כתב סופר גיטין חלק א לו

הניכר דאין ניכר שיש בו ריבוי מים יותר מהצריך לאם שמחמם בשבילה כן י"ל וי"ל דכל דניכר אפי' שבו' דשבו' אסור לשיטה זו:

ויש להוכיח לשיטה זו דווקא במילה התירו ולא בשאר מצות אפי' אינו ניכר דהא במתני' דר"ה קתני אין עולי' באילן ואין מפקחי' הגל כו' והא מפקח הגל בוודאי ניכר הוא ולא דמיא לטלטול ואין עולי' באילן דומה לטלטול ועוד קתני התם אין עוברין על התחום ומדכייל להו מתני' תחומין ואין מפקחי' ש"מ דדינם שוה ואי בכל מצות התירו מה שהתירו גבי מילה והיינו שבות דלי' בה מעשה שאינו ניכר הא לא שווי' בדינייהו דאין מפקחי' אפי' ע"י נכרי ואין עוברי' על התחום ע"י נכרי שרי דלית בי' מעשה וע"כ דבשארי מצות אפי' לית בי' מעשה ואפי' תחומין אסור עי"נ. אלא לפמ"ש דבשבו' דשבו' להך שיטה אפשר ע"י מעשה הניכר מותר א"כ א"ש מתני' דר"ה דבין עולין באילן. בין מפקחי' ותחומין הכל שרי במקו' מצוה דפקוח גל דרבנן ומותר במקו' מצוה ובכלהון לא אסור רק ע"י ישראל ועיי':

ודע דמשטיחת לשון רשב"א וריטב"א בעירובין משמע דאין איסור טלטול עי"נ עיי' ודייק בלשוני אלא דזה א"א דמבואר דאסור טלטול עי"נ עיי' ר"פ מי שהחשיך ובביצה בנכרי שהביא מחוץ לתחום וע"כ דכוונתם דבמקו' מצוה לבד לא גזרו טלטול עי"נ אבל ע"י ישראל אסור דהא אסר' לטלטל איזמל דרך בגי' וחצרו' כמבואר בפראד"א וממתני' דר"ה אין ראי' די"ל דאין עוברי' עהת"ח ס"ל תחומי' דאוריי' אבל מהך דאיזמל ראי' וצריך גם להך שיטה לחלק בין שבות ע"י ישראל לעי"נ אלא שמפרשי' במה דאמר רבה ל"ש לך בין שבו' דאית בה מעשה היינו עי"נ עצמו איכא חילוק בין טלטול בעלמא לעושה מעשה הניכר, אלא דצ"ל על רבה כיון דאביי' מקשה לו מהזא' דע"י ישראל למה לא השיב לו דשאני בין ע"י ישראל לעושה ע"י נכרי דהא באמת ע"כ יש חילוק בטלטול עצמו בין ע"י נכרי לע"י ישראל ואי לאודעי דינא בא הו"ל לומר ולאגמורי דינא בפ"ע אבל לקושי' אביי דרמי מהזאה הו"ל לומר החילוק שביניה' ולרי"ף ל"ק דמלחק בין שבו' דשבו' הוא בעצמו החילוק בין עי"כ לישראל דבישראל לעולם שבות א' הוא אבל לשיטה הנ"ל צע"ג:

ד) שיטת הר"ן בשב' פראד"ם מביא שיטת הבה"ג ושיטת הרי"ף ודעימי' ולא הכריע ושיטה דרבינו יונה לא מביא ונרא' דמסתבר לי' יותר כשיטת רי"ף ורמב' כמ"ש הרי"ף דלבה"ג צריך למחוק הא דאטו אמרו לי' זיל אחים וצל"ע דר"ן בביצה גבי ממלא אשה קדירה בשר כו' העלה הר"ן דמרבה על מה שצריך דאוריי' הוא וקשא טובא בעירובין דאמר נחיימו אגב אמו מה לי אגב אמו או נחיימו בפני עצמו וצ"ל מ"מ עדיף להרבות מלבשל בפ"ע כמו דפשיט במנחו' דג' בעוקץ א' עדיף מב' בשני עוקצים וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג ז"ל שהרגיש בזה וכ' דצ"ל דמרבה הוי דאוריי' אבל כמו איסור ח"ש דקיל ואין בו מלקו' וסקילה בשב' אלא דעדיין קשי' לי אי נקיט הר"ן שיטת בה"ג עכצ"ל ומוקי לי' בישראל ועכצ"ל כמ"ש רשב"א דמרבה בשבילו איסור קל הוא דהתירו ביו"ט לכן הקילו בו במקו' מצוה והא לר"ן דאוריי' הוא ולמה נתיר לו ובנכרי א"א לבה"ג דמותר אפי' בפ"ע ואי ס"ל כרי"ף ורמב' וכן משמע דהכי ס"ל ודווקא שבות דשבו' התירו ולמה התיר לחמם אגב הא דאוריי' הוא ואם נימא דאיסור קל דאוריי' הוא אבל לא קל כ"כ כשבות דשבות ודוחק לאו דווקא שבות דשבות התירו אלא מלאכה שיש בה סקילה אסרו משא"כ להרבו' בשבילו וא"כ תחומין דג"כ לא חמירא ככל מלאכ' שבת ואין בה מיתה ג"כ מותר ע"י נכרי לשיטה זו ולשיטת רבינו יונה דמחלק בין מעשה הניכר לאינו כיכר א"ש שיטת הר"ן לפמ"ש לעיל די"ל דמרבה מקרי אינו ניכר אלא בר"ן לא ניכר כלל שיטה זה לכן צלע"ג:

ה) בש"ע או"ח סי' של"א פסק כרי"ף ורמב' דאין מתירי' לצורך מילה רק שבית ע"י נכרי ולא מלאכה גמורה ובמג"א ס"ק ה' ציין על סי' רע"ו דיש מתירי' אפי' במלאכה דאורית' וכ' דבמילה יש לסמוך עלייהו ודייק במילה לאפוקי בעה"ע דמתיר בכל מצוה אבל מג"א לא הכריע להתי' ולסמוך על בה"ג רק במילה דבשאר מצות איכא בלא"ה רבתאי דלא מתירין אפי' שבות דשבות ומי כמוהו כבעל מג"א דיעה מורה להכריע ולהתי' ולפע"ד נראה דלענין להוציא לרה"ר יש להקל בטח דלהוציא הא איכא רשב"א וריטב"א בשב' דנרא' להו עיקר כרבינו יונה לחלק בין טלטל למעשה הניכר וטלטל אפי' ברה"ר שרי ואיכא כל הנהו רבתאי להתיר בהוצא' הבה"ג דס"ל דכל מלאכה מותר עי"כ וכן ס"ל לרבינו יהונתן בעירובין ורבינו יונה ורשב"א וריטב"א אבל לעשו' מלאכה גמור' להחם חמין או מלאכה אחר' לתקן איזמל אין לנו רק הבה"ג ורבינו יהונתן ואפשר גם המג"א לא כ' להקל רק בהוצא' דבי' איירי שם כנ"ל לדינ':

