כתב סופר גיטין חלק א מז

סוגי' דהכא ס"ל דטעמא דר"א דאוסר משום דחשידי להחמיץ במזיד כנ"ל וק"ל:

אי ת"ק אפי' שאר שטרו' נמי כו' עיי' פ"י שהקשה הא לר"א רק מדרבנן פסול משום מזוי' מתוכו וכ' אי ת"ק עכצ"ל כר"מ אתי דע"ח כרתי ואני לא אבין הא יש פלוגת' בין ר"מ לר"א אי וכתב היינו חתימ' או כתיב' הגט ופשיטא דקרא כר"א וכ' ספר כריתו' הגט עצמו ור"מ מפרש וכ' וחתם ואיך נסמוך עליי' משום דכתיבה דלמא כר"א ס"ל ולא בעי חתימ' לשמה לדידי' רק מדרבנן והוי לי' כתיבה וצ"ל דזה ידוע לן דס"ל הלכתא כר"מ וחתימ' לשמה כתיבא, אבל לא אחזקו לן היינו דהמוניי' לא אחזקו דמקיימו מה דכתיבא בזה, ומה שאנו יודעי' דס"ל הלכתא כר"מ לא מקרי אחזוק לן דפוסקי הלכותי' ס"ל כר"מ, אבל משו"ה לא אחזקו לן דעושי' כן כצ"ל ועדיין צ"ע. ופ"י בסו' הסוגי' חזר בו דדוחק לאוקמי דוקא כר"מ אלא להלכתא כר"א ג"כ א"ש דבדרבנן סמכי' עלייהו עיי' בו שהאריך למעניתו בכ"ז. ולמ"ש עכצ"ל ר"א היא דלר"מ בוודאי אין לסמוך. כיון דלדידן דאוריי' ולדדהו דרבנן. אלא דקשה הא כל זה לא מפורש בת"ק דהכי ס"ל דבדרבנן סמכי' עלייהו אלא די"ל כן וא"כ אין לת"ק שייכו' לכאן במה דס"ל כל דכתיב' דהא כאן לא כתיב' כלל רק אחזקו בדרבנן וצל"ע:

עיי' מהר"מ שיף שהקשה בלאו בריי' דמצות כותי הי' יוכל להקשו' ממתני' מ"ש גט מ"ש שאר שטרות. ומ"ש בישוב זה דבריו אינם עולי' יפה בסוגי' מלבד מה שהשיב המגיה על דבריו. ולדידי הי' נרא' דבלא"ה הי' אפשר ליישב מתני' דס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרו'. ולכן בגיטין ושחרור דליכא פסול בחתימ' רק מדרבנן סמכי' עלייהו משא"כ בשטרו' דפסול חתימ' מדאוריי' לא סמכי' עלייהו. ולכן הקשה אי ת"ק שאר שטרו' נמי דהא ס"ל כל דכתיבה סמכי' בדאוריי' אפי' א"כ שארי שטרות נמי. וכן הקשה מר"א אם הוא ר' אלעזר והוא ס"ל ע"מ כרתי א"כ מ"ש גיטין משטרו' דבש"ס דרבנן. ואי הגרס' ר' אליעזר בבריי' וי"ל דס"ל לר' אליעזר בגיטין ע"מ כרתי ובדרבנן ס"ל דסמכי' עלייהו ובשטר' דאוריי' לא ובחמץ דאוריי' ל"ס עלייהו. אלא הא דקאמר אי רשב"ג כו' י"ל הא רשב"ג לשיטתו ס"ל הלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות א"כ א"ש דנאמן לגיטין דבדרבנן ס"ל דסמכי' אפי' בלא אחזקו, משא"כ בשטרו' דאוריי' דוקא, ולא אחזקו באמת וצ"ע:

