כתב סופר גיטין חלק א לז

וכו' ולפע"ד אפשר בה"ע לא התיר רק להדליק נר לסעוד' שבת כיון דקביע' וקיימא בכל שבת לא אסרו מתחילה להדליק לצורך סעוד' שבת או כיון שהסעוד' לכבוד שבת עצמו אבל להתיר לסעוד' חתונה או מילה דבאים במקרה בשבת ולא שייכי' לכבוד וקידוש היום מנ"ל להתיר וכה"ג מצינו לענין מלאכה דאוריי' לצורך י"ט ושבת עצמו התירו וכעין דאמרו שבות קרובה התירו וכן לענין קרבנות והרבה כיוצא בו כנ"ל:

ובזה יהי' נעילת דברינו בענין זה ע"ד שנוהגי' להדליק נרות בנעילה ביה"כ ולפמ"ש לעיל לחלק בין הבא מחמת יום עצמו ובין מצוה דמקרי' ביום ש"ק נ"ל גם בתפלת נעילה שחיובא דיומא הוא ויומא קגרי' אבל יה"כ שחל בשבת יש להחמיר יותר דשבת בפני עצמו הוא ותפלת נעילה אינה מצוה דיומא בשבת. ונ"ל לצוות בע"ש או בעיה"כ עדיף טובא לפמ"ש כבר לעיל דבס' ב"מ כ' דיש תרי איסורי' במצווה לנכרי איסור האמירה ושליחות לנכרי ובמצווה בע"ש ליכא רק משום שליחות וי"ל כל הפוסקים חולקים רק לצוות בשבת עצמו אבל לצוות בע"ש קיל דלגבי' רק משום כעין שליחות או גזירה דיצוה בשבת ובמצוה לא חיישי' שיעשה בעבירה כמו בסי' תרנ"ה בנכרי שהביא כנלפע"ד ועיי' גליון מג"א מאמ"ו זצ"ל:

והנה מ"ש רמ"א דע"ז סומכי' להדליק נירו' לסעוד' חתונה ומילה אני בעניי לא ידעתי להם שום סמך להתיר מלאכ' דאוריי' משום מצוה דרבנן סעוד' חתונה ומילה ובה"ע לא מתיר רק בסעוד' שבת דאוריי' ועיי' סי' תרנ"ה במג"א בשם מהרש"ל דלצורך יט"ש אסור לצוות לנכרי אפי' דרבנן ובט"ז דנוהגי' להתיר במצוה של רבי' ובמחצי' השקל הרגיש שם לפמ"ש סי' תמ"ו מצוה דרבי' לא מקרי רק ביחיד מוציא רבי' וכ"ז להתיר שבו' דשבו' אבל מלאכה גמורה מנ"ל להקל כ"כ וגם סעוד' חתונה ומילה לא מקרי מצוה דרבי' כמובן ומג"א כ' בסי' תרנ"ה דבסי' ש"ז מבואר אפי' משום מצוה דרבנן מותר ולא מצאתי רמז רק מ"ש המג"א מעירובין צ"א אלא הא כ' אין מדמי' בשבותי' וכ' מחצי' השקל דבשע' הסכנה שתתבטל המצוה לימי' הרבה שאני א"כ אין ראי' משם וגם שם איכא מ"דר יחיד מוציא רבי' ולפמ"ש אני לעיל בישוב הקושיא ג"כ אין ראי' משם ותפלת נעילה ג"כ דרבנן ואנו השתא אין שליח ציבור מוציא וכ"א מתפלל לעצמו ולא מקרי מצוה דרבי' ואפי' מקרי דרבי' מ"מ מבעל העיטור אין סמך לכל זה להתיר משום מצוה דרבנן ונ"ל עפמ"ש לעיל ח' ע"א בישוב הרמב"ם דס"ל דכ"י ל"ש כיבוש מ"מ מותר לכתוב ע"י נכרי וכתבתי לו סמך וראי' מדמפרש הא דדומה לתרומ' משו' כ"י ש"כ ולא אמר כן על דאמר בג' דרכי' שווה לא"י מוכח דאפי' אי כ"י ל"ש כיבוש מ"מ מותר לכתוב בשב' עי"נ ולשיטת ה"ג ובע"ה דס"ל דבכ"מ מותר מלאכה ע"י עכו"ם ול"ל לחלק בין מילה לשאר מצות וברשב"א שבת כ' שמביא ראי' מהא דכותבי' עליו אונו ול"ל לחלק בין ישוב א"י דרבה היא א"כ מוכח דאפי' משו' דרבנן מותר אפי' מלאכה גמורה עי"נ וא"כ לשיטת בה"ע הסומכי' עליו מוכח ממילא להתיר אפי' משו' מצוה דרבנן כנ"ל אלא לעיקר הדין דפסקי' דווקא שבות דשבו' מותר ועכצ"ל הא דהתירו לכתוב משו' בסורי' שאני ישיב' א"י דרבה היא וכ' רמב"ן בשב' דהיא מצוה של כל ישראל א"כ מנ"ל להתיר משו' מצוה דרבנן וגם אם נימא לולב ושופר ג"כ מצוה דרבי' היא וכ"י חייבי' בה דומה קצת למצות ישיב' א"י לפמ"ש הרמב"ם מ"מ הא המחבר סי' ש"י לא כ' היתר רק לקנו' בית בא"י ולא כ' בסורי' מותר לקנו' שדה דלדידן דכ"י ל"ש כיבוש מ"מ בשדה איכא מצוה דרבנן כתבתי לעיל דע"כ חולק על הרמב' וס"ל דמשו' דרבנן לא התירו אפי' משו' מצוה דרבים וא"כ כ"ש בשארי מצות דרבנן ועוד הא המחבר ס"ל דקוני' בשב' וכותבי' אונו ס"ל אפי' שבו' דמקח וממכר שעושה ישראל בעצמו מותר משו' ישיב' א"י ובשופר אסרו לישראל לעלות באילן ועכצ"ל דמצוה זו דא"י חמורה משופ' שהוא של רבי' וא"כ אין ללמוד משם כלום ולכן להתיר אפי' שבות דשבות במקו' מצוה דרבנן צ"ע ואפי' לדס"ל וסומכי' על בה"ע להתיר אפי' שבות א' וכתבתי לשיטתו יש ראי' אפי' בדרבנן מדמותר לכתוב אונו בסורי' אפי' אי כ"י ש"כ היינו לשיטת הרמב' אבל לשיטת ש"ע דל"ס כרמב' כמ"ש אין ראי' וכל זה צ"ע רבא לדינא:

ועיי' בתשוב' פני' מאירו' ח"א סוף סי' ל"א שהעלה דמותר לתקן עירוב שנתקלקל בשב' ע"י נכרי ולסמוך על בה"ע דמתיר אפי' להדליק הנר לסעוד' שבת משו' להציל ע"ה ונשי' ממכשול מכ"ש במקו' שמטלטלי' מרה"י לר"ה ומובא בס' תוס' שבת סי' רמ"ג. בכללי אמירה לנכרי והסכי' עמו וכ' שכן נוהגי' בעירו עיי"ש והנה מה שמתיר משו' מכשול רבי' יש ללמוד קו"ח אם ר"א שחרר עבדו משו' מצוה דרבי' להתפלל בעשרה מכ"ש להציל רבי' מאיסור הרובץ עליה' משם נלמוד אפי' משום מצות תפלה דרבנן כ"ש משו' מכשול אפי' באיסור דרבנן ד"א ברה"ר לדידן דל"ל רה"ר דאוריי' מותר אלא די"ל דווקא במקו' שנכשלין בשוגג דשוכחי' להעביר ד"א או להוציא כיון שרגילי' בש"ק כשהי' עירוב אבל כשעושי' במזיד ליכא ראי' משם ועיי' תוס' בשבת ד' ע"א דמחלק בחטא בין פושע לשוגג או אנוס אלא דמקשה שם מהא דעבדו בה אנשי אסורא ותי' בחד תי' וכן בגיטין מ"א דרבי' שאני נרא, דברבי' נכשלי' אפי' במזיד אומרי' חטא ועיי' בכ"ז היטיב:

ת"ר עבד שהביא גיטו כו' עצמו קנה נכסי' לא קנה, איבעי להו כל נכסי כו' הנה מבריי' ומאיבעי' להו נרא' דבעצמך ונכסי פשיטא לכ"ע דפלגי' דבורי' לעצמו נאמן ולנכסי' אינו נאמן ואיבעי להו בכותב כל נכסיו אי פלגי' או לא. ובש"ס ירושלמי, לא מביא ברייתא זו ומבעי' לי' בעצמך ונכסי אי פלגי'. וז"ל ירושלמי הי' כתוב בו מתנה היינו בגט אשה ואמר בפ"נ כו' מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל ג"כ אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט קיי' אצל המתנה, והדר מבעי' לי' דקתני שווי' למוליך ומביא הי' כתוב בו בשחרור מתנה מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיי' אצל המתנה או מאחר שערעורו קיי' אצל המתנה קיי' אצל הגט, והדר מבעי' לי' בכותב כל נכסיו לעבדו מי אמרי' כיון דערעורו בטל אצל הגט בטל ג"כ אצל המתנה או כיון שערעורו קיי' אצל המתנה קיי' אצל הגט עיי' בפני'. והנה נרא' כי לש"ס ירושלמי מספקא לי' בכותב מתנה בגט אשה שא"א רק שכותב לשון הגט ולשון מתנה כ"א בפ"ע ומספקא לי' אי פלגי' דבורי' או נימא כמו שנאמן בגט כן נאמן למתנה וכן מספקא לי' בעבד בכותב עצמך ונכסי כמו בגט אי פלגי' או לא, וזה דלא כבריי' וסוגי' ש"ס דילן בכה"ג בוודאי פלגי', ובכותב כל נכסי' איבעי' להו אי פלגי' ופליגו אביי ורבא אי פלגי' דבורי' וירושלמי לא איבעי' לי' בכה"ג אי פלגי' ולא איבעי' לי' אלא אי אמרי' מתוך שנאמן לזה:

והנה כד איבעי' בירושלמי בגט אשה אי פלגי' דבורי' או לא לא מבעי' לי' אי נימא מדלא נאמן למתנה לא נאמן לגט אלא אי פלגי' או מדנאמן לגט נאמן ג"כ למתנה, וכד מביא בג' דרכי' שווי' וכו' ומבעי' לי' כה"ג בעבד אי פלגי' דבורי' או מתוך שלא נאמן לענין מתנה א"כ ג"כ לשחרור ולא מבעי' לי' אי נימא מתוך שנאמן לענין שחרור נאמן ג"כ למתנה, וצריך להבין מ"ש גט אשה דפשיט' לי' דל"א מתוך שאינו נאמן למתנה א"כ לגט ובשחרור מבעי לי' אי נאמר מתוך שא"כ לזה אינו נאמן לזה ולא איפכא מתוך שנאמן לזה כו' וצ"ע לכאורה. ונ"ל עפמ"ש תוס' וראשוני' לקמן הא בעבד ליכא עיגון ותי' תוס' דמ"מ איכא קצת עיגון לישא ב"ח ולחייב במצות ובחי' רמב"ן ור"ן כ' לאמור משו' לא פלוג דמחזו כחוכא שיקילו באיסור א"א דמהני בפ"נ ויחמירו בשחרור עיי"ש. ולפ"ז אומר אני בגט אשה דמשו' עגונא הקילו דסגי בחד מה דלא מהני בשטרו' לא משו' דממון חמור אלא משו' שלא הי' להם טעם וצורך להקל, ובגט אשה מצאו בחכמתם שיש בו צורך להקל, מה דנוגע לענין איסור אבל לא הקילו מה שנוגע לממון לגבו' כתובה ותוספ' כתובה אינה גובה כמבואר לקמן ט' ע"א ברא"ש ור"ן וטוש"ע סי' קמ"א, אבל בכותב מתנה בגט אם לא פלגי' דבורי' וא"א לומר אלא שאינו נאמן כלל או שנאמן גם לענין ממון כיון דא"א למפלג עדותו, ס"ל לירושלמי בפשיטא אי לא פלגי' דבורי' דאמרי' מתוך שנאמן בכל מקו' לגט כן נאמן כאן לענין מתנה הגם לענין ממון אינו נאמן כאן כיון שהאיסור תלוי' בממון הוצרכו להאמין משום תקנת עגונת גם לענין ממון, ולכן לא מבעי' לי' אי רק פלגי' דבור'. או לא פלגי' ממילא מתוך שנאמן לגט נאמן למתנה, כ"ז בגט אשה דתקנו משום עגון, אבל בעבד ס"ל לירושלמי דיותר מסתבר משום לא פלוג אמרו דשוה גיטי נשי' לשחרורי עבדי' בכותב עצמך ונכסי אי לא פלגי' דבורר מסתבר יותר לומר מתוך שאינו נאמן למתנה אינו נאמן ג"כ לשחרור, מלומי' כשם שנאמן לשחרור דהא הא דהאמינו בשחרור משו' לא פלוג דגט, וכה"ג שיכתוב מתנה בגט או שחרור לא שכיח וכיון דא"א למפלג דבורי' מסתבר שיהי' צד האיסור נגרר בתר צד ממון שבו והדר מספקא לירושלמי בכותב כל נכסיו לעבדו דפשיטא לירושלמי דלא פלגי' דבורי' אי אמרי' מתוך שנאמן כו' או מתוך שלא נאמן לענין ממון, דאפשר גם בשחרור יש קצת עגון כמ"ש תוס' ונגרר ממון בתר האיסור או לא כנ"ל לבאר באור נכון ועיי':

