עולם הלימוד · Olam HaLimud
Library › כתב סופר גיטין חלק א

כתב סופר גיטין חלק א נד

Ketav Sofer Gittin part 1 54 · כתב סופר גיטין חלק א · free full Hebrew text

Open in the reader →

עוד דרך אחר לפנינו בישוב שיטת רש"י להצילו מקושי' תוס' מכתוב' ומקושי' ראשוני' מר"ן דמביא ראי' ממתני' אפי' ע"י שליח ורבא הקשה מפועל וליישב כל קושי' אלו בחדא מחתא אקדי' הנה תוס' פקפק מסברא על רש"י מ"ש עשאו שליח ללא עשאו הא זכי' מטע' שליחו' ובמקומו עומד. ונ"ל דס"ל לרש"י די"ל חילוק רב בין עשאו או לא עשאו לא מבעי' לפי שיטת הרא"ש דמייתי הטור סי' ק"ה דסתמא לא קבל ואינו מחויב באחריו' כ"ז בלא עשאו שליח אין אחריו' על השליח וגם המלוה חוזר על הלוה לפרוע ממנו כשנאבד מיד התופס אבל כשעשאו שליח הוא במקומו והוא על אחריותו של המלוה אפי' לשיטת דס"ל דסתמא באחריותו של התופס הוא הלא כ' דמלוה תובע מלוה והלוה מוציא שלו מן התופס אבל בעשאו שליח בוודאי אין המלוה חוזר על הלוה דהא שלוחו הוא ובמקומו עומד והוא פשיט ולפ"ז חילוק רב בין עשאו שליח ללא עשאו דבלא עשאו שליח וחב לאחרי' יכולין לומר לאו כל כמינך להטיב לזה ולחוב לנו מאי חזי' כמו דעשית עצמך מדעתך שליח לזכו' לזה כן היית יוכל לעשו' שליח לנו ועוד הרי חייבת לנו בכפלי' דעדיין לא פקע חוב של זה דאם נאבד מידך תובע מן הלוה שני' ומי יודע אם יהי' לך לפרוע ללוה כדי שמשלם לנו אבל בעשאו שליח עומד במקומו ממש ונסתלק הלוה לגמרי מן המלוה וגם לא יוכלו לומר מה חזי' להיות שליח לזה כן היית יוכל לעמוד מעצמך לזכו' לנו הלא אם יתפוס בשבילם יהי' האחריו' עדיין על הלוה ויהי' חייב לזה שעשאו שליח יותר ממה שהוא חב להם עכשיו וזהו החילוק בין עשאו ללא עשאו שליח והחילוק רב הוא וכ"ז בחוב אבל במציא' לא שייך כ"ז אפי' עשאו שליח יכולי' לומר כמוהו כמוני היית יוכל להיו' שליח לזכו' לנו כמו לזכו' לו ותהי' כמונו בשליחו' זה כמוהו שעשה אותך שליח ומיושב קושי' ראשוני' מראי' ר"נ ממתני' ומקושי' רבא מפועל במציא' ליכא חילוק בין עשאו שליח ללא עשאו שליח ודווקא בחוב איכא חילוק כמ"ש. והא"ש נמי דל"ק מימר ב"ח דשם לא שייך דעשאו שליח עומד במקומו יותר דנסתלק הלוה לגמרי משא"כ אם הי' תופס לאחרי' שלא עשאו שליח דהא שם מטלטלי דיתמי הוא והו"ל ערבא ולא שייך דיחזור המלוה על היתומי' ודמי' למציא' ומייתי ראי' מדאמר ר"י התופס לבע"ח ל"ק בלא עשאו שליח וה"ה בנדון דדהו אפי' בשליח דביתומי' ליכא חילוק בין שליח כמ"ש ומיושב כל הקשיו' ע"ד סלול וישר לפע"ד:

ברם דא נשאר בקושי' מ"ש רש"י בכתוב' לר"י שליח התופס שנתעורר בגדולי תרומה ובאמת תוס' וראשוני' לא הקשו על רש"י דסתר עצמו נרא' דלא הי' לפני' כמ"ש לפנינו ברש"י בכתוב' ויותר נ"ל דאין כוונת רש"י שליח התופס שהוא עשאו שליח אלא שהוא שלוחו עומד במקומו מעצמו לזכו' לו בתור' שליחו' וזכי' לאדם כו' מטע' שליחו' לאפוקי אם אינו רוצה לזכו' לו רק תופסו כדי לתת לידו אפי' אינו חב לאחרי' יוכל הלוה להוציא מידו כ"ז שהוא ביד התופס כיון דלא צריך לו עדיין ולא הי' ר"י צ"ל חב לאחרי' ועוד איך מייתי ר"פ ור"ה ראי' מר"י דבנדון דדהו התכווין לזכות לכן כ' רש"י שליח התופס היינו שעשה והעמיד עצמו שליח במקומי כנ"ל פשוט וברור בכוונת רש"י ולכן לא הקשה תוס' וראשוני' דרש"י סתר עצמו כנ"ל:

ורב חסדא אמר תופס לבע"ח תנאי היא דרבנן ס"ל דמגבי' מציא' ל"ק משום דחב לאחרי' דיאמרו לאו כל כמינך לחוב לנו וה"ה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' גם אם מדינא יוכל לתפוס מן הלוה מ"מ במקו' שחב לאחרי' ל"ק כמו במציא' והכי ס"ל לר"ח ור"נ בב"מ מגבי' מציא' ל"ק מידי דהוי תופס לבע"ח מדמי מלתא דמגבי' מציא' לתופס לבע"ח ורא"ש נתקשה בזה לשיט' הרי"ף איך מדמו מלתא למלת' בתופס לבע"ח דמלוה עצמו רק תקנתא הוא בדין דלא תקנו במקו' דחב לאחרי' עיי"ש, וי"ל דר"נ ור"ח ס"ל תופס לבע"ח מדינא מהני דס"ל תן לאו כזכי ומוכח ממתני' דהכא דמדין יוכל לתפוס וס"ל מ"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' ל"ק משום דיאמרו לאו כל כמינך לחוב לנו וה"ה במגבי' מציא' דחד טעמא איכא אבל ר"י ס"ל ממתני' דהכא ליכא ראי' דמדין יוכל לתפוס מלוה וס"ל רק תקנתא הוא ולכן ס"ל באמת דוקא תופס לבע"ח ל"ק דלא התקינו כה"ג אבל מגבי' מציא' קנה ומיושב קושי' תוס' לקמן דר"י דס"ל תופס כו' ל"ק ומגבי' קנה ולמ"ש לק"מ ושיטת הרי"ף כר"י דלא כר"נ ור"ח דקי"ל כר"י לדינא בזה כנלפע"ד בביאור סוגי' דכאן שנתלבטו בה כל חכמי לב ולא מצא מקום ישוב ויגעתי ומצאתי בעזה"י ליישב הסוגי' ורווחא שמעתת' בישוב קושיו' אחרות ועיי' כי דרך נכון לנו בזה ובתשובה בארתי שיט' הרי"ף ורא"ש לקמן ס"פ לדינא משם תדרשנו:

וע"ד פלפול י"ל בשנדקדק הא דקאמר ש"מ מדרבנן הא גם מר"מ משמע כן דהא אמר מלתא בטעמ' דחוב הוא לעבד ולולי כן הי' מהני תפיס' ש"מ תופס לבע"ח קנה ואפי' חב לאחרי' כדמסיק ואזיל. ונ"ל דממתני' כפשוטו לא מוכח רק דתופס לבע"ח קנה כמ"ש תוס' דהאדון חב לעבד דלולי דעביד לי' נייח נפשי' כו' אלא במקום שחב לאחרי' לא מוכח דהא לא חב לאחרי' כקושי' תוס' וי"ל הא דאמר אפי' במקום שחב לאחרי' דמשמע לי' מתני' סתמא אפי' בעבד של ב' שותפי' וא' מן ב' אדוני' מסר שחרור על חלקו לא' ואם תופס בשביל העבד ויהי' משוחרר חצי' כופי' רבו השני לעשו' אותו ב"ח כדלקמן פ' השולח והוי תפיס' זו חב לאחר אדון השני שיש לו בו חצי' השני ומוכח דאפי' במקום שחב לאחרי' מהני תפיס' ומיושב קושי' תוס'. והא"ש דלא אמר ש"מ מדר"מ ג"כ מדאמר מלתא בטעמא דחוב ש"מ בלא מהני תפיסה ס"ל בחב לאחרי' לא ור"מ הוצרך לומר דחוב הוא משום דבלאו האי טעמא בעבד של אדון א' הי' מהני תפיס' דתופס לבע"ח במקו' שאינו חב מהני תפיס' אבל במקום שחב לא מוכח דס"ל לר"מ דמהני והוצרך לטעמו דאפי' בעבד של אדון א' ל"מ תפיסתו דחוב הוא ובכל גווני איירי פלוגתיי' ולכן אמר רק ש"מ מדרבנן מדס"ל בהחלט סתמא דמהני תפיסה ואפי' בעבד של ב' אדוני' ש"מ דקנה אפי' במקום דחב לאחרי'. ואמר לי' ר"י ב"י ואפי' במקו' שחב לאחרי' היינו דהי' מקום לומר דלא הוכיח רק במקום שאינו חב ומתני' בעבד של אדון א' אלא מדקאמר ש"מ מדרבנן הא גם מר"מ מוכח כן ש"מ דרצה להוכיח מדרבנן יותר ממה דמוכח לר"מ היינו ואפי' במקום דחב לאחרי' וזהו דקאמר לי' ואפי' במקום שחב לאחרי' רצית להוכיח מדקאמרת ש"מ מדרבנן אמר לי' אין כנ"ל עד"פ קצת ועיי':

ובדברינו מצאנו מקום ישוב למ"ש הה"מ בהלכ' מלוה ראי' לדינו של הרמב"ם היכא דהלוה בעצמו נותן לא' בשביל המלוה זוכה לו אפי' במקום שחב לאחרי' מסוגי' דהכא דאמר ר"י מתני' באמר תנו ש"מ דהוא יוכל לעשות כרצונו והלח"מ כ' דראי' זו נכונה ויפה תמה בקצה"ח הא כאן לא חב לאחרי' רק האדון לעצמו ופשיטא דמהני לחוב לעצמו. ולמ"ש בביאור הסוגי' דהכא בחב לאחרי' ממש דחב לאדון השני ומ"מ אמר ר"י משנתנינו באמר תנו כזכי דמהני מוכח דינו של הרמב"ם וא"ש עיי'. ובתשובה סי' רפ"ו אמרתי מלתא בטעמא בשיט' הרמב"ם הנ"ל משם תדרשנו:

התופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' ל"ק כ' הרי"ף ש"מ דאי אינו חייב לאחרי' דקנה ור"ן מביא מתשוב' הרי"ף דווקא בירד מנכסיו וכדומה ותקנה הוא שהתקינו אבל בלא"ה ליק דיאמר לו לאו בע"ד דידי את ורא"ש בב"מ חולק על הרי"ף מכח קושיו' שהקשה עליו ומסיק דלא יוכל לומר לאו בע"ד דידי את רק ברוצה שילך עמו בדיני ודיינא אבל בתופס לא הא תפוס ועומד במקו' המלוה וכיון דחייב לו ל"ש לאו בע"ד דידי את, ונ"ל להסביר טעמא דרי"ף עפמ"ש הרא"ש בעצמו לקמן ס"פ דיוכל הלוה לומר קבל עליך אחריו' ואי לא צריך למיהדר וכ' הסמ"ע מ"מ המלוה תובע מן הלוה והוא הלוה יתבע מן התופס וס"ל לרי"ף דמה"ט יוכל לומר לא בעינא דתתפס הגם דשטר מקוי' ואין לו טענה מ"מ יוכל לומר הא המלוה יתבע ממני ובעינ' לתבוע ממך ואולי לא יהי לך וגם לא בעינא לתבוע בדינא כנ"ל. ולפ"ז אם שלח שליח לתפוס הגם להכריח לדון עמו בפני ב"ד בעי הרשא' ושיכתוב דן וזכי לנפשך ואל"ה יאמר לאו בע"ד דידי את מ"מ בתפס בעשאו שליח לבד מהני תו ל"י לומר לאו בע"ד דידי כיון דלית לי' נפקותא דשוב אין המלוה יוכל לתבוע ממנו כיון דשלוחו שווי' ועומד במקומו כנ"ל. עוד נ"ל דבשליח מודה הרי"ף עפמ"ש הרא"ש ב"ק פ' מרובה הא דבעי הרשא' ולכתוב לו דן וזכי לנפשך הא שלוחו כמותו דיוכל לטעון שמא חזר בו המשלח אבל כיון שכ' לו דן וזכי כו' שוב ל"י לחזור בו. ולפ"ז אומר אני תינח אם תובעו לדינא ורוצה להפקיע ממנו יוכל לטעון שמא חזר בו אבל כשתפס לא יוכל לבקש שיחזיר לו שמא חזר בו דמספק שמא חזר א"צ להחזיר לו וגם מסתמא לא חזר ואיך יוציא ממנו בטענו' זו. ועוד בה שלישיה עפמ"ש פ"י ב"ק ע' ע"א בטעמא דבעי למכתב דון וזכי כו' דיאמר נוח לי הראשון שמא לא יוכל להעיד בשקר כמוך עיי"ש וכ"ז ברוצה לילך עמו בדינא ודיינא אבל בתופס דל"ל טענה רק לאו בע"ד דידי את כיון שהחוב ברור והוא שלוחו עומד במקומו לא יוכל לטעון לאו בע"ד דידי את כנ"ל ברור בשיט' הרי"ף:

ולפ"ז לק"מ קושי' הרא"ש בב"מ על הרי"ף מדמדמה ר"נ ור"ח מגבי מציא' לתופס לבע"ח תופס לבע"ח שאני דמה גם מיני' דידי' ל"י לתפוס רק מתקנה ובמקו' דחב לאחרי' לא תקנו. ולמ"ש א"ש דמדמי תופס לבע"ח בעשאו שליח דמדינא יוכל לתפוס מלוה ובחב לאחרי' ל"מ תפיסה וכן לק"מ מה שהקשה מדאמר ר"י התופס לבע"ח במקו' שחב לאחרי' ל"ק פשיטא דלא יתקנו לחוב לאחרי' ולמ"ש י"ל ר"י קמ"ל אפי' ע"י שליח דמהני תפיס' מה"ד מ"מ בחב לאחרי' קנה. ומוכח לפ"ז דרי"ף ס"ל דלא כרש"י דס"ל בשליח קנה והא"ש מה שצריך להבין על ר"פ ור"ה בכתוב' דמייתו ראי' מר"י לנדון שלה' דהי' ע"י שליח דלמא ר"י דווקא שלא ע"י שליח קאמר ולמ"ש ניחא דאי שלא ע"י שליח פשיטא דל"ק דלא תיקנו במקו' דרב לאחרי' וע"כ דאפי' ע"י שליח קאמר ואיכא מזה סייע לשיט' הרי"ף ועיי':

עוד נ"ל בישוב קושי' הרא"ש הנ"ל דנ"ל דהיכא דגם לתופס חייב מודה הרי"ף דמהני תפיסה מעיקר הדין אפי' לא מפסיד נכסי דהא הי' יוכל לתפוס לעצמו ועיי' בב"ק ע' ע"א היכא דכ' דון תני אפי' לפלגא מגו דמשתעי דינא בפלגא כו' וה"ה ה"נ לענין תפיסה וכ"ש אם חייב לו כנגד כל מה שתפס וי"ל דר"נ ור"ח אמרו מידי דהוי תופס לבע"ח דל"ק אפי' חייב לתופס דל"ק דמלוה מדין מהני ומ"מ בחב לאחרי' לא וה"ה במציא' אלא דעדיין קשה מר"י דאמר ל"ק פשיטא ואין לומר דר"י קמ"ל