כתב סופר גיטין חלק א מו

תוס' שמא יכתוב ג"כ שלא לשמה כמו דעדים לא בעי לשמה יטעו גם הכתיבה כן וטעם זה שייך בקדושין ג"כ שאם עדים יחתמו תמיד שלא לשמה יאמרו גם הכתיבה כן ויתבטל תורת כתיב' שטר קדושין לשמה והא בעי לשמה לכן מן הדין לפסלו שלא לשמה בקדושין משא"כ בפסול ערכאות דלא שייך למגזר שיכתבו גם השטר ע"י ערכאות ושלא לשמה והיא קושי' תה"ד ושם נאמר לעיל במקומו ישוב ע"ז עיי"ש וליכא רק שמא יבוא לסמוך עלייהו וע"ז שפיר כתבו ראשונים דנבוא לאסור המותר ולא לאסור המותר ומשום שמא תקבל קדושין מאחר לא שכיח ולא גזרו כנ"ל ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש הרשב"א דקדושין בערכאות לא שכיח אבל בשלא לשמה לא שייך זה כנ"ל וק"ל:

בשליחות בע"כ דבגירושין איתא בקדושין ליתא כ' רש"י דהא שליח זה נשתלח אצלה לגרשה בע"כ וכן לעבד לשחררו ע"כ וכו'. והנה קושי' תוס' חמורה דאי בשליחות בע"כ רבנן נמי מודו דחוזר בעבד ואין זכי' לו בע"כ ולפע"ד בכוונ' רש"י לאו דאשה ועבד גילו דעתם דאינם רוצי' בגירושין ושחרור בהא בוודאי א"א שיעשה שליח בע"כ ואפי בזכי' גמור ל"מ כיון שאין רוצה בכך לחוב תחשב לו אלא כוונ' רש"י שנשתלחו דאם לא ירצו לקבל ימסר להם בע"כ דדהו והיינו שיזרק לה הגט ולעבד שחרורו ומהני ע"י שליח וממילא איכא סברא לומר כיון שיש יכולת בידו לגרש ולשחרר בע"כ מה איכפ' להו אם יזכה הוא ויהא שלוחם או לא סוף כ"ס יהי' הדבר ובוודאי אם בא השליח ואינם רוצי' בכך ל"מ למפרע רק עד שיבוא לידם אבל כשבא ומרוצה לכך מ"מ בדבר שבחובה ל"מ גילוי דעת על למפרע דאמרי' עכשיו הוא שמרוצה כמבואר בהה"מ הלכו' זכיה בשם רמב"ן וה"א בכה"ג כיון שע"כ לקבל כשמגלי' דעתם עתה שמרוצי' לכך אמרי' דלמפרע נעשה שלוחא דדהו קמ"ל דמ"מ ל"מ כיון שהדבר בעצמו חיב בעי גילוי דעת גמור בשעת שעשה שליח שמרוצי' לכך ואפי' לא חזר בו האדון ל"מ. דוודאי אם האדון או הבעל חוזר דל"א כבר נעשה שלוחם דהא זה עצמו חוב במה שיזכה שלא יהי' האדון חוזר אלא אפי' אינו חוזר זכה לא השליח כיון שהדבר בעצמותו חוב וחדוש זה לא שייך בקדושין דא"א רק ברצונה בוודאי אמרי' גם כשרוצי' בקדושין אמרי' עכשיו נתרצה כיון שחוב הוא לה והכל תלי' ברצונה דאין הכרח בקדושין ולכן רבותא זו ליתא בקדושין והא דכ' רש"י באופן דאיירי ליתא בקדושין היינו בוודאי באופן שעושה הבעל והאדון שליח באופן שאם לא ירצו לקבל ברצון הטוב לא יתן להם בכה"ג בוודא' דומה לקדושין אלא דלאו בהכי איירי הכא אלא דאיירי באופן שעושה שליח לתת להם כשלא ירצו לקבל ג"כ וזה לא שייך בקדושין כנ"ל נכון בכוונ' רש"י כעין פירש ר"ח והבן:

מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה י"ח וכו' הקשה איך יוצא בה דהא חשידי אלפני עור וכ' מהרש"א דמרישא ל"ק כיון דעיס' ישראל הוא שמא חימצה די"ל כיון דעיס' ישראל הוא מרתת ועיי' בהפלאה קדושין למפרשי' דברי המרש"ל הא דבעי' דווקא חותך כזית בשר בשל נכרי דלא מרתת דלא יפסיד כשלא ירצה לאכול משא"כ בעיסת ישראל כשיתברר שהחמיצו יצטרך לשלם לו עיי"ש אלא דצ"ל למה צריך מהרש"ל למרתת יאמר נא דנותן לו חזי' לאכול ונ"ל דא"כ עדיין קשה הי' לתוס' להקשות מרישא ולתרץ דמיירי שנותני' לו לאכול כמו בחולין שם וע"כ דפשיטא לתוס' דלא צריך לאוקמי באוקימתא דמרתת ובלא מעשה יוכל לסמוך עליו דמרתת כנ"ל ועוד נ"ל דס"ל למהרש"ל אי לא מרתת מתחלה ומשמר לא נוכל לסמוך עליו כשנותנו לו ואוכל דיש לחושדו בשביל שמתירא מפני הפסד ממונו אוכל איסור הגם דבלא"ה כזהר מחמץ אבל משום הפסד ממונו יאכל משא"כ בשלו סמכי' שפיר כשאוכל לכן כ' מהרש"ל דירא שמא יתנו לו ומתחלה מרתת ומשמר העיסה לא יבוא לידי כך כנ"ל אלא דבחולין בשוחט בהמה משמע דבשל ישראל איירי ומ"מ סמכי' אחותך כ"ב וכו' אלא דזה בלא"ה קשה למהרש"ל דחזי' דבעי דווקא נותן לו וכן הקשה הפלא"ה ועיי':

אלא דקשה לי דתוס' בתי מביא ראי' מחולין קוטע ראשו של א' דסמכי' על זה, הא גם בקושי' ידע תוס' זה מדלא הקשה מרישא ע"כ די"ל דסמכי' כשיאכל ממנו ואפי' אין נותן לו דמרתת, ומאי האי דמבוא ראי' כדמתרץ סיפא דסמכי' על זה. ונ"ל בקושי' פשיטא לתוס' דסמכי' דמרתת וכ"ש בנותן לו ואוכל דליכא כאן חזק' חימוץ דאפשר גם אם לא הוי אדעתי' ולא שמר העיס' כהוגן מ"מ לא נתחמץ ואין כאן רק ספק וסמכי' כשאוכל ממנו ואפי' על מרתת שיתנו לו, אבל בסיפא שיוצא בה דבעי שימור בכוונה לשם מצה, והעיסה בחזק' שאינו לשם מצוה לצאת בי דבעי מחשבה לשם מצוה, הי' מקו' לומר דל"ס עליו כשיאכל ממנו לכן מביא תוס' ראי' אפי' היכא דאיכא חזק' לאיסור סמכי'. דהא קוטע ראשו ואיכא חזק' שאינו זביח. ועכ"פ בעי מעשה זביח' ומ"מ סמכי' כנ"ל וי"ל עוד הא דפשיטא למהרש"ל דסגי במרתת והא בבריי' בשחיטה קתני חותך כזי' בשר אפי' בבהמ' ישראל ולא סמכי' על מרתת י"ל התם שאני דבחזק' איסור הוא לא סמכו על מרתת, משא"כ כאן ברישא. עוד יש להבין בתוס' דמביא מן קוטע ראשו של א' מהם ולא מביא מן המוקד' שם חותך כזי' בשר. י"ל תוס' לטעמי' שכ' בסוגי' שם ג' ע"א דל"צ לחותך כזי' בשר רק משי' אפשר לברורי דביוצא ונכנס סגי וכי כן אין ראי' דיש סמך גמור על חותך כזי' בשר כיון שאינו צריך רק לחומרא משו' דאיכא לברורי, לכן מביא מקוטע ראשו והבן:

