כתב סופר גיטין חלק א לט

מוכר עכשיו י"ל כמו שמתרץ הר"י מגאש שמסיי' לו השדה אבל ממנחות קשי'. ועיי' הראב"ד בפ"ג מהלכ' זכי' ומתנה מבתר דהשיג על הרמב"ם מש"ס מנחות מתרץ לי' היכא דמבורר הגרוע ויש רק גרוע א' כמו מראה נפל כיון שידוע שיד בעל השטר על התחתונה מיד סמכ' דעתי' דמקנה וקונה על הגרוע ואתברר לשעתו עיי"ש. ובהה"מ כ' אינו מיושב בזה רק שיטת הרי"ף ולא שיט' הרמב"ם ועיי' לח"מ דכוונתו דרמב"ם מפורש כ' שם שאינו יוכל לומר תן לי הגרוע משמע אפי' מבורר הגרוע שאין לו רק א' גרוע. אלא גם בשיט' הרי"ף הרגיש הלח"מ דאינו עולה יפה סוגיא דכאן דצ"ל שיש לו יותר מגרוע א' וכיון של"ק העדיו' גם הגרועו' ל"ק דל"פ דבורי' ואין לו מובן הא ר"ש ס"ל פ"ד. ולפע"ד נראה ע"פ מה שחידש הראב"ד דיש לחלק היכא דידוע הגרוע מעיקר' סמכו דעתי' על הגרוע יש ליישב סוגי' דכאן ע"פ פי' הרי"ף די"ל דהכא דווקא ס"ל לרי"ף דלא קנה כיון דאמר כל ואמר חוץ וסותר דבריו וחוזר ממה שאמר כל. ויש לפרש כוונתו כל נכסי קנוי' לך חוץ מבית כור א' היינו שכולם נכנסי' בגדר הספק איזהו מהם שיהי' נתונים לו חוץ מבית כור א' ואין במוסכ' אצלו איזהו שיברר לעצמו והיינו כל נכסי קנוי' לך דקאמר היינו שכולן נכנסי' בקנין שאפשר שיהי' קנוי' לו ועל כ"א וא' הספק בזה גילה דעתו שאין מבורר עכשיו כלום. ולא שייך מ"ש הראב"ד שידוע בעל השטר עה"ת וידוע וקונה ומקנה מיד הא אמר כל וכולם נכסי' בספק קנין. משא"כ במנחות א' מבתים מוכר לך מיד ידוע כי על הגרוע מתכווין וחל הקנין עליו מיד וכיוצא בו כנ"ל נכון. ועיי' הה"מ שם שכ' לחלק בין מכירה למתנה והרגיש כי מדקל לברי קשה ונדחק. ולפמ"ש לעיל מדקל לבר' בלא"ה לק"מ די"ל דמודה שדקל א' לברי הוא שכבר נתן לה וכן משמע מדל"א דקל יתנו לברת אלא לבר' שכבר הוא לה. אלא דרמב"ם פ"י מהלכת נחלות כ' האומר תנו דקל לפלוני או מנכסיו וכו' הרי שינה לשון הש"ס וכ' שיתנו דקל או מנכסיו לפלוני ולא שכבר נתן א"כ קשה משם גם הי' מקום לומר בדקל לבר' שאני שדעתו קרובה אצל בתו וגמר ומקני כהא דאמרי' לענין דשלב"ל דעתו קרובה אצל בנו. אלא לרמב"ם לא יועיל לנו גם זה דהא כ' תנו לפלוני ועיי' פ"י כאן שכ' כתי' הה"מ ומיישב ביותר מדקל לברת. ודע דעלה ברוחי לומר כשאומר כל נכסי קנוי' לך חוץ מא' ולא מברר דלשיטת תוס' ודאזלו בשיטתי' דצריך ליתן לו אלא דיוכל לברר הגרוע דיד בעל השטר על התחתונה וכבר כתבתי דאומר כל ומשייר לשון כל שלא בדיוק וחזר' היא שאמר כל ואמר חוץ וכל שיש ליישב דבריו מפרשי' ומיישבי' וכאן הי' לנו לומר דמה שאמר כל נכסי קני' היינו שנותן לו רשות על כל נכסיו