הדר אמר אביי' מתוך שלא קנה נכסי' כו' כ' תוס' לא משו' דרבא הדר אלא מסברת עצמו דיד בעל השטר על התחתונה. וצריך ישוב דמשמע דהדר אביי משו' מה שאמר לו רבא ועיי' מהרמשיף. והנ"ל לפע"ד בשנבין הא דאמר רבא בשלומא עצמו לקני מידי דהוי אגט אשה מה לו לתלו' שחרור בגט אשה הא גט אשה תקנתא היא ושחרור דתקנתא היא, ולמה תלה שחרור בגט אשה לא הו"ל לומר רק בשלמא עצמו לקני מידי דהוי כל שחרור, אבל נכסיו לא לקני מדי דהוי אקיום שטרו' וזה דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל עפמ"ש בסמוך דהא דהאמינו בשחרור בפ"נ איכא ב' טעמי' תוס' ס"ל משום עיגון ורמב"ן ור"ן כתבו משום לא פלוג בגט אשה שלא יהי' נראה מקילי' באיסור חמור ומחמירי' בקל ממנו, גם כתבנו דבגט אשה דמשום עיגון הוא ס"ל לירושלמי בוודאי אין לומר דניגרר הגט בתר ממון אלא איפכא ממון בתר הגט ל"א פלגי' דבורי' ובגט אשה לא שייך ענין זה לסוגי' דידן דהכי בבריי' מפורש בעצמך ונכסי פלגי' דבורי' ולית דפליג וא"כ בגט אשה א"א רק כה"ג דכותב כ"א בפ"ע בוודאי פלגי' וכותב כל נכסיו א"א רק בשחרור ובהא דס"ל לא פלגי' ותחלה סבור הי' דבשחרור ג"כ טעם שהאמינו משום עיגון לכן פשיטא לי' מתוך שקנה עצמו קנה נכסי' ג"כ משום עיגון כמו דס"ל לירושלמי לפי שיטתו בגט אשה. ואמר לי' רבא בשלמא עצמו קנה מידי דהוי אגט אשה כו' פליג עליו בתרתי חדא דאין הטע' דהאמינו בשחרור משום עיגון, אלא שהאמינו בשחרור מידי דהוי בגט אשה משום שהאמינו בגט אשה משו' לא פלוג האמינו ג"כ בשחרור וכי כן אי לא פלגי' דבורא מסתבר טפי לומר