כתב סופר גיטין חלק א מה

ואני בעניי הכינותי ישוב לזה כשנבין מה דקתני במתני' וזו אחת מן הדרכי' ששוו ג"נ לש"ע לכאורה כולו שפת יתר הוא ולא קמ"ל מידי בזה כיון שכבר קתני דשוה מה קמ"ל וזו אחת מן הדרכי' ואידך דרכי' לא קתני ודקדוק זה עצום ובעי ישוב ונלפע"ד עפמ"ש רשב"א לעיל ה' דקמ"ל רישא דמתני' כאן יתקיי' בחותמיו ואי לאו פסול דה"א כיון דעשה שלו ושלח שליח כהוגן ונאנס ונתחרש קוד' שאמר בפ"נ דסגי בלי קיו' קמ"ל כ"כ האי בלא קיום לא הקילו ונ"ל להטעים טעם למה לא הקילו גם בזה עפמ"ש רמב"ן וחי' ר"ן בקושי' הא בשחרור ליכא עיגון והעלו משו' לא פלוג דלא יהא חומר א"א קל מקל ממנו ומחזי כחוכא שיהי' נאמן בא"א ולא בעבד ואומר כי לא רצו להקל כ"כ בשחרור דליכא משו' עיגון בעצמותו להכשירו בלי קיום כלל רק דמהני אמירת בפ"נ דשליח וגם זה משו' לא פלוג אבל לא רצו להקל כ"כ להכשיר אפי' בלי קיום וממילא לא הקילו כ"כ בגט אשה באינו יוכל לומר דסגי בלי קיו' ולהחמיר בשחרור אם נאנס דבעי קיום דהדר איכא כחוכא דיחמירו בקל ממנו לכן נקטו דרך ממוצע דבעי קיום או אמיר' בפ"נ אבל בלא כלו' לא הקילו אפי' בגט כנ"ל:

והא"ש דקתני מתני' ואינו יוכל לומר כו' יתקיי' בחותמיו ולא מהני בלי קיו' הגם דאנוס הוא ומפרש הטע' דלא רצו להקל יותר בלי קיו' באנוס דא' גטי נשי' וא' ש"ע שוו למוליך ומביא וזה אחת מן הדרכי' היינו הא דקתני וא"י לומר יתקיי' בחותמיו א' מן הדרכי' ששוו ג"נ לש"ע משו"ה לא הקילו בגט כדי שיהי' שוה ג"נ לש"ע ובשחרור לא רצו להקל כ"כ דליכא עיגון לכן גם בגט לא הקילו כדי שיהי' שווי' בכל והא"ש לשון שוה ג"כ לש"ע שלא הקילו בו כמו שלא הקילו בש"ע ומיושב דקמ"ל בזה א' טובא מלתא בטעמא דרישא דלא רצו להקל וא"ש הכל והוא פרפרת נאה ועיי':

ע"ב ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט כו' ומת לא יתנו לאח"מ כ' רש"י ואפי' רבנן דאמרו שחרורי עבדי' זכות הוא נהי דלהכי זכי בי' דל"מ הדר בי' בהא מוד' רבנן כל כמה דל"מ לידי' לא הוי משוחרר וכן שיטת הרי"ף לקמן י"ג ותוס' כאן כ' ודברי תימא פרושו כיון דזכו' הוא פשיטא דזוכה לאלתר כיון דאמרי' בשחרור תן כזכי ועיי' פ"י שכתב אם ישתחרר מיד יכשל כשנושא שפחה או יאכל תרומה והוא לא ידע שנשתחרר ולדבריו כשמודיעי' לו מיד באמת משוחרר מיד ואינו במשמע ולדידי נראה ע"פ המבואר לקמן י"ג דר"מ ס"ל עבדא בהפקירא ניחא לי' וכ' תוס' רבנן ג"כ מודי דניחא לי' אלא דזכו' לו יותר שיצא לחירות עיי"ש. והנה בוודאי נוח לו כשאפשר לו בתרתי שאין עליו שעבוד האדון ומותר בשפחה, ולכן כשמוסר שחרורו ליד שליח שזוכה בעבורו שאין האדון יוכל לחזור בו ויהי' מותר בשפחה עדיין זה וודאי נייח לו ביותר כיון דפקע שעבודו וכשירצה לשעבר בו אינו יוכל ומותר עדיין בשפח' וה"ט דלא זכה לו רק שלא יוכל לשעבד בו וא"ש נכון:

והנה רש"י במתני' לקמן כ' תנו גרסי' דא"ש גם לרבנן דבוודאי א"א למוקמי כר"מ דהא קתני תחלה פלוגתא דר"מ ורבנן ואיך סת' אח"כ כר"מ ע"כ תנו גרסי' וא"ש כרבנן, וכ' תוס' דחזר בו ממ"ש כאן דאפי' לרבנן ל"מ רק שלא יוכל לחזור בו. ונלפע"ד ליישב עפמ"ש פ"י לקמן י"ב לגרס' רי"ף במתני' תן ומזה הוכיח הרי"ף דינו קשה למ"ד מפקיר עבדו א"צ גט שחרור וכיון שמזכה לו השטר ע"י אחר ואינו יוכל עוד לשעבד בו ומייאש ממנו הוי כמפקירו דא"צ ג"ש וקשי' מתני' להך מ"ד לפי גרסתו וכ' דצ"ל דשאני לשון הפקר מלשון הכתוב בשחרור עיי"ש, ועיי' תוס' לקמן מ' ע"א שכ' כחילוק של הפ"י, ויש לחלק. ואנו ליישב סתיר' רש"י באנו י"ל למ"ד מפקיר עבדו א"צ ג"ש ס"ל לרש"י כיון שאינו יוכל לחזור בו ממילא א"צ תו ג"ש דהוי כמפקירו והא דכ' רש"י כאן דאפי' לרבנן צריך ג"ש היינו לפי דקיי"ל מפקיר עבדו צריך ג"ש, אבל למ"ד א"צ ג"ש א"א להאי דינא בתנו יוכל לחזור בו ובתן משוחרר לגמרי מיד, ולכן כ' רש"י לקמן תנו גרסי' דאי תן קשי' למ"ד מפקיר עבדו א"צ ג"ש מאי יענה להך מתני וע"כ תנו גרסי' וא"ש מתני לכ"ע, ולמ"ד מפקיר צריך ג"ש ל"ק למה קתני תנו ולא קמ"ל אפי' בתן משום סיפא דמתני' במתנה ועיי' פ"י לקמן שם וכאן. וכאן לא כ' רש"י דגרסי' במתני' תנו רק דינא קאמר כשיאמר תן למ"ד צריך ג"ש, והוצרך לכך לפמ"ש פ"י דהי' רש"י מוכרח לפרש דאפי' לרבנן אינו משוחרר לגמרי דאי בתנו לאח"מ ליכא מקו' לקושי' ש"ס והאיכא באומר תנו דבר זה א"צ להשמיענו שאין שחרור וגט לאח"מ דאין לך דבר בעולם שיהי' ויתקיי' לאח"מ וע"כ דקושי' ש"ס באומר תן דאין יוכל לחזור לרבנן ומ"מ ל"מ דאין גמר השחרור לאח"מ וכה"ג במתנה ומכר מהני עיי' בו כי נכון אשר דבר. והא"ש דכ' רש"י הך דינא לרבנן והיינו למ"ד מפקיר עבדו בעי ג"ש ואיתא להאי דינא לזה מקשה ש"ס שפיר, ולמ"ד מפקיר עבדו א"צ ג"ש ליתא להאי דינא באמת לק"מ קושי' ש"ס כנ"ל והרווחנו בזה עוד ליישב קושי' תוס' להך לשנא לקמן תני חוץ מבגיטי נשי' הא איתא בשטרו'. ולמ"ש י"ל להך לשנא אזיל ובא למ"ד מפקיר עבדו א"צ ג"ש לפ"ז בלא"ה לק"מ קושי' ש"ס והאיכא כמ"ש וק"ל:

אלא לפמ"ש בסמוך טעמא דמלתא דאינו משוחרר מיד דזכי' הוא לו שיוכל לישא שפחה, לפי שיט' רש"י לקמן מ' דמעוכב ג"ש אסור בשפח' ובב"ח, ואי ס"ל לרש"י לרבנן הנ"ל כמפקיר עבדו ולמ"ד א"צ ג"ש גם זה א"צ, ואנן דקיי"ל דצריך ג"ש עכ"פ אסור בשפח' שוב ליכא זכו' דאינו משוחרר מיד דמ"מ אסור בשפח'. וגם לפמ"ש פ"י בטעמא דמלתא דאם יהי' משוחרר מיד יכשל בשפח', גם כשאינו משוחרר מיד יש מכשול זה דהא לרש"י מעוכב ג"ש אסור בשפח'. ועכצ"ל דס"ל לרש"י דאינו עי"ז כמפקיר עבדו ומעוכב ג"ש דשאני לשון הפק' מלשון שטר וא"כ אזדו דברינו בישוב רש"י כמובן. ולקמן י"ג ע"א תמצא ישוב נכון אחר עיי"ש:

כי קתני מלתא דאיתא בשטרו' כו' הרשב"א הקשה איך חשיב לר"מ האומר תן כו' הא איתא בשטרא דתן לאו כזכי בשטר ויוכל לחזור והניח בצ"ע. ואני בעניי ולא אדע ריח קושי' דקחשיב דברי' השוי' בגט ושחרור והיינו לר"מ בד' דחוב לאשה וחוב בעבד ומשו"ה חוזר בו הגם שאמר תן ובגט ושחרור תן כזכי והמשלח מרוצה שיזכה לו מ"מ חוזר בו דלא עשה שליח לחוב לחבירו שלא בפניו, אבל בשטר דממון דזכות הוא לו זוכה בו אלא דלשון תן לאו כזכי ולא עשאו המשלח שליח שיזכה לו, אבל באומר זכה זוכה לו דאינו יוכל לחזור, וא"כ הענין ליתא בשטרו' לחזור משום שהוא חוב, אלא משום שלא אמר המשלח זכה לו דתו לאו כזכי כנ"ל פשוט. ובהא א"ש מה שהקשה מהרש"א לתוס' יאמר לר"מ דשווי' באמר תן דאין נותני' לאח"מ משא"כ בשטר והמרש"א אזיל אי גם בשטר תן כזכי ויש פלוגתא דפוסקי' בזה כמבואר, ולהנ"ל לק"מ דגם לר"מ מלתא דאיתא בשטרו' הוא דאם אין מזכה לו מחיי' אין נותני' לאח"מ דאין שטר לאח"מ, אלא בשטר דממון זכי' הוא לו זכה מחיי' ולא שייך לא יתנו לאח"מ שכבר זכה מחיי', משא"כ בגט ושחרור דחוב הוא לו לא זכה מחיי' וממילא צריך לתתנו לאח"מ ואין גט ושחרור וה"ה שטר לאח"מ ובדין זה דל"מ לאח"מ גט שחרור ושטר שוי' כנ"ל. ואפשר זהו כוונת מהרש"א בתירוצו, אלא לפי קושיתו הי' יוכל להקשו' לרש"י ג"כ מה מתרץ מלתא דאיתא בשטרו' לא קתני הא ליתא בשטרו' קתני, ולפמ"ש ל"ק כלל. אלא דרוי' נרא' דס"ל דתן לאו כזכי בשטר ויש להאריך וק"ל:

(מה"ב) מלתא דאיתא בשטרו' לא קתני עיי' רשב"א שהקשה לר"מ דתני ד' הא גם במתנה יוכל לחזור דתן לאו כזכי במתנה והניח בצ"ע, ועיי' פ"י שכ' בזכי מיהא ליתא בשטרו' והרגיש הא בריי' בתן איירי ונדחק ואני לא זכיתי להבין קושי' רשב"א הא בדבר זה שוו גט אשה לשחרור הגם שתן כזכי ואפי' במפרש זכי מ"מ יוכל לחזור הגם שהוא רוצה לזכו' מ"מ אשה ועבד אין רוצי' לקנו'. ובמתנה נהפוך הוא המקבל בוודאי רוצה לזכו' אלא דנותן אינו רוצה לזכו' ותן לאו כזכי כמ"ש הראשוני' במקומו דלהכי תן לאו כזכי במתנה שמא ירצה לחזור בו משא"כ מכר ושחרור, ולזה שייך שפיר דשוו ג"נ לש"ע הגם דנותן רוצה ל"מ מצד המקבל שאינו מרוצה, אבל במתנה מצד הנותן יוכל לחזור ולא מצד המקבל דבאמ' באומר תן מהני ולק"מ וא"ש:

והאיכא מחובר כ' רש"י דילפי' ג"ש לה לה מאשה, ולא כ' כן כדמקשה והאיכא לשמה נרא' דס"ל דפסול דלשמה מחופשה לא ניתן לה נפקא. אבל למחובר צריך ג"ש לה לה ובגט כתיב וכתב ונתן כל שאינו מחוסר כו'. והנה הפ"י הרבה לתמוה מנ"ל ג"ש זו דאינה מופנה דלה דכתיב בשחרור צריך לגופא דבעי לשמה. ולפע"ד גם לשמה אינו מפורש בשחרור דבגט כתיב וכ' לה ופליגו ר"מ ור"א, לר"מ וכתב וחת' שחתימ' עיקר הגט, ולר"א וכ' גט שזהו עיקר עכ"פ מפורש מהו דבעי לה לשמה או כתיבה או חתימ'. אבל בשחרור כתיב חופשה לא ניתן לה ולא ניכר שם מכתיב' השחרור או חתימתו כלל, ואנחנו לא נדע על מה קאי לה לשמה, דכתיבה לא נזכר כלל בקרא, ואי דנתינה בעי לשמה, הרי בגט לא בעי לכ"ע נתינה לשמה כדלקמן פ"ח ע"ב ובשחרור יהי' בעי נתינה לשמה ויהי' דין גט משונה מדין שחרור, וע"כ דסמכה תורה דנילוף גז"ש לה לה מאשה מה התם לה לשמה על וכתב דכתיב' קאי כן בשחרור וגילתה לנו תורה לה לגז"ש אתי דנילו' שחרור מאשה שוב ילפי' לכל דבר דאיתא באשה להכשר הגט וה"ה דחייב במצו' כאשה וכדומה כנ"ל נכון, ועיי' טורי אבן ריש חגיגה בגז"ש דלה לה:

ועיי' פ"י לעיל ב' ע"ב שכ' הא דהקשה ש"ס כאן והאיכא מחובר וכ' תוס' שם ש"מ דמשו' מחובר אצ"ל בפ"נ, ועדיין קשה כיון דילפי' לה לה לענין לשמה ממילא נשמע דגם מחובר פסול מגז"ש זו וכ' דקושי' ש"ס דעדיין לא ידענו מחובר דלמא לשמה בעי משו' דכתיב לה בשחרר עצמו, אבל פסול דמחובר מגז"ש אכתי לא ידענו עיי"ש ונכון הוא. אלא לפמ"ש בסמוך גם לשמה לא ידענו רק מגז"ש הדרא קושיתו דלעיל וי"ל:

דף י' ע"א מלתא דאיתא בקדושין לא קתני כ' רש"י ופסול דערכאו' לר"א רק דרבנן דע"מ כרתי ובקדושין לא שייך דיאמרו דקדושי' ותהא מותרת לעלמא וכתב תוס' וראשוני' ומשו' להצריכה גנו כשמקבלת קדושי' מאחר לא שכיח ופ"י הקשה א"כ לתני לשמה דג"כ ליתא בקדושין דבגט ג"כ רק מדרבנן פסול משום מזויף מתוכו והניח בצ"ע. ולפע"ד לק"מ לא מבעיא לפמ"ש הרשב"א לעיל במודה ר"א במזויף מתוכו דדאוריי' הוא דעדי' שיש לסמוך עלייהו בכלל כתיבה הם משא"כ בשמות נכרים דא"א למסמך עלייהו אינם כלום ולפ"ז גם בקדושין איתא וא"ש. אלא אפי' למ"ש תוס' לעיל שם דעדים חתומי' שלא לשמה רק מדרבנן מ"מ נ"ל דאיתא פסול זה גם בקדושין דזיל בתר טעמא דכ'