לעולם ר"א, וכגון דחתי' ישראל לבסוף כ' רשב"א דוקא באחזוק אלא דס"ל לר"א דחיישי' דאינם מדקדקי' כ"כ לכן סמכ' על סברא אי לאו דכותי חבר כו' אבל בלא אחזוק כלל לא סמכי' על זה ולכן לא אמר לעולם רשב"ג וכגון דלא אחזק אלו דבריו ז"ל. ולא הבנתי א"כ מה מקשה אי הכי שאר שטרו' נמי אלא רווחא שבק נימא בשאר שטרו' לא אחזקו ול"ס על סברא דאי לאו דכותי חבר כו' וע"כ דס"ל לש"ס דלר"א אחזק כלא אחזק דס"ל דחשידי לעולם ולא משום שאינם בקיאי' כ"כ כמ"ש לעיל וצע"ג. שוב הראוני התלמידי' שכבר עמד ע"ז בספר קרבן נתנאל והניח בצע"ג:

ולחומר הקושי' י"ל דדוחק לומר דבגט אחזקו ובשטרות לא אחזקו ולא קמ"ל מתני' רבותא בזה דגם בשטרות אם אחזקו כשר ולא קמ"ל רק דכך הי' דאחזקו בגיטין ולא בשטרות ולר"א דסמכי' דאי לאו משום דכותי חבר הוא ביותר הי' למתני' לחלק בדידי' בגיטין ושחרור דווקא בשחתם ישראל לבסוף אבל תחלה לא אפי' אחזק ולרשב"ג כס"ד דליכא אופן דבגט פסול בין חתם תחלה או בסוף מתרץ שפיר די"ל דאתחזק בהא ולא בשטרות אבל לר"א קשה לפלוג ולתני בדידי' ולכן הוצרך לתרץ כדמסיק דאיכא רבותא טובא דבגט אין חותמי' זה בלא זה ובשטרו' חותמי' ואפי' אתחזק וחתם לבסוף לא מהני כן י"ל לחומר הקושי' ועדיין צ"ע:

ע"ב. אמר ר"פ זאת אומר' אין עדי' חותמי' כו' כ' רש"י הלכך ע"כ ראה את הכותי חותם למעלה כו' נרא' דס"ל לרש"י דלמסקנא ג"כ צריך דוקא דחתי' ישראל לבסוף וכ"כ ראשוני' דכן משמע דלא אמר אלא דקאי אדלעיל דחתם ישראל לבסוף ומשום רווח' שביק לא שייך כיון שאין חותמי' אלא זה בפני זה, אבל כשחתם ישראל תחלה חיישי' שמא כותי דעלמא הוא וישראל ידע דכותי הוא וחתם עמו. ועיי' חי' רמב"ן. אבל בירושלמי חולק בתרתי וס"ל דאם חתם ישראל לבסוף אפי' אי חותמי' זה שלא בפני זה מהני דל"ח דרווחא שביק למאן דקשיש דזה חשש רחוק, ובש"ס דילן דחי זה דא"ה שאר שטרו' נמי ובירושלמי מתרץ דחשידי אממון ולא חשידי על עריו' רק דאינם בקיאי' בדקדוקי גיטין ונגד זה סמכי' על דחתמי מקמי וע"כ דחבר הוא. ועוד בירושלמי דלמ"ד אין חותמי' זה בלא זה אפי' חתום ישראל תחלה מהני דאי לאו חבר הי' לא הוי חתם עמו עיי' בפנים ובמפרש. וכ' רמב"ן דירושלמי חולק עם תלמוד שלנו דס"ל דוקא בחתם ישראל לבסוף ומשום שאין חותמי' אלא זה בפני זה, ולפע"ד יש לתת טעם בפלוגתא זו דבעיקר סברא לא פליגו. אלא דתלמוד דידן לא מצא מקו' בישוב המשנה רק לר"א ולדידי' אחזק כלא אחזק לכן לסמוך בהכשר הגט על סברא בעי דוקא סברא חזקה. ואי חתם ישראל תחלה דליכא חזק' דאי לאו דכותי חבר לא מחתם מקמי, ואין לנו רק הוכח' מועטת דלא הוי חתם עמו כלל סברא זו חלושה ואינה כדאי להכשיר הגט לר"א דחשידי טובא ולכן מצריך דוקא תרתי חתם לבסוף אלא דהא לא סגי כיון שי"ל דרווחא שביק לדקשיש הגם דרחוק הוא מ"מ כיון שאפשר בכך לא סמכי' להכשיר הגט רק בצירוף דאין חותמי' אלא זה בפני זה ואז נתחזק לנו דע"כ כותי חבר הוא, וכ"ז לפי תלמוד שלנו דלא מצא למוקמי מתני' רק כר"א ולדידי' חשודי' בכל עיקר דין דגט דמשקרו או דלא חתמו לשמה במזיד. אבל ירושלמי דלא כלל פלוגתא דתנאי, ומתרץ לעצמו דחשידי על ממון ולא חשידי בעריות. והא דלא כשר בתרי משום דאין בקיאי' בדקדוקי' היינו דיש חשש שאין מדקדקי' כ"כ וזה רק חשש בעלמא כמ"ש רשב"א לפי שיטתו אליבא דר"א היכא דאחזקו ליכא רק חשש דאינם מדקדקי' כ"כ. אלא דכתבתי לפי סוגי' ש"ס א"א לומר דס"ל לר"א כך, אבל ירושלמי דמפורש אמר דאחזקו דלא משקרי אלא דלא מדקדקו כ"כ, לכן ס"ל דלזה סגי' בסברא כ"ד דלא מחתם מקמי' ול"ח לרווחא שביק, לכן למ"ד אין חותמי' אלא זה בפני זה סגי אפי' חתם לבסוף דאי לאו חבר הוא לא חתם עמו, וגם זה אינה סברא כ"כ מ"מ סמכי' נגד חשש שאין מדקדקי' כנ"ל לבאר ועיי':

