כתב סופר גיטין חלק א נא

ואף אם ע"ח ישראל שמא לא מסרו בפני ע"מ ולכן ס"ל לתוס' כאן בודאי בעי שתביא ע"מ לפנינו כנ"ל פשוט וק"ל:

אעפ"י ששמותי' כשמות עכו"ם וכו' כ' רש"י ואפי' בלא ע"מ כ"ש בע"מ נ"ל דרש"י רצה ליישב הא דס"ד להקשו' ולא ידע התם כדקתני טעמא ותוס' נדחק ולכן כ' רש"י דאפי' בלא ע"מ ואיכא חשש דאורייתא סמכי' היכא דרוב שמותי' כשמות נכרי' כ"ש דאיכא למימר באיכא ע"מ דליכא רק חשש דרבנן ואפי' באין רוב שמותי' כשמות נכרי' כך ס"ל למקשן ודחי התם כדקתני טעמא מפני שרוב שמותי' וכו' ובהא אפי' בדאוריי' סמכי' אבל באין ר"ש כשמות נכרי' אפי' בדרבנן לא סמכי' כנ"ל. ולולי דמסתפינא הי' נ"ל הא דכ' רש"י וכי אמר ר"י בא"י דאין ר"ש וכו' ואפי' בע"מ לא כרבנן דמתני' ונתקשה רשב"א הא לרבנן אפי' בש"מ לא ולתירוצו עדיין קשה הא רש"י ס"ל דרבנן היינו ר"מ וכן הקשה במהרמשי"ף ופ"י. ולי נראה דכוונ' רש"י דלר"י פסול אפי' בע"מ וליכא רק חשש דרבנן מ"מ חיישי' כמו לרבנן דמתני' דהם ר"מ דלדידי' חששא דאוריי' בוודאי חיישי' כן חייש ר"י הגם דס"ל כר"א ובע"מ ליכא רק חשש דרבנן מ"מ חיישי' כנ"ל וק"ל:

מה"ב עדי' החתומי' על הגט כו' מהו כ' רש"י מהו לאכשורי בע"מ נראה דס"ל לרש"י דוקא לר"א דליכא רק פסול דרבנן מבעי' לי' אי סמכי' דישראל נינהו אבל לר"מ דפסול דאוריי' הוא בוודאי חיישי' דלמא נכרי נינהו וכ"כ הרא"ש, ותוס' כ' דמבעי' גם לר"מ. ונ"ל דרש"י הוכיח כפרושו בשניישב הא דכ' רש"י לקמן בבריי' אע"פ ששמותי' כשמו' עכו' כשרי' אפי' בלא ע"מ וכ"ש בע"מ וצ"ב מה רצה רש"י בזה ומנ"ל דאפי' לר"מ דלמא דוקא בע"מ ור"א דלא פסול רק מדרבנן, ונראה לי דהי' קשי' לרש"י איך ס"ד להקשו' על ר"י מבריי' הא קתני טעמא מפני שרוב כו' וכדאמ' באמת התם כדקתני טעמא כו' ותוס' הרגיש בזה ונדחק מאוד עוד קשה איך מבעי' לי' לר"ל ור"י מעצמו השיב לו דחיישי' ולא פשיטא להו לר"ל ור"י מבריי' דקתני מפני שרוב כו' אבל בלא"ה חיישינ' וליישב כ"ז כ' רש"י דבריי' סתמא קתני משמע אפי' לר"מ דחשש פסול דאוריי' הוא. וס"ל למקשן לר"א דליכא רק חשש דרבנן אפי' ליכא רוב דשמותי' כשמו' נכרי' לא חיישי' מדר"מ ברוב שמותי' כשמו' נכרי נשמע לר"א בליכא רוב כך ס"ד דמקשן ודחי התם כדקתני טעמא משום דרוב שמות' ואפי' לר"מ ל"ח, אבל כל דליכא רוב אפי' לר"א חיישי' וא"ש פי' רש"י בבריי' ומ"ש אח"כ וכי אמר ר"י בא"י דאין רוב שמות' ואפי' לר"א. והא"ש דלא פשיט ר"ל ור"י מבריי' טעמא דאיכא רוב אבל בא"י דליכא רוב חיישי' די"ל בריי' נקיט דוקא רוב משום דאתי' כר"מ דוקא. אבל לר"א י"ל גם בליכא רוב כמו בא"י ל"ח. וא"ש דמפרש רש"י האיבעי' מעיקרא דוקא לר"א. דאי לר"מ ג"כ קשה איך לא פשטו מבריי' דקתני רוב דוקא וע"כ דלא מבעי' רק לר"א. ותוס' לשיטתו דכ' די"ל בריי' לא דוקא וה"ה בא"י שפיר מפרש דהאיבעי' ג"כ לר"מ והא דלא פשטו מבריי' דחיישי' די"ל רוב לאו דוקא, אלא דפי' תוס' דחוק, ופי' רש"י מרווח יותר ע"ד שכתבתי וק"ל:

התם כדקתני טעמא כו' הרמב"ם פי"ו מגירושין כ' המביא גט מח"ל לא"י ומא"י לח"ל ואמר השליח בפ"נ כו' אע"פ שאין שמותי' וכו' ואפי' שמות' כשמו' נכרי' כשר והקשה בלח"מ בין לל"ק בין לל"ב דוקא בח"ל שרוב שמות' כשמו' נכרי' לא חיישינן אבל בא"י חיישי' והא הרמב"ם כ' בין במביא מא"י ומה שתי' הוא דחוק ורחוק מאוד במח"כ והתמי' רבתא. ולחומר הנושא נלפע"ד דס"ל לרמב"ם בוודאי לרבנן דגזרו מובהקי' אטו אין מובהקי' וליכא אופן דאכשר הגט בחותמי' נכרי' בוודאי חשש רחוק ביותר הוא שהחתי' הבעל עדי' נכרי' לחוש שמא טעה כי ישראלי' הם בוודאי רחוק כמ"ש רשב"א על ר"ח כיון שעומדי' לפניו, ולהחתי' נכרי' ג"כ רחוק מאוד איך יעלה על דעת בר דע' לחתום נכרי על גט מה שלא יראה וימצא לעולם גבי גט והאיבעי' רק לר"ש דס"ל מובהקי' כשר שיש ויש גיטי' שחתומי' בחתימ' נכרי' חיישי' שמא טעה וסבור גם בשמו' שא"מ כשר וחת' נכרי כיון שנמצא חתימ' נכרי' גבי גיטי נשי' וכן בריי' דקאמר טעמא מפני שרוב שמות ישראל כו' משום דר"ש נקט הכי דלולי רוב הי' חוששי' שמא החתי' נכרי'. אבל לפי דפסק הרמב"ם כרבנן דמתני' דגם שמות מובהקי' פסולי' כמ"ש הה"מ שם לכן לא מביא הרמב"ם דין זה כלל בגט לרבנן ס"ל לרמב"ם בוודאי אין מקום לחוש שמא נכרי' נינהו וכיו' דפסק כוותי' יפה פ' אפי' שמות' כשמות נכרי' כשר כנלפע"ד ישוב נכון ועיי':

ועיי' פ"י שכתב דבשליח המביא גט בוודאי צריך שנדע דע"ח ישראלים הם דאל"ה חיישי' שמא זייף נכרי' הדיוט י' וליכא מרתת דאין עבידא להתגלו' ונעלם ממנו במח"כ מ"ש הרמב"ם פ"ו הנ"ל דאפי' לא נודע לנו שמותי' ואפי' שמותי' כנכרי' כיון שאומר בפ"נ ל"ח. והטעם נראה כיון דאומר ע"כ שישראלי' חתומי' בו ירא שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף והוא לא יוכל לברר דישראלי' הם ויתרא' שקרותו וגם זה בעצמו שחתם עדי' שאינם ידועי' לנו ושמותי' כשמו' עכו"ם מחזי כשקרא כמו הרוצה לשקר בוודאי ירא שיהי' נראה שזייף ולכן ירא ובוודאי שליח הבעל הוא והחתי' שמות כאלו שאינם ידועי' לנו כנ"ל ויש להאריך עוד ועיי':