באיזה שירצה יברר לעצמו ויהי' לו בו קנין רק יתן לו א' איזה שירצה הוא ואי לא אמר כל הי' ידו על התחתונה ואינו יכול לברר עד שיברר הוא שלו כל שיחפוץ בו ולכן אמר כל נכסי שיהי' ידו על העליונה ליקח כל שירצה ויניח לו א' כרצונו ולפ"ז אפי' לשיטת רי"ף ורמב"ם דכל שאינו מברר לא חל הקנין היינו בדתלי' השיור בנותן אבל בכה"ג דביד המקבל לשייר כל שירצה סומך דעתו שפיר וחל הקנין על כולנה רק שישייר א'. אלא דרמב"ם בהלכת מכירה כ' הכותב קרקע מנכסי נתוני' לך או כל נכסי וכו' הואיל ולא סיים וכו' לא קנה כלום מפורש כ' אפי' בכ' כל ל"ק כלו' או ס"ל דגם דאמר כל ויד המקבל על העליונה מ"מ ל"ק כלום כיון שבשעת הקנין לא הי' מבורר איזה ישייר לא חל הקנין על א' מהם דבעינן שיהי' קנין מבורר בשעת הקני' ואפי' תלי' בדעת המקבל וכן נרא' שהוא שיטת רש"י כאן דמפרש דאיירי דאמר כל נכסי וכ' בשאינו מברר לו לא קנה וכ' דעל כ"א איכא למימר מדלא כ' דעל כ"א יאמר היינו הנותן ידחהו מדחי אל דחי ש"מ דלא מטעם דחי' אתינן עלה אלא כיון שבשעתו בשעת קנין אינו מבורר איזהו שיקנה לא חל הקנין ולכן בכ' לו כל הגם שיד בעל הקונה על העליונה מ"מ עכ"פ אינו מבורר לשעתו על איזה חל הקנין ולכן כ' שעל כ"א איכא למימר זהו ששייר היינו שאין אנו יודעי' איזהו שיהי' השיור לבסוף לכן ל"ק כלל כנ"ל ועיי'. אלא ברמב"ם לא משמע כן דכ' ואינו יכול לומר תן לי הפחות וכו' משמע דאפי' בכ' לו כל לאו בעל השטר על העליונה אלא יד הנותן אלא דאפי' גרוע לא קנה וכן נראה מתוס' דדחי פי' רש"י דבכה"ג לא יוכל לדחותו מכל וכל אלא שיד העבד על התחתונה נראה ס"ל אף בכותב כל יוכל לדחותו אלא שצריך ליתן לו וידו על התחתונה גם נראה דתוס' לא ס"ל ברש"י משום שלא סמכה דעתו אלא משום שיוכל לדחותו מדחי אל דחי משדה לשדה מבית לבית ויש לעיי' טובא בכ"ז לעת הפנאי:

ואינו חוזר בעבד. בקושי' תוס' ותירוצו הנכון כמ"ש מהרש"ל דקושי' תוס' איך מותר בב"ח מפני שיצא עליו שם ב"ח דאם כי אמרו שלא לשתעבד בו אבל בב"ח מי התיר לו דאי לפי' מהרש"א מה תי' תוס' דניחא לי' כל מה שיאמרו חכמים עדיין קשה למה יאמרו חכמים כן כיון שלא יצא עליו שם ב"ח כמ"ש מהרש"א וגם לשון הבריי' קשה שהרי יצא עליו ולכן הנכון כמ"ש מהרש"ל. אלא דקשה לו על קושי' תוס' אמאי אינו חתר כיון דסתמא דעתי' שיחזור בו הא הא דשכ"מ חוזר הוא מכח אומדנא דמוכח דלא שביק לנפשי' ערטולאי ודעתו שאם יעמוד יחזור אבל עבד זה שאסרו חכמים עלי' להשתעבד בו עוד ומסתמא גם למסור לו שפחה בע"כ לוולדות אינו יוכל שזה בכלל שיעבוד שוב ליכא אומדנא שחפץ ורוצה בו ודעתו לחזור בו