כתב סופר גיטין חלק א מד

לקוחו' משו' תוספ' כתובה ועיי' ר"ן שכ' דמשו"ה לא קתני רישא ואם יש עוררי' לענין עיקר דיש לה כיון שנשא' לאחר וצ"ל עדיין למה לא קתני רישא משו' תוספ' כתובה וצ"ל כיון דלאו כולן יש להם לא קתני משא"כ עיקר כתובה וא"ש עיי':

מתני' אם יש עליו עדי' יתקיי' בחותמיו עיי' תוי"ט שכ' מתני' ר"א הוא דע"מ כרתי הרגיש דלר"מ א"א בלא עדי' ואיך קתני אם יש עליו עדי' וע"כ ר"א היא ועדיין אין צ"ל אם יש עליו הרי קתני וא"י לומר בפני נחתם ע"כ באיכא עדי' איירי ועוד בשולח גט ע"י שליח למק"א א"א בלא עדי' פשיטא דגט בלא עדי' חיישי' שכתב דליכא משו' לא חצי' חוץ בניכר כ"י הסופר או הבעל. ולכן נ"ל ע"פ שיט' הריב"ש שברמ"א סי' קמ"א דהרשא' מקוימת ביד השליח ל"מ וצריך שיאמר בפ"נ כו' או דבעי קיום וכתבנו לעיל משו"ה קתני סיפא יתקיי' בחותמיו היינו דבעי לקיומא עדי' החתומי' בגט דווקא ולא סגי בקיו' הרשאה ובמתני' ריש מכילתין כתבתי עוד משו"ה כ' רש"י תרי גווני קיום היכר ח"י עצמם או אחרי' המכירי' ולא כ' ע"י דמיון והיכר משטר אחר כיון דחיישי' שהי' בידו גט ונאבד או נשרף כמ"ש הריב"ש חיישי' ג"כ שנשרף מקצתו ונשאר ח"י עדי' תחת ידו ואין מקיימי' רק משטר היוצא מידי אחר כמבואר בכתוב' כ"א וכ' תוס' דווקא קיו' ע"י דמיון ל"מ אבל קיו' ע"י עדי' מהני עיי"ש ולכן כ' רש"י דל"מ רק קיו' ע"י ע"ח עצמו או אחרי' המכירי' בט"ע ח"י של אלו אבל היכר ע"י דמיון ל"מ כנ"ל והא"ש דקתני אם יש עליו עדי' יתקיי' בחותמיו קמ"ל תרתי דאינו מתקיי' ע"י הרשאה רק ע"י עידי חתימ' של הגט עצמו ובעי דווקא עדי' המכירי' ולא דמיון ממק"א והיינו אם יש עליו עדי' המכירי' ח"י יתקיי' בחותמיו החתומי' על הגט ולא על הרשא' כנ"ל והא דקמ"ל כ"ז במתני' דהכא ולא קמ"ל חידוש זה בסיפא דמתני' קמא דהכא רבותא טפי איכא עפמ"ש רשב"א לעיל הע"א דקמ"ל מתני' יתקיי' בחותמיו דה"א כיון שאינו יוכל לומר ואנוס הוא לא צריך קיו' קמ"ל כולי האי לא הקילו וי"ל דקמ"ל דבעי דווקא עדי' המכירי' ויתקיי' בחותמיו דווקא ולא סמכי' ע"י היכר ודמיון או ע"י הרשאה הגם דאנוס הוא וא"ש הכל ועיי':

אחד גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא כו' קושי' תוס' מבוארת מה חשש עיגון יש בזה בשחרור לא ליתב לו השליח ויהי' מותר בשפחה, ורמב"ן וחי' ר"ן מתרצי' כיון כשנתן לו אסור בשפחה וב"ח והוי עיגון דבלא"ה ליכא עיגון דהא לקמן לא מקלינן לקרוע להם רק בגט ולכן מתרצי כהנ"ל וצל"ע מה יענו לקושי' תוס' לא ליתן השליח לו ומותר בשפחה. ונ"ל דס"ל ג"כ דוודאי טוב לנו שלא לאחר השחרור כדי שיוכל לישא ב"ח ויהי' מחויב במצות אלא דהוכיח דאין בזה עיגון כדי להקל בעדו' ולהאמין לשליח כמו באשה והראי' דלא התירו לקרע להם בשחרור, אלא דנימא לאחר השחרור שלא ליתן לו שחרורו משו' שמא יבוא הבעל ויערער ויהי' מעוגן דאז יהי' אסור בשפחה ובב"ח, משו' זה אין ראוי' לכו לעכב השחרור שלא יתחייב במצוה ולא ישא ב"ח וע"כ לנו להניח לשליח לתת לו וכיון שהוא בידו שוב איכא חשש עיגון שיבוא האדון ויערער כמו באשה שוב תיקנו ע"כ להאמינו משא"כ לקמן להתיר לחתום שלא כתקנה כדי שיתחייב במצות לזה לא עבדו כנ"ל נכון וברור ואפשר גם כוונת תוס' אם שאינו במשמעו' לשונו וק"ל:

ודע דנ"ל לפי שיטת הרמב"ם דאם בא הבעל ומערער הולד ממזר וודאי ותצא דאוקמה אחזקת א"א, א"כ בעבד אם בא האדון ומערער בכח בוודאי אסור מדינא, וגם בשפחה מותר דאוקמי אחזק' עבדו' כמו דאוקמי אשה אחזק' והולד וודאי ממזר, ומשו' דשווי' אנפשא חד"א דכ' הרמב"ם באשה עצמה שיוצא גט מתח"י ובא הבעל וערער דאסורה כשמת הבעל לכהן שם היא עצמה מביא' ואומר' כשר הוא, אבל בשליח המביא לא שווי' אנפשי' וה"ה בשחרור בשליח המביא מותר בב"ח כשאדון מערער כנ"ל פשוט אלא גם בעבד עצמו שמביא יש לדון אם אסור בשפחה לפמ"ש הר"ן סוף נדרי' דלמשנה אחרונה שאמרו שמא עיני' נתנה באחר ומשום דשווי' נפשה חד"א לא אסורה לבעלה דמשעבד' לבעלה ולאו כל כמינה עיי"ש וכיון דאדון מוסר לעבדו שפחה בע"כ להוליד וולדות א"כ לאו כל כמיני' לשווי' נפשי' חד"א לגבי שפחה ועיי' ב"מ סי' קט"ו על דברת הר"ן הנ"ל וצ"ע לדינא, ולפמ"ש צ"ל לרמב"ם כמ"ש רשב"א וחי' רמב"ן משו' לא פלוג האמינו בשחרור:

והקשה פ"י למ"ד זכות הוא לעבד א"כ הוי כשליח קבלה דס"ל לרש"י ריש מכילתין דאצ"ל בפ"נ וכ"כ ר"ן והסביר טעמו כיון שגמר בדעתו לגרש ל"ח שיערער א"כ למה צ"ל בשליח שחרור בפ"נ שנגמר השחרור וגמר בדעתו. ונלפע"ד דיש לחלק וע"פ המבואר בכ"מ יוכל לחזור תכ"ד חוץ ממקדש ומגרש וכ' הרשב"א ועוד ראשוני' דבכל דבר אדם עושה גם שלא הוסכ' עמדו לגמרי, משא"כ מקדש ומגרש הענין גדול וחמור ולא יעשה אדם רק אחר שהתבונן היטב אם יעשה ועשה בהסכמה גמורה בלב שלם לכן אינו חוזר תכ"ד, ואומר בגירושין לא הי' לנו לחוש שיתחרט ויבוא ויערער דבוודאי לא עשה עד שהוסכ' בדעתו וגמר בלבו, אלא ע"י שליח הולכה שלא גמר הדבר עד שיגיע לידה ומסיר' לשליח בעלמא עביד חיישי' שיחזור בי משא"כ ע"י שליח קבלה שעשה גמר גירושין בוודאי גמר והסכין בדעתו קוד' שעשה. אבל בשחרור דדומה לכל שאר קניני' ועניני' שאדם