כתב סופר גיטין חלק א מ

עצמך ונכסי ועיי' טור יו"ד סי' רס"ז שמביא ב' דיעות לרמב"ם לאו כרות גיטא הוא ולרא"ש כ"ג הוא:

ואני בעניי ראיתי ראי' א' ברמב"ם שם שכ' הכותב עצמך וכל נכסי כו' חוץ כו' ל"י לחירו' דלאו כרו' גיטא הוא וקשי' לי למה כ' הרמב"ם שכ' וכל נכסי כיון שמפרש עצמך ל"צ כל וכ"כ הרמב"ם אח"כ בעצמך ונכסי דעצמו קנה וכשכ' במשייר כ' עצמך וכל נכסי הא כל מיותר הוא ומכח זה עלה בדעתי דס"ל לרמב"ם דווקא בשכותב עצמך וכל נכסי אבל כשכותב עצמך ונכסי ולא כל הוי כרו' גיטא. ואפרש שיחתי ואימא מלתא בטעמא דלכאורה שיט' רי"ף ורמב"ם צריך הסבר דס"ל כיון שנאמר חוץ לטוב' האדון לאו כרו' גיטא שצריך שיהי' הכל לטוב' העבד תינח אי כתיב בי' שהעבד מתחייב לתת דבר להאדון הוא לחוב' העבד וטוב' האדון אבל אדון זה נותן מטוב לבו מתנה לעבד ומשייר לעצמו אין בזה חוב' העבד ולא זכות לאדון ששלו היא מעיקרא והענין תמוה ולא ידעתי לפרש רק כיון דכ' כל נכסי קנוי' לך בלשון זה מקנה לו הכל וכלתה מעשה המתנה אלא שכתוב אח"כ באותו שטר חוץ והקורא שטר זה הכתוב תחלה הכל לעבד ואח"כ איכא חזרה לטוב' האדון לאו כרות גיטא הוא כיון שמגרע הכתוב אחריו ממה שכתוב תחלה וחזרה איכא וכל זה בכותב כל נכסי דמפורש אמר שמקנה לו הכל ואח"כ חוזר מכל דכ' ומשייר לעצמו אבל בשכותב נכסי קנוי' לך דיש לפרש כל ויש לפרש מקצת אלא כשאינו מתנה חוץ סתמא כפירושו כל נכסי' אבל כשכותב חוץ לית כאן חזרה רק ביאור ופירוש מה שאמר נכסי לאו כל רק מקצת כי כן ליכא חוב' עבד וטוב' אדון כי גם מה שכ' מעיקרא להכי אתכווין ומפרש דבריו אח"כ ואין חזרה וסתיר' בדבריו ומי שקורא הכתוב נכסי נתוני' לך ספק בלבו אם כל או רק מקצת וצריך לראו' אם כתוב אח"כ חוץ ואם לאו סתמא כפירושו מדלא התנה ולא שייר מפורש ואין זה רק משלילו' תנאי ידוע כי לכל התכווין א"כ כשכותב חוץ לאו טוב' האדון אית בי' שמוחזק בשלו ואין רעה לעבד ולכן בדיוק כ' הרמב"ם עצמך וכל נכסי לאו כרות גיטא הוא אבל עצמך ונכסי הוי כרות גיטא והטור שכ' בכותב עצמך ונכסי איכא פלוגת' בין הרמב"ם לרא"ש ולפמ"ש כה"ג שלא כ' כל גם לרמב"ם כ"ג הוא וליכא נפקותא רק בכותב כל נכסי לרמב"ם לאו כ"ג הוא ולרא"ש כ"ג הוא עוד נפקותא במ"ש הרא"ש אפי' אין לו רק עיר א' כה"ג נ"ל גם שלא כ' כל לא הוי כ"ג לרמב"ם דמיד כשכותב נכסי ידוע ומפורש דאות' עיר נותן לו דהא אין לו יותר וכשכותב חוץ מעיר זו הוי חזרה לטובת האדון וגורע חלקו של עבד כנ"ל. עוד נ"ל לרמב"ם איכא קולא כשכותב כל נכסי חוץ משדה פלוני קנוי' לך כיון שקנוי' לך כתוב לבסוף לאו חזר' הוא דהא התנה ואמר חוץ קודם שכתוב קנוי' לך אבל לתו' ורא"ש כיון שכלולה המתנה בתיב' א' א"א לחלק גם כשכ' קנוי' לך לבסו' לאו כרות גיטא הוא ויש קולא לרמב"ם וחומרא לרא"ש ויש חומרא לרמב"ם וקולא לתוס' כנלפע"ד לדינא ועיי' בכ"ז:

והנה פסקו כל הראשוני' כר"מ בכותב כ"נ ומשייר לאו כרו' גיטא הוא אבל בכותב כל נכסי' לענין נאמנ' דבפ"נ כו' פסקו כרבא דעצמו קנה נכסי' ל"ק דפלגי' דבורא וראשוני' ה"ה מלחמו' ד' בריש וכו' ור"ן כאן הגדילו התימ' על הרי"ף דכאן פ' כרבא ובירושלמי כאן מפשיט האיבעי' דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ל בעדי' מעידי' שא' כתב נכסי לפלוני ופלוני וקרובי' לא' מהם לר"י בטלה כל העדו' והרי"ף פ' כר"י ריש מכות ואיך פסק לדרבא כאן והר"ן נדחק מאוד ומצאנו ג' תירוצי' בישוב זה ברא"ש ריש מכות כ' בשם ר"י דטעמא דר"י משו' אחלופי שיאמרו דעדו' קרובי' כשר וזה לא שייך גבי בפ"נ דלא אתי לאחלופי וכ' הגם שירושלמי מדמה להדדי אבל אנן פסקי' כרבא עיי"ש. הנה תירוצו דחוק מאוד מאחר דירושלמי ל"ל לחלק איך אנו ניקו' ונאמר טעמא דר"י משו' אחלופי דלא שייך בשחרור ומכין לנו לחלק ומשו' דרבא אולי רבא ס"ל כר"ל בירושלמי וכן ס"ל לר"א שהביא הרא"ש דהלכתא כר"ל וכרבא והי' נ"ל דבירושלמי איתא דר"א אמר ראי' לר"י ממתני' דעדות שבטלה מקצתו ופליגו או יאות אמר ר"א חד אמר לא יאו' אמר דאינו דומה לדאמור במתני' והפשיט דמ"ד לא יאות אמר ר"א היינו דר"י דאינו דומה למתני' אלא כר"ל וי"ל דרי"ף ס"ל דאליבא דר"י פליגי' דר"א מפרש טעמא דר"י משו' דהוי עדו' שבטלה מקצתו כבמתני' נמצא א' מהם קרוב פליגו אי יאות אמר ר"א אליבא דר"י חד אמר לא יאו' אמר דאינו דומה לדמתני' ומחלק מסברא אלא דר"י גזיר' בעלמא היא משו' לא אתי לאחלופי ולאו דינא קאמר וירושלמי פשיט האיבעיא ומדמה להך דבפ"נ לפי דמפרש ר"א טעמא דר"י אבל לפי דס"ל לא יאות אמר ר"א לא דמי להך דהכא דלא שייך משו' לא אתי לאחלופי' ולהך מ"ד נפשט האיבעי' דלכ"ע פלגינן לולי משו' אחלופי וגזיר' ובהא לא גזרי' וכיון דמאן דאמר יאות אמר ר"א לא יהיב טעמא שפיר איך מדמה הא דר"י למתני' וגם שלא נצטרך לומר דרבא פליג על דר"י פסק הרי"ף כמ"ד לא יאות אמר ר"א אלא דר"י משו' אחלופי הוא כנ"ל נכון בישוב ר"י הגם שהוא לא התכווין לזה מ"מ הדבר בעצמותו נכון בישוב הרי"ף ורמב"ם דאחז בשיטתו בשניהם:

תי' ב' הוא תי' בה"ע דמביא הרשב"א כאן לחלק בין פלוגתא דר"י לדהכא דבפלוגתא דר"י ור"ל מעידי' בדבר א' שהקנה כל נכסיו לפלוני ופלוני משא"כ כאן תרי עדו' נינהו עצמו ונכסי' ותי' זה אין עולה לפי הירושלמי דמדמה להו וצריך לדחק כמ"ש רשב"א ור"ן דהכי קאמר לר"ל וודאי פליגו ואפי' לר"י י"ל שאני הכא, ועיקר חסר ודוחק ואפשר י"ל דירושלמי דמספקי לי' אפי' בכותב את ונכסי אי פלגי' דבורא ולא הי' הבריי' לפניו שהובא' בגמרא דילן ולכן ס"ל דתלא בדר"י ור"ל דלר"י עדו' שבטלה מקצתו וא"א למפלג וס"ל ה"ה בשני עדו' כמו עצמך ונכסי אבל לפי דאיכא לפנינו הבריי' דבעצמך ונכסי קנוי' לך פלגי' ול"א עדו' שבטלה מקצתו וקשה לר"י ועכ"ל לכנוס בחלוקי' כיון שהעדו' בשני עניני' נכסי' ועצמו ל"א עדות שבטלה מקצתו ה"ה בכותב כל נכסי קנוי' לך הגם שבדבור אחד נאמרו מ"מ פלגי' דבורא ול"א עדו' שבטלה מקצתו כיון ששני עניינים הם משא"כ במעידי' פלוני כ' כל נכסיו לפלוני ופלוני הוא חד עדות כנ"ל ועיי':

תי' ג' העולה על כולנה ע"ש רמב"ן בחי' כ' דיש חילוק רב דכאן דליכא רק גילוי מלתא דאינו מזויף ל"א עדו' שבטלה מקצתו והא דירושלמי מדמה להו היינו למ"ד דלא יאו' אמר ר"א אלא טעמא דר"י משו' דלא פלגי' דבורא כן נמי כאן לא פלגי' דבורא אבל למ"ד יאות אמר ר"א משו' עדו' שבטלה מקצתו יש לחלק דכאן ל"א עדו' שבטלה מקצתו ופסק הרי"ף כמ"ד יאות אמר ר"א אלו דבריו ז"ל ומתוקי' מדבש ונופת צופים:

אלא אם כי ישובו וחילוקו עולה נכון בישוב שיטת הרי"ף אבל רמב"ם תלמידו דהולך בעקבותיו בדיני' אלו אינו מיושב עד"ז דלדברי רמב"ן אמרי' בכ"מ עדו' שבטלה מקצתו בכה"ג חוץ בעדו' בפ"נ שהוא רק גילוי מלתא ולפ"ז בפלוני בא על שורי שבסנהדרי' יו"ד ע"א לא נאמן גם על פלוני וכן שיטת הראב"ד ורא"ש במכו' ורמב"ם לא כן פסק פי"ב מעדו' הלכה ב' ונהפוך הוא דכשם שנאמ' על פלוני הורגי' גם השור עיי"ש ובהשגו' ובכ"מ שם ורמב"ם נקיט שיטת תוס' ורש"י ואנו אין לנו אלא כתי' ר' יואל שברא"ש מכו' דווקא בשטר משו' אתי לאחלופי או כתי' בה"ע שברשב"א לחלק בין אם הוא עדו' א' וי"ל דפלוני רבע שורי הוי שני עדו' פלוני רבע שור ורבע שורו ועדיף מכאן דיותר הוי עדו' א' כיון שבשטר א' נכתב והוא מקיי' בדבור' בפ"נ אלא שתי' בה"ע וחלוקו הוא נגד הירושלמי וצריך לדחוק לכן היותר נכון בשיטת הרמב"ם כמו שתי' הרבינו יואל וע"פ שישבנו לעיל שיטתו ע"ד שתי' הרמב"ן אלא דלר"י פסק הרי"ף דלא כר"א דאמר יאות אמר ר"י וכן נכון כמ"ש ועיי':