כשיעמוד וצ"ע לכאורה. ונ"ל דכוונ' תוס' כיון שעכשיו רוצה לחזור וחזיני' לדעתו שאינו יודע כי אמרו חכמים דלא לשתעבד בי' וגם בלא"ה לאו כ"ע דינא ותקנתא דחכמים גמיר שוב איכא אומדנא דבשע' שנתן הי' דעתו שיהי' יוכל לחזור ועכשיו שחוזר למה לא יועיל. ועל זה מתרץ שפיר דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים וכיון שרוצה בתק"ח והם אמרו שלא ישתעבד בו ממילא אין אומדנא לחזור בו ע"פ תקנת חכמים שלא ישתעבד כנ"ל. ומדויק לשון רש"י שהרי יצא עליו שב"ח ואסור להשתעבד כוונתו לא אמרו חכמים דל"מ חזרתו אלא שאסור להשתעבד וממילא ליכא אומדנא ול"מ חזרתו ממילא ועיי':

(מה"ב) הלכה כר"מ כ' רש"י דלא יצא לחירות וס"ל משום דל"פ דבורי' ולבסוף מסיק משום דלא כרות גיטא הוא כ' רש"י דהא כמברר חוץ משדה פלוני ס"ל לר"מ דל"י לחירות ומשום דעבד נמי שייר וצ"ע דקארי לי' מ"ק לי' וכי לא ידע דר"מ ס"ל אפי' במברר דמהני לשאר נכסי' מ"מ ס"ל דל"י לחירות וע"כ משום נמי שייר. ומה"ט ס"ל ג"כ באינו מברר דל"י לחירות דעבד נמי שייר וכן הקשה הרשב"א ופי' רש"י תמוה עוד צ"ע מה דמשני התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא כ' רש"י וצריך שיהי' מבורר מתוך השטר שחרור וכיון שאפשר לומר דלדידי' נמי שייר ל"כ גיטא הוא. ואינו מובן הא ידע בתחלה דס"ל לר"מ להאי כמי שייר ולא הי' קשה למה כמו דס"ל במפרש חוץ דאמרי' עבד נמי שייר כן ס"ל באינו מברר ומה דנותן טעם דס"ל לר"מ דל"י לחירות כיון שאינו מבורר אין בו צורך ליישב דר"כ אדר"נ ובפשוט הי' יוכל לתרץ דטעמא דר"מ דעבד נמי שייר ולא משום ל"פ דבורי' וכ"ז צע"ג על פי' רש"י. ולחומר הנושא הי' נ"ל ליישב עפמ"ש כבר לעיל להטעי' טעם הא דס"ל לר"מ דעבד כמי שייר משום דסתמא דמלתא לא הי' העבד בכלל לולי שאמר כל דכולל הכל וכיון שמשייר וכל לאו דווקא אמרי' דעבד נמי שייר וי"ל זה דוקא במפרש חוץ משדה פלוני אבל כשאינו מברר י"ל דכל בדיוק הוא דכל הנכסי' נכנסי' בספק איזהו מהם שיתן לו ולא נימא שדעתו על הגרועו' ויברר לו היפה שבהם אלא כולם בספק זה וכתבנו לעיל משו"ה ס"ל לרש"י ורי"ף דלא מהני כאן כיון שאין הגרוע מבורר לשעתו לפ"ז מדויק כל דאמר להכניס כולם בספק איזהו מהם שיהיו לו וכ"ז בבית כור עפר ששייר כל אבל אם גם העבד שייר לא א"ש כל דאמר דהא שייר העבד ואין לומר דגם על העבד חל הספק דהא בית כור עפר עבד בודאי אינו בכלל כמ"ש רש"י ובזה ס"ל למקשן בוודאי לא ס"ל לר"מ דעבד נמי שייר אלא טעמו משום דלא פ"ד ומקשה שפיר ע"ז מתרץ ר"א התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא וכ' רש"י כיון דאפשר