כתב סופר גיטין חלק א מא

דמספקא להו במייתי קרוב אי אמרי' בטלה מקצתו נרא' דבעבד עצמו פשיטא להו דלא שייך עדו' שבטלה מקצתו כיון דבע"ד הוא כמ"ש חי' ר"ן שהבאתי ולא ידעתי למה מסתברא להו טפי בקרוב יותר משליח רחוק ולא קרוב שהביא אי אמרי' בטלה מקצתו מה לי אם בטלה עדות מחמת קורבא אי מחמת שאינו נאמן וכן מוכח מירושלמי כאן דהא מדמה מלתא דר"י למלתא דהכא וירושלמי איירי משליח דעלמא וכ"כ הרא"ש במכות לפי דפסק ר"ח כר"י א"א בכותב כל נכסי רק ביש עידי קיום נרא' דאפי' בשליח דעלמא שהביא אינו נאמן ולכן דברי רמב"ן ור"ן צ"ע:

ודע דלשיטת תוס' ורש"י בסנהדרין דבשור אמרי' מתוך שנאמן על זה כו' דכל דהוא בתור' עדו' פסול משו' קורבא אמרי' מתוך שנאמן צ"ע לכאורה כאן למה לא נימא כן וצ"ל משו' דבע"ד הוא אלא בירושלמי דאיירי במביאו אחר ומ"מ ס"ל או דפלגי' דבורא או דאינו נאמן כלל ולר"ל דפלגי' ול"ל עדו' שבטלה מקצתו הי' לנו לומר להיפך כשם שנאמן וצל"ע. וצ"ל דרבא בסנהדרין פליג על ר"ל בזה וס"ל כל שאינו בע"ד אמרי' מתוך שנאמן וכאן משו' שהוא בע"ד כמ"ש חי' ר"ן או י"ל דווקא בפסול מחמת קורבא וגזה"כ הוא אפי' לחוב אינו נאמן בזה אמרי' כל שעדותו קיימת במקצת נאמן גם לכל שאמר משא"כ כאן חסרון נאמנו' הוא דא' אינו נאמן רק לענין שחרור האמינו לא שייך לומר מתוך שנאמן כיון שע"א לא האמינו לענין ממון ואיך יאומן מפני שנאמן לענין איסור בשחרור כנ"ל נכון ופשוט:

בתשובת רשב"א סי' אלף רל"ז העלה באומר זניתי עם אשתך או באתי על אשתך לא פ"ד דאי מסלק' מה ששם עצמו רשע אין לנשאר טעם ובנב"י קמא חא"ע סי' ע"ב שפך סוללה וירה חיצי השגותיו הרבה על הרשב"א עיי"ש ולאפס הפנאי אקצר ואומר הנ"ל בכלל כוונת הרשב"א דכל כשאנו מסלקי' מה שמשי' עצמו רשע אין טעם בדבריו היינו שאין נשאר לנו כלל שום משמעות בדבריו שלא נתוודע לנו מדבריו אחר שסלקנו מה שיש בו לעצמו ואפי' מעשה בעלמא א"א יודעי' אין בזה הגדה כלל ול"א שנוציא מדבריו מעשה וכך הי' כמו שאמר אני זניתי עם אשתך כשנסלק אני זניתי ונשאר עם אשתך משני תיבו' אלו אין אנו יודעי' שום מעשה תשמיש או זנות בין בהיתר בין באיסור א"א בכה"ג שנוציא עכ"פ מתוך דבריו שזינתה עם אחר כולי האי ל"א אבל כשאומר פלוני זנה עם אשתי הגם שאנו מסלקי' עם אשתי ונשאר פלוני זנה וי"ל עם חייבי לאווין מ"מ אנו יודעי' מדבריו המעשה שפלוני זנה אלא שאפשר עם ח"ל ובזה אמרי' פלגי' דבורא דהא הוא מעיד שעשה מעשה זנות באיסור א"א הגם שעם אשתו אינו נאמן עכ"פ מאמיני' לו שבא על א"א מה לי היא או אחר' וכן כשאומר פלוני בא על אשתי גם כשנסלק תיב' אשתי היינו שאין צריך לסלק רק סוף התיבה יוד מאשתי שמורה שבא על אשתו ומ"מ נודע לו שפלוני בא על אשה והוא מעשה תשמיש אלא שיש לומר על פנוי' וכיון שהוא מעיד שעל א"א בא מפרשי' המעשה שעשה ע"פ שנודע לנו בעדו' ברורה ושפה ברורה ע"י דבריו אנו מפרשי' תחת שאמר אשתי שהי' באשה אחרת כיון שבכלל דבריו שבאיסור עשה מה שעשה, וכן לדידי אוזיף בריב' שעיקר מעשה הלוא' בריבי' אנו יודעי' ומעיד בשפה ברורה אלא אולי אוזיף לנכרי וכיון שהוא אומר לדידי אנו יודעי' מתמצי' דבריו שאוזיף לישראל מסלקי' תיב' לדידי' ומפרשי' לאחר, הכלל הרשב"א ל"א רק היכא דכשנסלק דבריו במה שמשי' עצמו רשע לא נשאר שום עדו' ואפי' עיקר המעשה שמעיד עליו כל כי האי לא מפרשי' דבריו כי אחר שנסיר הנוגע לעצמו לא נשאר לנו שום עדו' כדי שנדון בו אם באיסור או בהיתר, אבל כשנשאר גוף המעשה אלא שצריכי' לדון בו אם ע"ד היתר או אסור או בדרך שמתחייב בו מיתה או מלקו' וכדומה ואין זה אלא פירוש לגוף המעשה איך הי' שפיר אמרי' שמפרשי' דבריו שהי' באופן שלא נעשה רשע או על ידו או ע"י אחר ובזה סרו רוב תלונו' הנב"י על הרשב"א:

ולולי שהרשב"א בעצמי כ' לתרץ הא לדידי אוזיף בריבת כשמסל' לדידי נשאר דאוזיף בריבי', והנב"י הקשה לפי גירסא שלפנינו לדידי אוזפן בריב' קשי'. ובאמ' רשב"א גרס אוזיף, ולפי גירס' שלפנינו נ"ל דבאמת בלא"ה י"ל דל"ק משם דיש לפרש דהי' פ"נ ומותר ללות בריבת עיי' ש"ע יו"ד סי' ק"ס סעי' כ"ב ובט"ז שם דמלוה ודאי רשע הוא דהא לדידי' ליכא פ"נ ליקח ריבי' ממנו עי"ש וכן הסכי' בחות דעת, ולפמ"ש יש לפרש דבריו שפיר דלדידי' הוי היתר ומלוה נעשה רשע, וצ"ע על הרשב"א דלא תי' כן וצ"ל דכיון דניחא לי' בלא"ה קיצר ולא האריך לפי גירסא שלפניו ולפי הגירסא שלפנינו א"ש כמ"ש, ופשוט דאין זה רחוק לפרש שהי' פ"נ או לו או לוה עבור אחר שהי' בסכנה, ואינו דומה כלל למ"ש הרשב"א דלא מפרשי' לומר שהי' מחזקה לאשתו ובדביקו' עליה וכן למ"ש תוס' בכתוב' דלא שכיח אנוסי' מחמת נפשו' כמובן ועיי':

ומ"ש הנב"י עוד שם להוכיח מסוגי' דגיטין כאן נגד הרשב"א וכ' שיגע ומצא שסבר' הרשב"א תלי' בפלוגתא דאביי ורבא וקיי"ל כרבא עיי' בו. במח"כ לא מצא כלום ולחנם טרח כי אינו דומה כלל לדרשב"א דבכותב כל נכסי קנוי' לך פליגי אי נימא שאותו דבר בעצמו נאמן לענין שחרור שכ' ונתן לו וכשיבוא לענין ממון לא נאמין בהא פליגו אביי ורבא וס"ל לרבא פלגי' כה"ג להאמין היכא שנאמן ושלא להאמין אותו דבר היכא שאין ע"א נאמן ולענין שמאמין לו מקיימי' דברי העד בכולו ופלגי' דרשב"א לא דמי כלל לדהכי, וכן הא דמכות דס"ל לראב"ד לולי עדי' שבטלה מקצתה הוי פלגי' היינו שהי' מחייבי' ללוה באותו עדות שאינם קרובי' לו ואין מאמינו להם נגד הערב הגם שאגודי' יחד בעצמותו ומ"מ למי שאינם קרובי' נאמני' ולמי שקרובי' לא מזייף, וכ"ז לא דמי לדרשב"א ורחוקי' כרחוק מזרח ממערב כמובן ופשוט:

ודע לפי יש מתרצ' שברא"ש וכו' דא"א לחלוק העדי' לגבי לוה וערב כיון שהכל חד, א"כ היכא פלגי' הכא שנאמן לענין שחרור כיון שנאמן שהאדון כ' השטר ממילא גם מתנה אמת ואי מזויף הוא גם לא שחררו וצ"ע. וצ"ל שאני הכא דתק"ח הוא שנאמן לענין שחרור ואינו נאמן לממון, משא"כ התם עיקר עדות הוא, אלא שלפ"ז יש לעיי' איך מדמה זה לפלוגתא דר"מ ור"ש. הקצרתי לאפס הפנאי וצ"ע:

ומ"ש הנב"י עוד שם דלרשב"א באומרו אני זניתי א"א למפלג אמרי' מדנאמן אהאי והאריך בזה הוא תמוה בבע"ד בוודאי א"א לומר מדנאמן לאחר נאמן על עצמו לא נאמר דבר זה רק בפסול קורבה דעד הוא רק דרחמנא פוסלו בזה ס"ל לתוס' רש"י ורמב"ם דהיכא דקיי' עדותו במקצת לגבי אחר דלאו קרוב נאמן בכולו אבל בבע"ד שאינו נכנס בגדר עד ל"א מתוך שנאמן על אחר נאמן על עצמו דלאחר עד הוא ולעצמו בע"ד הוא, והוא הרבותא דאשמעי' רבא באשתו דכגופא היא דל"א מתוך שנאמן, אלא שהנב"י רצה לחדש משום דאפשר למפלג אבל היכא דלא אפשר למפלג אמרי' בבע"ד מתוך שנאמן, מנ"ל הא והוא נגד הסברא, והא ראי' מאביי דס"ל כאן דל"א פלגי' דבור' והדר בי' דמתוך שלא נאמן על זה וכי תוס' דכן מסתבר יותר, וכבר כתבנו לעיל דלשיטת תוס' ורמב' בסנהדרין דאמרי' מתוך שנאמן, צ"ל דכאן כיון דבע"ד הוא ל"א מתוך שנאמן. ועוד נ"ל היכא דא"א למפלג אפי' בקרוב ל"א מתוך שנאמן דוקא אי אמרי' פלגי' דבורא ועדותו קיי' במקצת עכ"פ, שוב אמרי' מתוך שקיי' במקצת נאמן ומועיל גם לכל מ"ש, אבל אי ל"א פלגי' דבורי' נתבטל עדותו ממילא ל"א מתוך שעדותו קיי' כיון דא"א למפלג ממילא לא נאמן כלל דאיך נאמר מתוך שנאמן הא ע"ז אנו דנין אי יהא נאמן וכיון שא"א למפלג אין כאן התחלת עדות כלל כנ"ל ועיי'. ומ"ש שם ראי' מדס"ל לר"י דברבעני לרצוני עדו' בטל משו' דהוא רשע ע"כ משום דנאמן להאי, דאיך ס"ד שע"י קרוב אינו נפסל וע"י עצמו יהי' פסול אתמהה עיי' בו ולא ידעתי למה רחוק כ"כ בעיני הנב"י דע"י עצמו נפסל משום הודא' בע"ד כמאה עדי' דמי' עיי' יבמו' כ"ה ע"ב א"א משים ע"ר כ' רש"י והא דאמרי' בממון הודא' פיו כמאה עדי' ה"מ לענין ממון אבל לא לפסול עצמו ולהמיתו או ללקו' ע"י עצמו, ובאמ' בעי טע' למה בממון נאמן ע"י עצמו מובן למעיי' ברש"י קדושין ע"ה ע"ב דכ' דהודא' בע"ד כמא' עדי' נפקא לן מאשר יאמר עליו כי הוא זה עי"ש, ולכן מממון לא ילפי' למיתה ומלקו' ולפסול עצמו, ורב יוסף ס"ל דילפי' מממון לכל דבר דהודא' פיו כמא' עדי' אבל עדי' קרובי' מצד עדות הוא ל"מ כנ"ל פשוט וברור, ועיי' קצה"ח סי' ל"ד:

ומה שהשיג עוד שם על הרשב"א דס"ל בהרגתיו מפרשי' שהרגו שוגג וס"ל ע"כ בחד גופא נמי פלגי' דבורי' והקשה א"כ מ"ד בב"ב בחד גופא לא פלגי' מה יענה להך מתני' דיבמו' הרגתיו נאמן. ונ"ל דרשב"א יפרש טעמא דמ"ד בב"ב בחד גופא היינו שם דבעל אומר גרשתי מאז ואנן לא נאמין לו אותו מעשה שעשה אז ונאמר אבל עשה עתה אנו אומרי' שהי' מעשה אחר מה שאינו אומר הוא כה"ג ל"א משא"כ בפלוני רבעני או בא על אשתי הגם שאנו אומרי' שבא על אחר והוא מעשה אחר' ממה שהוא אומר כיון שבגוף זה שהגיד עיקר עדו' שרבע הוא קיי' רק אנו מחלפי' שעשה עם גוף אחר כה"ג פלגי', אבל לומר מעשה אחר בזמן אחר ל"א, אבל בהרגתיו שאנו מחזיקי' המעשה עצמו באותו זמן ושע' רק תחת שהוא אומר במזיד הורגו אנו אמרי' שוגג הי' בזה כ"ע מודי' כנ"ל פשוט ונכון ועי' ש"מ בכתוב' סוגי' דעדי' שאמרו, ועיי' ב"ש סי' קנ"ב סק"א דרמב"ם ס"ל בחד גופא ג"כ פלגי':

ועיי' בתומי' סי' ל"ד ס"ק כ"ג שהקשה על הרשב"א דכ' באומר באתי על אשתך דא"א לפרש באונס דאין קשוי אלא לדע', והקשה בתומי' הא יש לפרש דבשוגג הי' שלא ידע שהיא א"א או אומר מותר תי' כיון דבא לחייב מיתה ע"כ בהתרא' והוא הי' מן האתרי' וע"כ ידע שהיא א"א ולא הי' שוגג או אומר מותר עיי' בו שמישב בזה טע' להשמט' דהשמיט הרמ"א בא"ע סי' קט"ז הך דינא דרשב"א ולזה א"ש עיי"ש, ועדיין צ"ע ממ"ש הרשב"א סי' תקנ"ב בחשוד מודה שבא עליה דפלגי' דבורא דאין אנו דני' כאלו בעצמו בא עלי' אלא כאלו העיד שזנתה משמע שבעצמו בא עלי' א"א לקיי' והא אפשר שהי' שוגג באותו שעה שלא ידע שהיא היא או שאומר מותר, ואפשר לומר כיון שאיירי בחשוד עלי' וקינא לה בעלה רחוק שלא הכיר בה וסבור שאשתו היא או שפנוי', אלא דאפשר באומר מותר והא אין שם התרא' ונ"ל דמ"ש התומי' באומר מותר זה וודאי רחוק מאוד דמי אינו יודע דא"א אסורה, וכה"ג כ' מהרי"ק שורש ד' בפ"פ מצאתי לא נכנס בגדר הספק שמא אומר מותר היתה דמי לא ידע באלה. ועדיין צ"ע ואם נאמר דרשב"א באמ' לאו דוקא אמר שזינתה עם אחר רק שזנתה עמו ג"כ י"ל ושוגג ומוטע' הי' באותו שעה שלא ידע שהיא א"א,