עושה ובוודאי משחרר עבדו וחוזר כדי דיבור מהני חזרתו, לכן חייש שנמלך אחר שכבר עשהו ויטעון מזויף כנ"ל נכון מאוד. ולפ"ז בגט מומר שכ' הר"י דאיכא נפקותא מדבריו לגט מומר שמזכה ע"י שליח נ"ל לפמ"ש דדומה לשליח קבלה כנ"ל. ויש להקשו' לפ"ז מתני' דקתני שוה למוליך ומביא וכן בבריי' בג' דרכי' שוה קשה הא אינו שוה לגמרי דבגט שליח לקבלה אצ"ל ובשחרור שליח קבלה ג"כ צ"ל וצ"ע וי"ל, ועיי' לעיל ריש מסכת שכתבתי לרבה משו' לשמה שליח קבלה אצ"ל דכולי האי ל"ח בעת שעשתה ש"ק אקר' שאחר כתב גט לאשתו ואשכח שמו כשמו כולי האי ל"ח וזה שייך בעבד שעשה ש"ק ג"כ אבל באדון שעשה שליח ושליח זכהו לו דזכו' הוא לו חיישי' לרבה לשמה כמובן ועיי' פ"י שהתעורר למה יועיל בעבד בפ"נ הא לענין ממון לא האמינו' בגט עצמו אינו נאמן לתוספ' כתובה כמ"ש הר"ן לעיל וכן בכותב כל נכסי לעצמו נאמן ולא לנכסי' והא שחרור עצמו ממון הוא של האדון והנכון כמ"ש ותוכן דבריו וודאי לא הקילו בחומר א"א יותר מבממון אלא משו' עגונא מצאו הכרח להקל ולהאמין לשליח אבל הנוגע לממון לא מצאו הכרח להאמינו אוקמי אדינא ולפ"ז בשחרור שמצאו הכרח להאמינו לענין איסור וכיון שא"א בלי להאמינו בדבר הנוגע לממון האדון שיצא חפשי ממנו הוצרכו להאמינו לאשר ממון ואיסור אחודי' אחוזי' יחד זה כוונתו אלא שקיצר. אלא דיש לי מקום עיון לפי שיטת רוב הפוסקים דל"ח לזיופא מדאוריי' לעולם אפי' בטענת מזויף אלא רבנן לחוש לזיופא ואין מוציא בשטר עד שיקיים וכן בשטר מכירה ומתנה וכן בשחרור העבד מאמינים לערעור שלו כיון שאדון מוחזק בעבד דכשורו וחמורו ועיי' קצה"ח סי' רמ"א דאדון מוחזק מקרי ולא דמי למ"ש תוס' לקמן בסוגי' דזמן דעבד מוחזק היינו נגד רבו שני עיי"ש. וכ"ז לענין ממון אבל לענין איסור עצמו שאסור לעבוד עבוד' פרך בישראל איך נניח לאדון לשעבד מפני ערעורו הא מעיקר דין דאוריי' לא חיישי' לערעורו ועושה איסור בשעבודו בו ונ"ל דבאמת ל"מ ערעורו דאדון רק שיהי' אסור בב"ח אבל לא דלשתעבד בי' והא"ש דהאמינו לשליח לומר בפ"נ דמה שנוגע לממון בלא"ה ל"מ ערעורו ולית בי' רק אסורא כנ"ל. אלא דלפמ"ש רשב"א בקדושין ומביאו הפ"י בכתוב' כ"ב דכל שטוען ברי לי אפי' נגד חזקה נאמן על עצמו דברי לו נגד החזקה רק לאחר אינו נאמן ולעצמו נאמן עיי"ש. ולפ"ז כאן דאדון טוען ברי שהוא מזויף נאמן על עצמו מצד איסור שבו נגד לא חציף אינש ומצד ממון שבו הוא מוחזק מקרי הגם דבתרי ותרי לכתחלה לא תנשא מ"מ ממון דאדון דיעבד מקרי אבל שם שתנשא לעד לאו דיעבד הוא דיוכל לישא אחרת ולגבי דידה ל"מ ברי שלו ועיי' ולפ"ז כשמת האדון ובניו רוצי' לשעבד בו לא טענינן שמא מזויף הוא דטועני' בכ"מ ליתומי' דמשום שמא אסור לשעבד בו בעבד כנ"ל ויש לעיי' עוד לעת הפנאי ויש לעיי' לפמ"ש תוס' לקמן בסוגי' דזמן דעבד מוחזק בעצמו ובספק שחרור אין מוציאי' מע"י ממנו כמו מוחזק בממונו לפ"ז דבר הנוגע לענין ממון שמפסיד האדון עבדו כשיצא לחפשי אין להאמין ערער הבעל לרוב פוסקי' דס"ל דבטוען מזוי' א"ל קיו' רק מדרבנן ואפי' לרמב"ם ור"א דס"ל דאוריי' הוא היינו ספק שמא מזוי' הוא והעבד מוחזק בעצמו וא"א לאדון לשעבד בו כי העבד נאמן על עצמו ואפשר ע"י שליח שהעבד בעצמו א"י לטעון ברי רק ע"פ שליח והאדון טוען ברי נאמן האדון אבל כשמביא בעצמו ג"ש בוודאי אין להוציא מתח"י לשעבד בו וגם ע"י אחר עכ"פ ברי ושמא הוא וקי"ל ברי ושמא לאו ברי עדיף וכ"ש לדסוברי' דל"ח לזיופ' רק מדרבנן דקשה אפי' בשליח המביא וליכא חשש רק משום איסור לישא ב"ח ולזה שפיר האמינו משו' חשש עיגון כמו בגט מאי דתלי' באיסור דהאמינו' ול"ק קושי' פ"י אמנם בקצה"ח סי' רמ"א מביא תשוב' הריב"ש דאדון מוחזק מקרי כמו בממונו דקני' כספו הוא והעלה שם מ"ש תוס' בסוגי' דזמן דעבד מוחזק היינו במוכרו לאחר שהספק בינו לאדון אחר שלא הי' מוחזק בו מעולם אבל כל ספק שבינו לבין אדון ראשון האדון מוחזק הוא עיי"ש ולפ"ז הדרא קושי' פ"י אלא די"ל לכאורה דאין מניחי' לאדון לשעבד בו כיון דלדידן אינו נאמן בטענ' זיוף רק מדרבנן ומדאוריי' ל"ח דמזוי' הוא לרוב שיטו' א"כ אין מניחי' לאדון לשעבד בו דקרוב לנו דאינו מזוי' ולא אמרו דאין מוציאי' ממון בטענ' מזוי' וכן להחמיר באיסור מספק לא תנשא אבל בוודאי מוחי' על יד האדון לשעבד בו ואין לנו בנאמנו' השליח רק שיהי' מותר בב"ח והאמינו' בזה כמו בגט אשה משו' עגון כמ"ש תוס' ולק"מ קושי' פ"י אלא דפ"י לשיטתו כתוב' כ"ב שהעלה מתוך דברי רשב"א כתוב' דכל שטוען ברי לי א"א להענישו ולאסור עליו בדיעבד אפי' במקו' דחזקה מנגדתו עיי"ש ולזה כשאדון טוען ברי דמזוי' הוא הגם לדידן חזק' דל"ח לזיופ' מ"מ הוא נאמן על עצמו לשעבד בו דברי לו שאינו עובר באיסור ובאחיכם ב"י לאו תרדו בפרך הגם התם מ"מ לכתחלה לא תנשא משו' דאיכא תרי מכחישי' ועוד הכא דיעבד הוא להפסיד עבדו וכיון דמותר לעבוד בו שוב הוי נאמנו' השליח בדבר המוג' לממון וע"כ צ"ל כמ"ש פ"י כיון שממון תולה באיסור וא"א לזה בל"ז האמינו לכל ועיי' בכ"ז:

וזו אחת מן הדרכי ששוו ג"נ לשחרורי עבדי'. והקשו הראשוני' טובא דתלי תני' בדלא תני' דהול"ל שוו שחרורי עבדי' לג"נ ונדחקו מאוד