והנה במרדכי כ' לתי' הרבינו יואל דווקא בכתב אבל בע"פ לא שייך אתי לאחלופי ומבי' בטור סי' נ"א בח"מ וכן פסק הרמ"א ובתומי' התפלא הא רמב"ן ור"ן ורשב"א חילקו באופן א' וכן בה"ע כ' חילוק אחר ולדדהו אין חילוק בין בע"פ לבשטר ולמה תפס כתי' רבינו יואל ונדחק עיי"ש ולפמ"ש ראוי' ונכון לפסוק כתי' רבינו יואל דרוב ראשוני' דנקטו כחילוק רמב"ן ותירוצו עולה נכון מאוד בישוב שאינו מתנגד לירושלמי אבל מרמב"ם מוכח דל"ל כן כמ"ש ומסתמא רי"ף ורמב"ם בחד שיטתא אזלו כבכ"מ ולא נשאר לנו רק חד לגבי חד או כתי' רבינו יואל או כבעל העיטור ומסתבר יותר כרבינו יואל דלא קשי' לדידי' מירושלמי ומיושב בלי דוחק ודבר אלקי' בפיו של רמ"א הגם שלא התכווין לכל מ"ש מ"מ ד' עמו שהלכה כמותו כנלפע"ד:

וכשאני לעצמי הי' נלפע"ד ישוב נכון לשיטת הרי"ף ורמב"ם עפמ"ש חי' ר"ן בסנהדרין ט' ע"ב דהתכווין מדנפשי' לומר דא"א לומר פלגינן דבורי' רק כמו פלוני רבעני או בא על אשתי דהוא בע"ד דלא שייך עדו' שבטלה מקצתו משא"כ כשהוא קרוב כשיטת הראב"ד שברא"ש וכ' דהא דהכא דאמרי' פ"ד משום דמעיד על עצמו דנכסי אדונו נתן לו במתנה הגם דבסנהדרי' מבואר א"א קרוב אצל ממונו היינו שם לחוב הוא דמעיד אלא דכיון דצריך ב"ד ועדי' לדון השור והוא נוגע פסול לממונו אבל לאו קרוב הוא משא"כ כאן שמעיד לזכותו שנכסי אדונו נתוני' לו בוודאי קרוב הוא וכמעיד על עצמו לכן שייך עדו' שבטלה מקצתו עיי"ש כי זה כוונתו ויש בו גמגום לשון. והנה לפ"ז א"ש פסקי הרי"ף ורמב"ם דפסקו לדר"י ופסקו לדרבא דכאן לא שייך עדו' שבטלה מקצתו דבע"ד הוא ורבא ואביי קאי על בריי' דעבד שהביא גיטו וע"ז איבעי' בכתוב בו עצמך ונכסי היינו במביא בעצמו וכ"כ הרמב"ם בסידור זה בהלכ' עבדי' פ"ז הלכה י"ב ול"ק מירושלמי דמדמי להו דלמעיי' בירושלמי דתחלת האיבעי' על מתני' המביא גט ממדה"י צריך שיאמר כו' ע"ז העמיד האיבעי' בכתוב בגט מתנה וכן איבעי' לי' בעבד דשוה בג' דרכי' והכל בשליח המביא וכתוב בו מתנה עיי' בירושלמי ותרא' בעין כן ושפיר מדמה להא דר"י אי אמרי' עדו' שבטלה מקצתו דע"י שליח לאו בע"ד הוא ודומה לדר"י ור"ל. ורי"ף ורמב"ם לא מייתי בשליח המביא דאינו נאמן דסמכו על שהביאו לפסק הלכה הא דר"י ול"צ לאתוי' בשליח המביא שחרור דאינו נאמן וא"ש שיטו' הרי"ף וגם הרמב"ם א"ש והא דפסק בהלכ' עדו' דנאמן על שורו מתוך שנאמן שאני התם דשני עדו' הם של רובע ושורו וכ"כ הרמב"ם בכותב בשטר א' עדו' על פלוני שנתן לזה וכן נתן לזה וא' קרוב דכשר בכה"ג כיון ששני מיני עדו' הם וכן י"ל בזה כנלפע"ד ישוב נכון וברור בעזה"י:

ומלתא דתמיהא לי טובא במ"ש הרמב"ן בחי' ור"ן סביב הרי"ף