מתני' האומר תן גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור בשניה' וכו' הא דנקיט פלוגתא דר"מ בחזר' ולא נקיט אם משוחרר מיד קודם שבא לידו והנפקותא אם קדש אשה קודם שנודע ובא לידו או לענין מה שקנה עבד י"ל לרבותא דר"מ דאפי' יוכל לחזור בו האדון דלא נימא דלענין חזר' ר"מ ג"כ מודה דליכא צד חוב כמ"ש הרז"ה לשיטת הרי"ף דלענין חזר' ליכא צד חוב עיי' רז"ה ורמב"ן שהשיג עליו דאקרובי שחרור הוא עיי' ולרי"ף באמת רבנן דאמרו אבל לא בשחרורי עבדי' לענין חזר' א"ש ולראשוני' דחולקי' עליו דזוכה מיד לגמרי י"ל להכי אמרו דזכי' לאדם וכו' לומר דזוכה בו לגמרי שיהי' משוחרר ממש כנ"ל וק"ל:

בגיטי נשים אבל לא בש"ע בתוס' בשם ירושלמי הגע עצמך וכו' ל"ל אלא כהדא. מ"ש מהרש"א ומדמה למ"ש תוס' לעיל יו"ד ע"א אינו מן המדומה ועיי' מ"ש אני לעיל בכוונ' תוס' שם. אבל אלינו כדברי מהרש"א בש"ס קדושין כ"ג דאמר אביי לר"מ בכסף ע"י אחרי' משו' דמקנה לאחרי' אלא דלר"מ מחלק בין כסף לשטר עיי"ש וירושלמי ס"ל לרבנן גם בשטר כן. אלא דלא א"ש על מתני' דאמרו רבנן משו' דזכות הוא לו. וצ"ל דמשו' הא לחודא מפני שיוכל למוכרו לאחר לא הי' מהני רק בצירוף דזכו' הוא הגם דאיכא צד חוב בעבדו של קצין כיון דיוכל למוכרו שלא מדעתו לא מזיק מה שיש קצת חוב משא"כ באשה שא"א שלא מדעתה ע"י אחר לכן בעי' כולו זכו' וכיון שגם במוכת שחין יש קצת חוב שמפסד' מזונו' לכן הגם שיש צד זכו' במוכת שחין לא מהני דבעי כולו זכו' כיון שא"א לגרש ע"י אחר שלא מדעתה כנ"ל לפרש ע"פ דרכו של מהרש"א ועיי' פ"י ובספר תורת גיטין ועיי':

והנה שיטת הרי"ף דווקא שלא יוכל לחזור בו האדון אבל אינו משוחרר עד שבא לידו ממש והרא"ש נתקשה איך אפשר לחלק שיזכה לחצאי' ממ"נ כיון דזכו' הוא זוכה בו לו ומשוחרר ועיי' לעיל תוס' ט' ע"ב ונ"ל להסביר דס"ל לרי"ף בשחרור יש בו להפקיע כח האדון שהוא קנין כספו ועובד בו כשורו וחמורו וגם יש בו צד איסור שאסור בב"ח ואינו מחויב במצות כאיש והמפקיר עבדו ויצא לחירות מהאדון ואין רשות אדון עליו מ"מ קיי"ל דמעוכב ג"ש אסור בב"ח וכיוצא בו עד שיקבל ג"ש וס"ל לרי"ף דמה שנוגע לענין ממון ע"י שמוסר לו האדון לשליח שטר שחרור זוכה בו שאינו יוכל לחזור בו ונפקא רשות האדון אבל מ"מ אינו משוחרר מה שנוגע לענין איסור ואפשר לחלק זכות זה לחצאי' כיון שיש במציאו' שיהי' עבד לחצאין למה שנוגע לענין איסור והוא ב"ח מה שנוגע לענין אדון כנ"ל:

ולפ"ז בגט אשה היכא דזכות הוא לה כגון דלקמן היא אמר' התקבל וכו' וכן בגט מומר דקיי"ל זכות הוא לה עיי' א"ע סי' א' וסי' קמ"א ברמ"א גם לרי"ף מגורשת מיד כיון דזכות הוא לה הגם דרי"ף ס"ל דאין בזה צורך וזכות שיה' העבד משוחרר מיד או האשה מגורשת מיד רק שלא יהי' יכולי' האדון ובעל לחזור בו מ"מ כיון שבאשה א"א לחלוק הקנין לחצאי' דהא בהא תלי' אם תאמר שזכה לה ממילא מגורשת ואם אינה מגורשת לא יצא' מבעלה ויוכל לחזור בו לכן ממילא זכות לה שתהי' מגורשת מיד דא"א באופן אחר משא"כ בשחרור דאפשר לחלק חזר' מעיקר השחרור כנלפע"ד:

כתבתי זה לאפוקי ממ"ש מהרי"ק ומובא ברמ"א בא"ע סי' קמ"א דס"ל לרי"ף בגט מומר דזכות הוא לה לחוש לרי"ף דאינה מגורשת עד שבא לידה ולפמ"ש הרי"ף מודה בגט אשה ומה שהביא מהרי"ק ראי' מדמביא הרי"ף כאן איבעי' דש"ס יבמות כבר דחה הט"ז שם דאינו ראי' עיי"ש כנ"ל:

והנה בט"ז סי' קמ"א דחה דברי מהריק דרי"ף ל"א רק בשחרור דיש קצת חוב דאסור בשפח' אלא דעדיף לי' שיצא מתחת יד רבו כמ"ש תוס' לקמן י"ג ע"א עבד' בהפקיר' ניחא לי'. ולכן די לנו שאינו יוכל לחזור אבל לא שיהי' משוחרר מיד, משא"כ בגט שיש רק זכי' ולא חובה אלו דבריו, ובבית מאיר כ' עליו שדוחה דברי מהרי"ק בדברי' בעלמא, ובאמת דברי' בעלמא נינהו. והנלפע"ד לחלק בין שחרור לגט מלבד מ"ש לעיל בסמוך. עוד י"ל בשנאמר טעמא דרי"ף דאינו משוחרר מיד כיון שעיקר השחרור זכות הוא למה לא יזכה לו לגמרי, וי"ל דבאמת ניחא לי' שיהא מותר בשפחה, אלא דעדיפא לי' שיצא מתחת יד רבו ומקבל ברצון חוב זה שיאסר בשפח' אבל כשאפשר לו שיצא חפשי מיד רבו מבלי שיאסר בשפחה בוודאי טוב לו ומי שזוכה לו שיאסר בשפח' חוב הוא לו, ולכן ס"ל לרי"ף דאינו זוכה רק שלא יהי' האדון יוכל לחזור בו ואין רשו' רבו עליו לשעבד בו. אבל ניחא לי' שלא יזכה לו לגמרי שיהי' משוחרר עד שיבוא לידו דבנה' מותר בשפח' ועד שיגיע לידו ויקבלו זוכה שאין רשו' רבו עליו ומותר בהפקיר' בשפח' כנ"ל וכבר כתבתי מזה לעיל ט' ע"ב עיי"ש בישוב רש"י מ"ש. והא"ש דבגט אשה דלא שייך כ"ז דזוכה מיד שמגורשת לגמרי כנ"ל:

ואיכא נפקותא גם לענין שחרור בעבד קטן דליכא בהפקור' ניחא לי' דמשוחרר מיד גם לשיטת רי"ף. וי"ל בזה קושי' ראשוני' מלקמן עשיתי עבדי ב"ח י"ל בעבד קטן ועיי':

ובאמת דמהרי"ק לאו יחידאי הוא דמדמה לרי"ף גט ושחרור דכן נרא' מכל ראשוני' שהקשו על רי"ף מיבמו' ומלקמן הולך ותן נרא' בעין דל"ל חילוק בין גט לשחרור, ודלא כט"ז דצווח על מהרי"ק כאלו הוא יחיד בדבר, אבל מ"מ אנן לעצמינו נוכל לחלק כמ"ש ועיי':

והנה הרמב"ם כ' לחלק בין תן לזכי ועיי' לח"מ, והטור יו"ד סי' רס"ז