והנה המרש"א כ' דמרישא ל"ק די"ל דניכר שאינו חמץ והקשה פ"י א"כ ר"א דאוסר מ"ט כיון שניכר. ונ"ל לקיי' דברי מהרש"א, בהקדי' בלא מ"ש תוס' דאיירי בעיס' ישראל בוודאי לא קשה מרישא איך נאכל מעיס' כותי הא נחשד על ל"ע י"ל שעשה העיס' לעצמו ואח"כ נותנו לישראל, ויותר י"ל בשלו לא נחשד דהא עובר בב"י, אבל לפמ"ש תוס' דאיירי בעיס' ישראל קשי' מרישא דחשוד על ל"ע ולזה כ' מהרש"א די"ל בניכר. ואקדי' עוד קושי' תוס' הא גזרו על פתן לא קשי' על סיפא איך יוצא י"ח הא פת אסור, י"ל כשאין לו מצה אחר' לצאת בווודאי לא העמידו גזרת' שגזרו על פתן במקו' מ"ע דבערב ת"מ, והא דאמר יוצא בה כיון שאין לו לו יהי' שאין מוחזקי' לשמור לשם מצוה כיון שאין לו מה יעשה אולי שמרו. י"ל דקמ"ל אפי' יש לו אח"כ כבר יצא ומתחלה לא ידע שיהי' לו ואכל בהיתר יצא י"ח וא"צ לאכול עוד. ול"ק לתוס' מעיקרא רק מרישא מצת כותי מותר' לאכילת רשות בפסח כולו והא אסור משו' פתן והוצרך לתרץ רישא בעיס' ישראל, והדר הקשה איך יצא בו הא חשוד על ל"ע זה קשה גם בעיס' נכרי דלמא לא שמרו למצוה והוא יאכל ויצא י"ח במצה אחר' ותי' בשאני יודעי' שאין לו אחר' לצא'. ואחר הוצע' דברים אלו א"ש דברי מהרש"א די"ל רישא שניכר, והא דר"א על סיפא קאי דסיפא בעיס' כותי ג"כ איירי ומותר לאכול לצאת בה כיון שאין לו אחר' לא העמידו גזירתם כמ"ש ר"א אוסר, בוודאי הי' יוכל לאכול לצא' כיון שאין לו אחר' אולי יצא בזה, אבל אסור לו לאכול שמא חמץ הוא ופ"י כ' דצ"ל ר"א אסיפא קאי וכבר דחה רש"י בחולין דא"א לומר כן דהא אוסר קתני, ולמ"ש שפיר קאמר ר"א אוסר כנ"ל לקיי' דברי מהרש"א אם כי לא התכווין לכ"ז:

ובמאי דכתיבנא נ"ל לקיי' גרס' ש"ס שלפנינו בחולין שאין בקיאי' כו' דלא בקיאי בשימור, ורש"י מחק. ולמ"ש דסיפא באין לו מצה אחר' קאי, ולפמ"ש תוס' ורשב"א לקמן לר"א ליכא רק חשש דרבנן יש מקו' לומר דווקא אכילת רשות אוסר מחששא, אבל במקו' מ"ע דמצה ואין לו אחר' מתירר"א כיון דמדאוריי' לא חשדי' לי' רק מדרבנן ובמקו' מצוה מותר לאכול ולסמוך כי אין העיס' חמץ ולכן הוסי' ש"ס שאין בקיאי' ג"כ בשימור, וא"כ איכא ס"ס שאין יוצא שמא לא שמרו מחימוץ ואת"ל שמרו מחימוץ שמא לא בקיאי בשימור לשם מצוה והיינו דמוסי' והולך על ר"א לפי שאין בקיאי' ג"כ בשימור למצוה לכן אוסר אפי' במקו' מצוה וא"ש:

ואדם יוצא בה י"ח בפסח כ' תוס' זו אף זו קתני ואשמועי' דבקיאי בשימור לשם מצוה, וכן הוא בש"ס חולין דקמ"ל סיפא דבקיאין בשימור. ורבי הקשו דאין זה לא זו אף זו כיון דבסיפא נכלל הכל דאין בו משו' חשש חמץ וגם דבקיאי בשימור לשם מצוה ועיי' הפלא' בקדושי' מ"ו ומ"ש בישוב דבר זה, ומאז קיימתי מעצמי ועכשיו מצאתי ראיתי שכיונתי לדבריו וק"ל. ונ"ל עפמ"ש דסיפא יש לפרש באין לו מצה אחר' לצא' בה וה"א דוקא כה"ג לא חששו לחמץ דמדאוריי' סמכי' עליי' רק מדרבנן מחמירי' וחושש ובמקו' מצוה מותר, אבל אכילת רשו' אסור שמא יש בו חימוץ שיאור דרבנן קמ"ל דמותר' בפסח אפי' לאכילת רשות:

עוד נ"ל דמסיפא ה"א דאיירי דניכר שאין בו חימוץ כלל אפי' שיאור דרבנן, וכל דדאוריי' הוא וכתיב' סמכי' עלייהו דמשמרי' כראוי לשם מצוה, אבל באין ניכר שלא נתחמץ ה"א דחיישי' להו דלא משמרו כראוי וחשידו על חמץ דרבנן כמו שהקשה פ"י ובסו' דבריו בסוגי' כ' בדרבנן סמכי' עלייהו אפי' לא אחזקו ולא כתיב' וזה לא ידענו רק מרישא ולא נשמע מסיפא כיון דיוצאי' בו בוודאי שמרו כהוגן, ומשום חימץ איירי בעינינו ראינו דאינו חמץ ולכן הוצרך לרישא וא"ש:

ועוד בה שלישי' די"ל דמסיפא ה"א דבריי' ס"ל מצה בזה"ז דרבנן וסמכי' עלייהו במצוה דרבנן כמ"ש פ"י לענין איסור דרבנן, ועוד י"ל גם אי בדרבנן משום דלא כתיב' ל"ס עלייהו אבל במצוה זו למ"ד דרבנן דמוקי בערב תאכלו מצות לטמא ודרך רחוקה כמבואר בש"ס פסחי' קט"ו ע"א, וזה ע"ד דרש' חכמי' אבל לדדהו לכותי' דנקטו פשטא דקרא בערב ת"מ למצה בזה"ז לעולם תאכלו וא"כ לדדהו כתיב' ודאוריי' הוא ומדקדקי' בהו ולדידן לא כתיב' ודרבנן הוא בודאי יש לנו לסמוך עלייהו בדבר דלדדהו חמור ולדידן קיל, ומשום חימוץ איירי בניכר שאינו חמץ, אבל אכילת רשו' ה"א חיישי' או משום חמוץ גמור דכל דלדידן ג"כ דאוריי' לא סמכי' עלייה הגם דלדדהו ג"כ דאוריי' או דחיישי' לחמץ דרבנן קמ"ל רישא וטובא קמ"ל ולפ"ז סיפא גם למ"ד מצה בזה"ז דאוריי' א"ש דכל דכתיב' סמכו עלייהו אפי' בדאוריי' וא"ש עיי':

ר"א אוסר וכ' רש"י דחשדינן להו שמא מחמיצין, ובחולין פי' רש"י דאינם בקיאי' בין הכסיפו פניו כ"ל דשם פי' לפי הגירסא שם דאמר ר"א לפי שאין בקיאי' בדקדוקי מצות כישראל משמע דמשמרי' ובקיאי אלא דלא בקיאי' כ"כ כישראל ולכן פי' רש"י דאינם בקיאי' להבחין בין הכסיפו פניו כמו שישראל יודע, וכאן פי' לפי הגירס' דאין בקיאי' כו' ולא מסיי' כישראל ולכן כ' דחשידי' דמחמיצון, וכן מוכח דסוגי' דכאן אזל דחשידי דמקשה בפשיטו' ר"א אפי' גנו אשה נמי לא, ואי בחמץ אוסר משו' דלא בקיאי כ"כ כישראל מנ"ל לש"ס דלא בקיאי לר"א בגיטין, דוקא להבחין בין הכסיפו לא בקיאי שצריך הבחנה רבה ותלי' בשמיר' יתיר'. אלא ע"כ