וי"ל בזה מה דנתקשה בו פ"י דמקשה אי הכי תרי נמי זה קשה בלא"ה על המתני' בלי פלוגתא דתנאי ובוודאי הא דמקשה לת"ק אפי' שאר שטרו' ולא הקשה אפי' תרי נמי, לק"מ דעדיפא מקשה דהא הא דחד דוקא לא מפורש כ"כ במתני' עד דבא ר"א ואמר חד דוקא, לכך עדיפא מקשה על ת"ק שאר שטרו' נמי, אבל קושי' פ"י. דתרי נמי קשי' על מתני' לעצמינו למה דוקא חד וקשי' לר"א דאמר חד דוקא. ולפמ"ש י"ל דבפשוטו הי' אפשר לומר דאחזקו בגיטין, אלא דמ"מ חיישי' שאין מדקדקי' כ"כ. ולזה י"ל או שחתם לבסוף וסמכי' דחבר הוא ול"ח לרווחא שביק, או דאין חותמי' אלא זה בפני זה, ואפי' לא חתם לבסוף וסמכי' בכ"ז על סברא מועט' כבירושלמי. אבל לרשב"ג מקשה שפיר אי אחזקו והא ס"ל באחזקו סמכ' לגמרי ול"ח דלא בקיאי כ"כ א"כ אפי' תרי נמי. והוצרך לאוקמי כר"א ולר"א אחזקי כלא אחזקי וחשידי לגמרי, וא"כ ל"מ סברא מועטת ובעי דוקא חתם לבסוף וחותמי' זה שלא ב"ז כנ"ל עיי' וק"ל:

(מה"ב) אמר ר"פ זאת אומר' עידי הגט אין חותמין זה בל' זה עיי' רמב"ן דמבי' ירושלמי דס"ל למ"ד דאין עידי הגט חותמין זה בלא זה גם כשחתם ישראל תחלה אמרי' אי לאו דכותי חבר לא הי' חותם עמו וכ' רמב"ן דש"ס דילן פליג מדלא אמר אלא ש"מ דצריכי לתרווייהו דאין זה חותמין בלא זה וחתם ישראל לבסוף. ועיי' רמב"ם הלכות עבדים שכ' באם דכותי חבר הוא כשר. ובלח"מ הקשה דלא מחלק הרמב"ם בין חתם ישראל לבסוף או תחלה. ונראה לי דרמב"ם ס"ל כירושלמי דמ"ד דאין חותמין זה בלא זה כשר אפי' חתם ישראל תחלה וס"ל ש"ס דילן אינו חולק על הירושלמי ולא מדייק משום דל"א אלא דחולק על הירושלמי משום דקדק מזה לא נעשה פלוגתא בין התלמודא. אלא דלשון הרמב"ם שכ' אם ידוע קשה אם כוונתו שידוע לנו ומכירי' בו בהאי כותי דהוא חבר א"כ תרי נמי אם יודעי' לנו שהם חברי' ואם כוונתו ואם ידוע ע"י שחתם ישראל עמו וס"ל אפי' חתם ישראל תחילה כיון שחתם עמו ידעי' עי"ז דכותי חבר הוא כדס"ל לירושלמי א"כ מאי אם ידעו דכ' הא לעולם ידוע הוא לנו ע"י שחתם ישראל עמו דכותי חבר הוא זה ומה אם ידוע דכ'. ואי ס"ל דווקא חתם ישראל לבסוף אז ידוע לנו דכותי חבר הוא וא"ש אם ידוע דכ' דלאו בכל אופן שחתם ישראל עמו ידוע רק היכא דחתם ישראל לבסוף א"כ הקשה קושי' לח"מ דהו"ל לפרש איך וע"י מה ידוע לנו דחבר הוא כגון שחתם לבסוף. ולא ידעתי לפרש כוונת הרמב"ם רק דס"ל כירושלמי ולכ' לא כ' דווקא בשחת' ישראל לבסוף. והא דכ' אם ידוע לאפוקי כשאנו מכירי' ויודעי' כי אינו חבר בוודאי לא מהני מה שחתם ישראל עמו והיינו אם ידוע שכ' שע"י חתימ' ישראל אנו יודעי' סתמא כי הוא חבר כצ"ל ודוחק. ועיי' ש"ע יו"ד סי' רס"ו שכ' כלשון הרמב"ם ולפמ"ש דרמב"ם כירושלמי ס"ל והרי רמב"ן ורשב"א חולקי' על הרמב"ם. והו"ל להביא י"א דלא כרמב"ם וצ"ע:

רבא אמר לעולם תרי ורשב"ג מפלג פליג וחסורי מחסרא וכו' עיי' פ"י שהאריך למעניתו ותמה תמיה' רבה למה דחקו כ"כ אביי אמר תני עדו ורבא אמר חסורי מחסרא ולא מתרצו מתני' כרשב"ג הא דאתחזק הא דלא אתחזק ומשום דאמר ר"א לא הכשירו בו אלא ע"א מנ"ל לר"א הכי דלמא מתני' רשב"ג ואפי' תרי נמי. ואי ר"א ס"ל הלכה כר"א קשה על ר"א ואביי ורבא עיי' בו. ולפע"ד דלק"מ לפמ"ש תוס' דמש"ס חולין נראה דס"ל דרשב"ג ס"ל כתיבה ולא אחזק ג"כ מהני וכ"ש הוא מדס"ל דאחזק לחוד מהני כ"ש כתיבה ולא אחזק. והא דקאמר אי רשב"ג דאחזק בהא וכו' היינו דאפשר לומר כן וכ"כ רשב"א חולין וריטב"א שם דלאמת רשב"ג ס"ל כתיבה ג"כ מהני וש"ס הכא דרך שקלא וטריא קאמר אפי' ת"ל דס"ל דווקא אחזוק מ"מ קשה. ולפ"ז לק"מ על ר"א ואביי דלא רצו לתרץ מתני' כרשב"ג דס"ל לרשב"ג דכתיבה לחוד מהני מכ"ש מדס"ל דאחזוק לחוד מהני. וגם לרבא דאמר חסורי מחסרא לר"ג דפליג דתרי מהני וכ' תוס' ודאחזוק בהא ולא אחזוק בהא הרי ס"ל דר"ג ס"ל דכתיבה ל"מ ואחזוק מהני והי' יוכל לומר רישא רשב"ג ואחזוק בהא. גם לרבא לק"מ דלר"ג ניחא לי' לתרץ אחזוק בגיטין ולא אחזוק בשטרות דס"ל לר"ג תרתי בעי כתיב' ואחזוק וכ"א לחוד לא מהני אבל אי רישא רשב"ג הא רשב"ג ס"ל אחזוק לחוד לא מהני כדהוכיח ש"ס בחולין ולומר דאחזוק לחוד מהני