לומר דעבד שייר שוב לא מבורר ומפורש שהתכווין לו מדאמר כל ובמק"א לא הוי אמרי' כן מ"מ לאו כרות גיטא כיון שאפשר ששייר ג"כ העבד כיון דנחית לשיעורא ולכן גם באינו מברר שמדוקדק יותר לשון כל כשלא שייר העבד מ"מ כיון שאפשר לומר כיון דנחית לשיעורא גם אותו שייר לא הוי כרות גיטא. וכעין זה כ' רשב"א בב"ב לפי שיטתו הגם בכ"מ אין מטלטלי' בכלל עבד מ"מ לאו כרות גיטא כיון שאפשר הגם דרחוק הוא. ומיושב קושי' רשב"א וקושית על רש"י ויגעתי ומצאתי מקום ישוב לפי חומר הקושיות בעזה"י:

ואינו חוזר בעבד בכוונת קושי' תוס' ראשונה ושני' הנכון כמ"ש מהרש"ל דלפי מהרש"א בקושי' ראשונה וקושי' ג"כ הכי מתפרשא הא לא יצא עליו שם בן חורין כיון דכל שכ"מ אם עמד חוזר אין מובן מה שתי' תוס' דניחא בתק"ח אם כי בוודאי ניחא לי' אבל קשה למה יתקנו חכמי' כן שאם לא יתקנו שאינו חוזר בעבד לא יצא עליו שם ב"ח. ולכן הנכון כמ"ש מהרש"ל דקושיו' תוס' איך יתירוהו לישא ב"ח ואם כי אפשר להו לומר כך מ"מ למה להו. אלא דצ"ל לפ"ז קושי' שני' של תוס' הא כיון דסתמא דדעת שכ"מ לחזור בו כשיעמוד אמאי אינו חוזר והיינו למה יהי' מותר בב"ח הא כל עיקר דיוכל לחזור משום דאומדנא דמוכח הוא בנותן כל נכסיו דלא שביק נפשי ערטולאי וכו' וכיון דאמרו חכמים דאסור ל שעבד בו ואין לו בו זכות גם למסור לו שפחה וכדומה שוב ליכא אומדנא דרוצה לחזור משחרורו מה לו ולו עוד בו זכות ותועלת וכיון דליכא אומדנא דמוכח גם כשחוזר בו ל"מ. וצ"ל כוונת קושי' תוס' אם עומד לפנינו ורוצה לחזור אם יודע שאסור לשעבד בו בוודאי לא הי חוזר ללא צורך בו ע"כ דאינו יודע תק"ח שאסור לשעבד בו וכ"ע לאו דינא גמירא שוב איכא אומדנא דהי' דעתו בשעת צוואה שיהי' חוזר בו א"כ מאי מהני מה שאומרי' לו אח"כ כי תק"ח היא שאסור לשעבד בו מ"מ שישא ב"ח מהני חזרתו כיון דמעיקרא ע"ד שחררו שאם יעמוד יחזור בו כן קושי' תוס' ומתרץ דאמרינן דעתו מסתמא כמו שאמרו חכמים ואלו ידע שאמרו חכמים שאסור לשעבד לא הי' בדעתו שיחזור משחרורו כיון שאין לו בו תועלת ממילא הגם שעכשיו חוזר בו משום שאינו יודע תק"ח מאחר שאומרי' לו כי חכמים מוחי' על ידו לשעבד בו מעיקרא לא הי' דעתו שיחזור בו כשיעמוד דרצונו ודעתו לקיים תק"ח ואיכא אומדנא דמוכח דאין רצונו לחזור בו כנ"ל והבן:

התם ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא פי' הרי"ף כיון שיש לו לאדון זכות בשחרור שנאמר בו חוץ לאו כרות גיטא שצריך שיהי' כולו זכות לעבד וכ' רשב"א ור"ן לפ"ז ה"ה בכותב עצמך ונכסי ולרא"ש ותוס' דיוקא בכותב כל נכסיו וכן מפורש ברמב"ם הלכות עבדי' אפי' בכותב