י) דעת רוב ראשונים דווקא במילה התירו מה שהתירו ואין ללמוד מיני' לשאר מצות וכן נאמר חוץ בקונה בית בא"י דמצות ישיב' א"י רבה הוא. וכן ס"ל לתוס' ורמב"ן ורשב"א שבת וריטב"א בעירובין ורמב"ם כ' אפי' בשאר מצות הדין כן ובש"ע סי' ש"ז כ' שני דיעות ודעת האוסרין מביא בשם י"א. ודעת המתירי' כ' סתם נראה דס"ל דעיקר כמתירי' וכן פסק בש"ע סי' תקפ"ו. ועיי' מג"א סי' תקפ"ו בשם לבוש דהקשה ממ"ש אח"כ נכרי שהביא חוץ לתחום מותר לצאת בו והרי קודם לזה פסק דמותר לעלות באילן ולשוט ע"פ מים עי"נ וכן דמותר להביאו מחוץ לתחום ואיצ"ל כשמביאו מעצמו ותי' דאיירי במביאו חוץ לי"ב דאוריי' הוא ולפע"ד י"ל דתחומין גרע דבעולה באילן אין לגזור שמא יצוה לו לתלוש שהוא עיקר הגזירה שאסרו חכמים שאין עולין באילן חדא דלא שייך למצות שופר תלישה באילן. וגם הא שני עניני' הם לעלות באילן ומעשה תלישה ולא מחלף זה בזה ובישראל גזרו כשיעלה באילן ישכח ויתלש וכן באין שטין ע"פ מים שיעשה לו חבי' של שייטין כן דרך השטין ע"פ המים וישכח ויעשה אבל לצוות גוי שיעלה באילן או ישוט ע"פ מים בודאי לא שייך למגזר שאם נתיר לו זה יצוה ג"כ שיתלוש או יעשה חבית ש"ש. ומ"מ אסור לצוות לנכרי לשוט או לעלות באילן כיון דלישראל אסור וכל דלישראל אסור אסור לצוות אבל במקום מצוה דמותר שבות דשבות אין לומר לאסור שמא יצוה לו לתלוש ולעשות חבית ש"ש כ"ז פשוט. ולפ"ז בתחומין דחוץ לי"ב מיל דאוריי' בהא י"ל אם נתיר יותר מאלפים תחומין דרבנן יבוא לצוות גם חוץ לי"ב שהוא עושה מעשה הליכה ולא ידע לחלק בין ריחוק מקום י"ב מיל לקירוב מקום אלפים אמה. וברמב"ם לא הזכיר רק לשוט ע"פ מים ולעלות באילן ושביק תחומין דנזכר במשנה ר"ה דע"י ישראל אסור והו"ל לומר עי"נ מותר וצ"ע לכאורה ולפמ"ש א"ש והא"ש דמחבר ג"כ לא כ' בסי' תקפ"ו רק לעלות באילן ושט ע"פ מים דבישראל אסור ועי"נ מותר והא"ש דשביק תחומי' בישראל דאסור כבמתני' משום דרצה לומר עי"נ מותר ובתחום עי"נ אסור. והא דכ' סי' ש"ז להביא מים דרך חצר שלא עירבו פשוט שאין לגזור דרך חצר שלא עירבו אטו שיצוה דרך רה"ר דמינכר משא"כ תחום גזיר' קרובה לבוא כמובן והא"ש דכ' בסי' תקפ"ו אח"כ דאם הביא נכרי מעצמו מחוץ לתחום מותר אבל לצוות אסור אפי תוך י"ב מיל כנלפע"ד ועיי':

ויש לי קצת ראי' לשיטות דס"ל דוקא במילה התירו ולא בשאר מצות ממתני' דר"ה דקתני אין עולין באילן וכו' ולבסוף קתני בין שהוא מדרבנן בין שהוא ל"ת היינו תיקון כלי כדרכו דהוא דאוריי'. ומדכייל ואמר בין משמע דשניהם שווים ולרמב"ם הא כל שהוא דרבנן מותר עי"נ ומה שהוא דאורייתא אסור עי"כ ואין דיניהם שוים ומוכח א' מותרת או כשיטות בה"ג דגם מלאכה דאוריי' מותר עי"נ או דאפי' שבות דשבות אסור בשארי מצות עי"נ והי' ראי' ברורה לכאורה וצל"ע:

ועיי' מג"א סי' ש"ז דהקשה לשיטת האוסרי' מעירובין צ"א דהתירו בשע' הסכנה לטלטל ס"ת לקרות בו וכ' דאין מדמי' בשבות ובאלי' רבה כ' דלכאורה י"ל משום דמצוה דרבנן הוא אלא דהקשה מהגהת מיימו' ורשב"א גיטין דאפי' ס"ת לקרות ברבי' אסור ועיי' במחצית השקל כ' דברי' נכוני' ולפע"ד י"ל עוד כשנבין שם דהשיב שעת הסכנה שאני והול"ל לצורך מצוה שאני ולמחצית השקל א"ש דוקא שעת הסכנה דלימי' הרבה. ואני אומר כיון דעיקר דאסרו לטלטל דרך גגי' וחצרות הכל משום גזיר' רה"ר כמבואר ולעשות המצוה ולטלטל דרך גגי' וחצרו' ג"כ גזרו שמא יעבור דרך רה"ר וי"ל בשעת הסכנה שלא הי' אפשר לטלטל דרך רה"ר רק בצינעה דרך גגים בטלה הגזיר' דיבאו לאתוי דרך רה"ר והיינו דהשיב לו שעת הסכנה שאני ויש קצת ראי' דאי לאו מקום סכנה הי' אסור לצורך מצוה וכאוסרי' ועוד כ"ל דבשעת הסכנה התירו דמצות מגינות עלן כ"ש ת"ת דרבי' בעידנא דעסיק בי' ברבים וכמו שאמרו במגלה הואיל ומסתכנין בה לחד פרושא שם היינו שמסתכנין במצות אבל מצות כהוגן מגיני עלן ולכן התירו בשע' הסכנה שיש בו צורך גדול שיגן בעדם כנלפע"ד והא"ש דמשמע שם דע"י ישראל טלטלו הס"ת והא ע"י ישראל אפי' במילה אסור אפי' שבות ולמ"ש דסכנה שאני דלא שייך שיבוא לטלטל בר"ה א"ש וכן למ"ש משו' סכנה להגין א"ש ועיי' תשוב' פני' מאירות דמתיר לתקן העירוב עי"נ משו' מכשול רבים ועיי' רמב"ן שבת שכ' דמותר לקנו' בא"י משום שהיא מצוה דכל ישראל:

והנה במג"א סי' תרנ"ה העיר אי מותר לישראל לצוות לנכרי להביא בשביל ישראל חבירו דאין אומרי' לאדם חטא היכא דפשע ולבסוף כ' אפשר כיון שהתירו שבות במקום מצוה גם לישראל אחר מותר ויש לי ראי' לדבריו שלבסוף מש"ס עירובין ס"ח דהקשה אביי לרבה מ"ש הזאה שבות י"ל בהזאה דאחר מזה עליו לא אמרי' חטא והעמידו דבריהם משא"כ להביא מים ציוה לאב שיצוה לנכרי ובאמת לשון ואמרו לנכרי משמע שהוא צוה שיאמר מי שיהי' י"ל מילה שאני דאם אין האב מוהלו מצוה על כל ישראל ולכ"א יש חיוב להשתדל למולו ואולי לא הי' אב משא"כ בהזאה הגם דבהזאה אינו פושע ואומרי' חטא דבר זה דהיכא דלא פשע אומרי' חטא לאו כ"ע מודי' ועוד מ"מ מנ"ל לאביי להקשו' ולהוכיח דהעמידו דברי' במקום מצוה דלמא לא העמידו רק שאחר לא יעשה בשבילו כיון דבדאוריין כה"ג לא דחי אבל במחויב במצוה עצמה התירו ויותר הי' לו להקשות מאיזמל דאסור אפי' לאב לטלטל ועיי' הגה"מ בשבת דהקשה לא הקשה יותר מאיזמל דמילה דאיירי בי' ולהנ"ל קשה יותר וצ"ע. ומזה יש להוכיח דס"ל מסברא פשוטה כיון שהתירו במקום מצוה גם לאחר התירו ולא גזרו כלל במקום מצוה. ומ"מ עדיין צ"ע מנ"ל לאביי להקשות וצע"ג. והנה הגה' רמ"א בסי' רע"ו מביא די"א דמותר להדליק נר לצורך ס"ש וכו' ועפ"ז נהגי' לצוות לנכרי להדליק נירות לצורך סעוד' בפרט בסעוד' חתונה או מילה ואין מוחה בידם וכ' מג"א מוטב שיהי' שוגגין