן ומביאו חי' ר"ן וש"מ בב"מ דבמציא' ליכא חוב כ"כ רק מניע' הריווח ולתי' זה י"ל בחוב אפי' בחייב לי' ס"ל לר"י דל"ק וא"ש. או י"ל ע"פ שיט' הסמ"ע דל"א מגו דזכי לנפשי' רק בחייב לי' כנגד כל מה שתפס ולענין דאינו יוכל לומר לאו בע"ד דידי מהני אפי' אין לו בו רק מקצתו כמבואר בב"ק ע' ע"א. ולפ"ז א"ש דר"י קמ"ל בחייב לו ג"כ דמהני תפיסה מדינא נגד הלוה ובחייב לאחרי' מ"מ ל"מ וא"ש ועיי' בכ"ז:

ועיי' רא"ש ס"פ דכ' דמדינא מהני תפיס' אלא מתקנתא ל"מ רק היכא דמפסיד נכסי. נ"ל בשווי' שליח לא תקנו ואפי' לא מפסיד נכסי מהני דזיל בתר טעמא דכ' הרא"ש דלא שבק' חי וכיון דשליח שווי' לא שייך לא שבק' חי דכ"א יתפוס הא שליח שווי' לתפוס. ועיי' ב"ח שהקשה כיון דרא"ש מודה לו לרי"ף לדינא דאין יוכל לתפוס רק במקום דמפסיד וכדומה מה לי אם מתקנתא או מדינא הוא וכן הקשה בג"ת ובלח"מ בפלפלא חריפתא בב"מ ועיי' בב"ח מה שתי' ובתומי'. ולפמ"ש י"ל דס"ל לרא"ש לרי"ף גם בשווי' שליח ל"מ תפיס' דיוכל לומר לאו בע"ד דידי את עד דכ' לי' הרשא' וזכי לנפשך משא"כ לשיטתו דמדינא יוכל לתפוס רק מתקנתא ל"מ משום לא שבק' חי בשליח מהני. ועוד נ"ל נפקותא במ"ש הסמ"ע סי' ק"ה דנפקד יוכל לתפוס אפי' היכא דלא מפסיד נכסי וב"ח חולק עליו ועיי' ש"ך ובאמת דינו של הסמ"ע לא מסתבר מסברא מה לי מסר לו ברשו' לפקדון סו' כ"ס תפיס' שלא ברשו' אבל נ"ל לשיט' הרא"ש דמדינא יוכל לתפוס רק מתקנתא דוקא במפסיד נכסי משום ל"ש חי וצ"ל מאי לא שבק' חי איכא הא כדין הוא דחייב למי שחייב והוא תופס ונותן למלוה וצ"ל דכ"א יתפוס ויאמר בשביל בע"ח ויעכב לעצמו ויברח וילך לו וכ"ז בתופס דעלמא אבל בנפקד הוא האמין לו שלא יכפור בו ולא יעכב שלו אם עכשיו תופס בשביל מלוה ליכא לא שבקי חי דיעכב לעצמו הא האמין לו שלא יעשה עול כה"ג מהני תפיס' אפי' אינו יורד מנכסיו וזהו הנפקותא בין רי"ף לרא"ש והמחבר פסק כרא"ש ואתי' דינו של הסמ"ע נכון לדינא ובתשובה הארכתי:

והנה תוס' הקשה דר"י אדר"י דאמר מגבי' מציא' קנה וכו' והא בהא תלי' דהא ר"נ ור"ח מדמו להו להדדי נרא' לולי דר"נ ור"ח מדמו להדדי הי' מקום לומר דלא דמי אלא הא הם מדמי' להדדי וצ"ב מה הי' מקום לחלק בין מציא' לחוב ואי כמ"ש תוס' לבסו' דשאני מציא' מגו דזכי א"כ עדיין קשה הא ר"כ ור"ח מדמו ול"ל לחלק והא תוס' ידע חילוק זה מיד בקושי' ולא הי' תוס' לתרץ רק דבהא פליגו דר"נ ור"ח מדמו מלתא למלתא ור"י ס"ל לחלק. ונ"ל דתוס' הרגיש בחלוקו של רמב"ן שהבאנו לעיל דשאני מציא' דאינו רק מניע' ריווח וליכא חב כ"כ כמו חוב וי"ל דזהו טעמא של ר"י ולכן הקשה דהא ר"כ ור"ח מדמו להדדי ול"ל לחלק בין חב דמציא' לחב דבע"ח ומ"ט דר"י ולא רצה לומר דבהכי ובסברא בעלמא פליגו ולכן תי' דר"י ס"ל במציא' משום מגו דל"ש בחוב והיינו דתופס לבע"ח דקאמר ר"י דוקא בשאינו חייב לתופס ג"כ והא דר"נ ור"ח דמדמו להדדי היינו בתופס לבע"ח אפי' חייב לי' דג"כ ל"מ ודמי' למציא' או דל"ל מגו ור"י אית לי' מגו והא במגו דזכי לנפשי' פליגו תנאי ר"א ורבנן לר"נ ועולא ס"ל מעשיר לעני מחלוק' ולכ"ע אית להו מגו ור"י כעולא ור"נ לשיטתו דלרבנן ל"ל מגו וא"ש כנ"ל נכון:

וכתבו הראשוני' לפי תי' תוספ' היכא דחייב גם לתופס מהני תפיסתו משום מגו כמו מציא' וכן פסק בטוש"ע. ולפע"ד יש לעיי' די"ל דטעמא דר"י במציא' לא משום מגו דזכי לנפשי ויש לו בו זכות אם ירצה יש בכחו לתפוס עבור חבירו אלא כיון דאי בעי זכי לנפשי' ליכא חב לאחרי' דיאמר נא הא אי בעי החזקתי בעצמי באין מוחה ואני מטיב מטוב לבי לזכו' לזה אין זה חב לכם דאני כמטיב משלי לתת לזה, וכ"ז במציא' אבל בחוב הגם שהי' יוכל לתפוס לעצמו והוא מוותר נגד זה וזוכה לו מ"מ יאמרו דחב לנו בתפיס' זו דאם הי' לוקח לעצמו הי' נפטר הלוה מכל חובו אבל עכשיו שזוכה לזה עדיין לא נפטר ממנו ל"מ לשיט' הרא"ש דאין האחריו' בסתמא על התופס אך אפי' לדסוברי' דסתמא באחריותו הוא מ"מ המלוה תובע מן הלוה ואולי לא יוכל להוציא מן התופ' או לא יהי' לו ואכתי איכא חיוב ולא דמי' למציא' אפי' בחייב גם לתופס וכן נרא' ומשמע מדל' כ' תוס' דר"י תופ' לבע"ח היינו בשאין חייב לו דווק' מסתימ' תוס' שכ' מציאה איכא משום מגו. נראה אבל בחוב לעולם לא אמרי' מגו דזכי לנפשי' מטעמא דכתיבנא כן נ"ל לולי דראשוני' וטוש"ע לא ס"ל כן ואפי' לפמ"ש בכוונ' תוס' מ"מ בעשאו שליח בו וחייב לשליח ג"כ דמי' למציא' כיון דבעשאו שליח כבר נפטר הלוה ממנו לגמרי וכיון שהי' יוכל לזכו' לעצמו ג"כ שוב ליכא חב כלל כמו במציא' ואם נימא דר"י גם בחייב גם לתופס אמר דל"ק צ"ל דלאו בשליח איירי כנ"ל עיי' והבן:

אמר ר"ח התופס לבע"ח כו' באנו למחלוק' ר"א ורבנן. נ"ל הא דלא נרא' לר"ח לחלק בין מלקט הפיא' דאיכא מגו כדדחי ר"פ באמת נ"ל דר"ח ס"ל דמתני' סתמא קתני בין בעשיר בין בעני מחלוק' ואי טעמא דר"א משום מגו ואפי' תרי מגו ס"ל ורבנן אפי' מעני לעני פליגו ול"ל אפי' חד מגו זו פלוגת' רחוקה מן הקצה אל הקצה ולכן ס"ל דר"א ג"כ לאו מטע' מגו אתי עלה רק משום דס"ל תופס לבע"ח דליכא מגו כלל קנה ורבנן ס"ל תופס לבע"ח ל"ק ובחדא מלתא פליגו אי יכולי' לומר לאו כל כמינך לזכו' לזה ולחוב לזה או לא. ור"פ דדחה לו טעמא דר"א משום מגו דמפקיר נכסי ואי בעי זכי לנפשי' דס"ל תרי מגו וס"ל ג"כ דפליגו בין מעשיר לעני בין מעני לעני ור"א אפי' תרי מגו אית לי' ורבנן לא פליגו מסברא דאפי' חד מגו ל"ל אלא דבדרשא דקרא פליגו דרבנן ילפי מלא תלקט ור"א דרש קרא להזהיר על שלו וליכא פלוגת' רחוקה מסברא כנ"ל. ובזה יובנו דברי תוס' בב"מ ט' ע"ב דאמר ר"כ ולימא מר מעני לעני מחלוק' כ' תוס' דפליגו בתופס לבע"ח כדאמר ר"ח ונתקשו חקרי לב הפ"י ותומי' בכוונ' תוס' מ"ש דר"נ ס"ל הכי דלמא ס"ל לר"א כדדחי ר"פ משו' מגו. ונ"ל דס"ל לתוס' הא דאמר ר"כ ולימא מר מעני לעני היינו גם מעני לעני דמעשיר לעני וודאי פליגו כמ"ש רש"י שם אף מעני לעני וכ' ש"מ בכוונתו בוודאי מעשיר לעשיר מחלוק' ג"כ מדקתני יתננו לעני הנמצא ראשון משמע דהמלקט לאו עני הוא ולדידי נרא' מדקתני יתכנו לעני ולא קתני דיחזיק לעצמו ש"מ דגם בעשיר מלקט קאי ור"נ אמר לימא מר גם מעני לעני דמתני' סתמא קתני ועוד הוכיח כן ממתני' דב"מ ועולא השיב דמוכח לומר דוקא מעשיר לעשיר פליגו מדקתני סיפא תחלה והיינו דרישא דאמר תחלה ואל"ה קני ש"מ מעני לעני כ"ע מודי' וע"כ לדחוקי במתני' פיא' דוקא מעשיר לעני פליגו. ולפ"ז לפי דס"ל לר"כ בשני' פליגו ושלא לעשו' פלוגתא רחוק' דר"א ס"ל ב' מגו וחכמי' אפי' חד מגו ל"ל עכצ"ל דלא פליגו כלל במגו אלא טעמא דר"א דתופס לבע"ח קנה אפי' ליכא מגו ורבנן ס"ל תופס לבע"ח ל"ק ומביא תוס' ראי' לזה מר"ח דס"ל דפליגו בתופס לבע"ח ולא נרא' לי' דטעמא דר"א משום ב' מגו ואית לי' תרי מגו משום דדחיק לי' לעשו' פלוגת' רחוק' בין ר"א ורבנן ור"פ שהשיב לו טעמא דר"א משום ב' מגו מפרש דרבנן מקרא ילפי ופליגו בקרא ולולי כן ג"כ הי' מודה לר"ח וכיון דר"ח ור"פ שני' ס"ל דלא נעשה פלוגת' רחוק' בין ר"א ורבנן ג"כ ר"נ בודאי הכי ס"ל וכיון דס"ל לרבנן דל"ל מגו כלל ולא מקרא דהא ס"ל ה"ה במציא' ובתופס לבע"ח כן ע"כ דס"ל לר"נ דפליגו בתופס לבע"ח ור"א ג"כ ל"ל מגו כלל כנ"ל נכון וברור בכוונת תוס' ולחנם נתלבטו בהם פ"י ותומי' במחכ"ת זצ"ל:

דף י"ב ע"א דלמא לא הי' וכו' כ' תוס' הגם דר"פ ס"ל בכתוב' תופס לבע"ח ל"ק דיחוי בעלמא הוא דקמדחי ויש מן הקושי' כיון דס"ל באמת דתופס לבע"ח ל"ק למה מדחה הכי ועושה פלוגתא בין ר"א ורבנן בדרשות דקרא מה לי' לדיחוי וטורח כ"ז כיון דסו' כ"ס ס"ל דלא קנה. ולכן נ"ל ליישב קושי' תוס' לפי דאמר ר"ח דבתופס לבע"ח פליגו וכתבנו בסמוך דס"ל דפליגו בין מעשיר לעני בין מעני לעני ורבנן ס"ל דל"ק ש"מ דל"ל מגו כלל ואפי' תופס לבע"ח היכא דחייב גם לתופס ל"ק דל"ל מגו כלל. ולר"א אפי' דליכא מגו קנה וע"ז דחה ר"פ דמר"א לא מוכח רק היכא דאיכא מגו ואפי' ב' מגו אמרי' ורבנן פליגו מדרשות דקרא ולא משו' דלית להו מגו דגם רבנן אית להו מגו כר"א ואפשר אפי' בתרי מגו ועכ"פ בחד מגו ובלקט שאני דגלי קרא וגזה"כ הוא אבל בכל דוכתא אית להו מגו ומגבי' מציא' קנה וה"ה בתופס לבע"ח היכא דחייב לי' דאיכא מגו דלא כר"ח לדידי' אפי' היכא דאיכא מגו ס"ל תופס לבע"ח ל"ק. והא"ש הא דאמר ר"פ בכתוב' תופס לבע"ח ל"ק היכא דל"ח לתופס כבעובדא דדהו ומייתי מדר"י דאמר נ"ק ג"כ בליכא מגו דזכו דהא ר"י ס"ל דמגבי' מציא' קנה ומיושב קושי' תוס'. אלא לכאורה לא הי' ר"פ צ"ל דילפי מקרא אלא דפליגו מעשיר לעשיר ר"א אית לי' תרי מגו ורבנן ל"ל תרי מגו אבל מעני לעני מודי' דאיכא מגו ולפמ"ש תוס' דדחי' בעלמא הוא רצה ר"פ לדחוי' דאפי' תופס לבע"ח במקום דליכא מגו לא מוכח דל"ל דרבנן די"ל שאני הכא דגלי אבל לפמ"ש אני דלאמת קאמר ר"פ דאין ראי' מרבנן דס"ל גם במגו דל"ק אלא היכא דליכא מגו ס"ל דל"ק א"כ הי' יוכל לדחוי' דפליגו רק מעשיר לעני. וצ"ל דפשיטא לי' לר"פ מסתימ' מתני' דבין מעשיר בין מעני לעני פליגו וכדס"ל לר"ח וכן ס"ל לר"כ כמו שכתבתי בסמוך בכוונת תוס' ב"מ וק"ל:

ועד כאן לא קאמרו רבנן אלא דכתיב לא תלקט וכו' וכ' תוס' דר"ח דאמר כאן תופס לבע"ח ל"ק י"ל דמקרא יליף לבכל מקום דל"ק ולפ"ז איכא איסור ג"כ להגבי' מציא' או לתפוס ואי עביד ל"מ מדכתיב לעני ולגר תעזוב כמ"ש תוס'. וכ"ז י"ל לר"ח וה"ה לר"נ בב"מ אבל ר"י דס"ל מגבי' מציא' קנה ותופס לבע"ח ל"ק ע"כ דלא יליף תופס לבע"ח מקרא א"כ מגבי' מציא' כמי וע"כ ר"י מסברא דנפשי' ס"ל תופס לבע"ח ל"ק וכן ר"פ דס"ל בכתובת תופס לבע"ח ל"ק ודחי שאני התם דגלי קרא לא תלקט וא"א למילף מקרא הא דס"ל תופס לבע"ח ל"ק מסברא הוא ומביא דר"י ס"ל תופס לבע"ח ל"ק הגם דס"ל מגבי' מציא' קנה ולא יליף מקרא רק מה דסבירא לי' מסברא מגבי' מציא' איכא מגו ובתופס ליכא מגו:

ובזה מצאנו עוד הפעם מקום ישוב לרש"י דכ' בב"מ לר"נ ור"ח ולא עשאו שליח ובכתובת ס"ל לר"פ ור"ה אפי' עשאו שליח וכ"כ רש"י בעצמו בכתובת לר"י שליח התופס. י"ל הא דכ' רש"י לר"נ ור"ח דס"ל גם מגבי' מציא' ל"ק דילפי מקרא דלקט דל"ק ואפי' דאיכא מגו וגזה"כ הוא בלקט וילפי' בכ"מ ס"ל לרש"י דמקרא לא מוכח רק היכא דלא שוי' שליח אבל בשווי' שליח מנ"ל ולכן כ' רש"י דלא שווי' שליח אבל ר"פ ור"ה בדר"י