כתב סופר גיטין חלק א לה

ביותר יש להתיר במקו' מצוה ע"י נכרי מע"י ישראל, דהא כן אמרו בר"ה די"ט עשה ול"ת ואינו דוחה, אבל במקום ל"ת לחוד הי' נדחה כנ"ל ועיי' והן הן הדברי' שאמר רבה ול"ש לך בין שבות דאית בי' מעשה ע"י ישראל ללית בה מעשה רק ע"י נכרי כנ"ל אלא דיש לעיי' נהי דליכא רק ל"ת בנכרי העושה מ"מ למה תדחי הא לא הוי בעידנא, וכ"כ הר"ן בר"ה שם דלקושטא קאמר ש"ס דהוי עשה ול"ת דבלא"ה אפי' לא הוי רק ל"ת אינו דוחה דליכא בעידנא דמיעקר לאו עי"ש. ולפמ"ש דאין שם חילוק בין שבות ע"י ישראל לע"י נכרי רק משו' דע"י ישראל איכא עשה ול"ת וע"י נכרי רק ל"ת קשה הא מ"מ לאו בעידנא באמת הוא הוא הטעם לרי"ף ורמב' ותוס' דס"ל דוקא שבות דשבו' שרי ע"י נכרי ולא שבו' א' הגם דמודו דבנכרי רק ל"ת איכא כנ"ל מ"מ משום דלאו בעידנא לא דחי ועיי' מג"א סי' תמ"ו, וי"ל הבה"ג ס"ל דכל שהוא דרבנן לא בעי בעידנא דקיל הגם שהעמידו דבריה' שיהי' כעשה ול"ת, אבל לענין בעידנא לפמ"ש תוס' פסחי' גבי עשה דהשלמה דעשה דחמיר' דחי לל"ת שלא בעידנא, כן וודאי דרבנן לגבי דאוריי' עכ"פ קיל יחשב ולא בעי בעידנא כמו עשה דחמירא נגד ל"ת דקיל ממנו, והר"ן בר"ה צ"ל דלית לי' כתוס' פסחי' הנ"ל בחד תי' וכן הרמב"ם והרי"ף דס"ל כר"ן הנ"ל כמ"ש ל"ל כתוס' פסחי', ותוס' בגיטין וב"ק דס"ל כרמב' ורי"ף צ"ל דאזיל באידך תי' בפסחי' הקצרתי ועיי':

אלא דלכאורה דברי הר"ן בר"ה מוכרחי' דצריך בעידנא גם בדרבנן דאל"כ תיקשי למ"ד די"ט רק ל"ת הוא מה יענה למתני' וע"כ משו' דלאו בעידנא, ובאמת קושי' זו קשה ג"כ על השבולי לקט שמייתי מג"א סי' תמ"ו דבמצוה דרבי' ל"צ בעידנא א"כ קשה מתניתן למ"ד י"ט ל"ת וכן הקשה בטורי אבן בר"ה והניח בצ"ע, ואנו מוכרחי' לומר כדברי הר"ן דש"ס לקושטא קאמר דקיי"ל י"ט עשה ול"ת, ולמ"ד ל"ת לחוד צ"ל משו' דלאו בעידנא וא"כ הדר תיקשי לבה"ג למה נתיר ע"י גוי לדחות הל"ת במקו' עשה דלאו בעידנא, ואפשר י"ל דלמ"ד י"ט רק ל"ת צ"ל דאפי' קל נגד חמור צריך בעידנא ואפי' דרבנן נגד דאוריי', משא"כ להלכתא די"ט עשה ול"ת אין זה מוכרח ממתני' דר"ה דקל נגד חמור צריך בעידנא, ויש להוכיח כן מדלא קאמר בר"ה טעמא דבעידנא דא"ש לכ"ע אפי' למ"ד י"ט ל"ת ומ"ש הר"ן לקושטא קאמר הש"ס הוא דוחק וטוב לומר טעמא דאת' לכ"ע וע"כ דסתמא דש"ס ס"ל מסברא דקל נגד חמור עכ"פ כמו דרבנן נגד דאוריי' לא בעי בעידנא, ולמ"ד י"ט ל"ת לחוד צ"ל דאפי' בכה"ג בעי בעידנא אבל לקושטא דמלתא אנן לא ס"ל הכי אלא משו' י"ט עשה ול"ת ומתרץ אליבא דאמת, ועד"ז י"ל גם שיטת השבולי לקט ע"פ דרכו לחלק בין מצוה דרבי' לדיחיד ועיי' וע"פ דרכינו לחלק בין חמור נגד קל והא"ש שיטת בה"ג ודעמי' עיי':

וביותר י"ל אפי' נימא שם בר"ה כמ"ש הר"ן דצריך בעידנא א"ש אפי' לתי' תוס' בפסחי' דקל נגד חמור לא בעי בעידנא דחכמי' השוו איסורי' לדאוריי' שיהי' דינו כמו בכל מלאכת י"ט דאין ל"ת נדחה מפני עשה די"ט היכא דלאו בעידנא אבל במילה דהיא חמור' שנכרתו עליה י"ג בריתו' דמי למצות פסח שבפסח חידש תוס' דעשה חמורה היא ודוחה ל"ת ובשיקול זה הוא מצות מילה עיי' פסחי' ר"פ אלו דברי' דעשה צריכו' פסח ומילה דבזה יש חמור שנכרתו יג"ב ובפסח צד חמור שבכרת עיי"ש, ולכן במילה לא בעי בעידנא אפי' נגד ל"ת דאוריי' כ"ש נגד ל"ת דרבנן והא"ש סוגי' דעירובין:

ולפ"ז דוקא במצות מילה התירו ולא בשארי מצות דומה לשופר שאין מפקחי' ואין עולי' באילן כמו דאסור לישראל כן לנכרי משו' דלאו בעידנ'. אלא דבעל העיטור שבטוש"ע סי' רע"ה דאחז בשטת בה"ג וס"ל אפי' לשארי מצות התיר שבו' א' עי"נ, ע"כ צ"ל דס"ל חילוק אחר בין שבות ע"י ישראל לשבו' עי"נ דעי"נ קיל טובא בעצמותו מע"י ישראל, ואין לנו סברא לחלק בראשוני' בשב', רק זה מצאתי ברבינו יונתן בעירובי' כ לחלק דישראל יוכל לבוא לדאוריי' כמו בהזא' שמא יעבירנו דגזרו שע"י הזא' יבוא לדאוריי' והעמידו דבריה' אפי' באקו' מצוה משא"כ עי"נ לעולם לא יבוא לעבור על דאוריי' על ידו עי"ש והוא חילוק נכון, ולדברי' צ"ל הא דבשופ' של ר"ה א"ע על תחומין אי תחומין דרבנן הא ליכא למגזר שילך עוד ויעבור על דאוריי' ודמי כעי"נ, וצ"ל בשארי מצות לא התירו דוקא במילה, אלא הא בה"ע ס"ל כשיטת בה"ג וס"ל בשארי מצות נמי א"כ תחומין בשופ' צ"ל דס"ל דמתני' כמ"ד תחומין דאוריי', או עכ"פ י"ב מיל דאוריי' ויש גזר' שמא ילך חוץ לתחום דמשו"ה אסרו אלפי' אמה משו' י"ב מיל ועיי' הקצרתי:

ומעתה נבוא לתחלת דברינו בזה לישב לבה"ג הא דאמר אטו אמרו לי' זיל אחי' לפמ"ש א"ש בשנקדים לפמ"ש לבה"ג לחלק בין שבות דע"י נכרי לע"י ישראל דבנכרי ליכא רק ל"ת לחוד ואתי עשה ודחי ל"ת והנה כבר נסתפקתי אם אתי עשה ודחי תרי לאוי', ושוב הראוני שכבר עמד על המחקר בזה פרמ"ג בספרו שושנת עמקי' ומסתבר דלא דחי, וממקו' שהוא בא מכלאי' בציצ' דעשה דוחה ל"ת ליכא רק ל"ת חדא. ולפ"ז לצוות לנכרי שיעשה שני מלאכו' דאוריי' אסור במקו' מצוה דאיכא תרי ל"ת דרבנן. והא"ש לפמ"ש הבה"ג דגוי אייתי מר"ה וכ"כ ראשוני' בשמו, ושפיר אמר רבה ל"ש בין שבו' דאית בי' מעשה כו' ואטו אמרו לי זיל אחי' היינו אי הוי מצווי' להחם המים בביתו וגם להביא' דרך רה"ר זה בוודאי אסור דאיכא תרי ל"ת ודמי לעשה ול"ת דישראל אבל הרי לא צונו לו רק להביא דרך רה"ר וליכא רק ל"ת כנ"ל, ולמה שאכתוב לקמן אי"ה בישוב שיטת הרי"ף א"ש ביותר דברינו אלו למה נקיט דוקא אמרו לי' זיל אחים ועיי':

ונבוא לישב קושי' חמורה שהקשה תוס' וראשונ' דהא דאמר נחים לי' אגב אמו אי עי"נ הא שרי להחם בפ"ע, ואי ע"י ישראל למה נתיר לו כיון דמוכח פ"ק דחולין דמרבה בשבילו יש בו איסור ולבה"ג הא שבות דאית בי' מעשה אסור אפי' במקו' מצות מילה זו קושי' תוס' ומ"ש מהרש"א לא זכיתי להבין, ורשב"א בשב' תי' כיון דשבו' זה התירו משו' שמחת י"ט התירו במקו' מצוה אפי' ע"י ישראל, וזה כוונת תוס' במנחות ס"ז ע"א ד"ה שתי' עיי"ש, שזה כוונתם. ואשר אני אחזה ליישב הנה ידוע פלוגתת ראשוני' קדומה בחמימי דצריכי' אחר המילה ואשתפכי לפני המילה אי נדחה המילה ורמב"ן ס"ל דאין דוחי' דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ומה שיהי' אח"כ צריך לחלל שבת ע"י ישראל או נכרי לא איכפ' לן והרז"ה והרשב"א חולקי' עיי' פראד"מ, והרשב"א כ' לבסוף אפשר משו' שבות עי"נ או מלאכה דרבנן לא דחינן המילה כיון שע"כ לחלל שבת בדרבנן ברטי' וכדומה, אבל לעשו' מלאכה דאוריי' לא עיי"ש. וי"ל לפ"ז האי מעשה דאשתפך חמימי ואמרו לה ניחם אגב אמו הי' דאשתפכו חמימא דלאחר המילה קודם המילה, ולכן התיר למול כדי להחם אחה"מ אגב אמו דבכה"ג מותר שבות ע"י ישראל כרשב"א הנ"ל וא"ש. ועוד אני אומר אפי' לס"ד דרשב"א דאפי' מלאכה דרבנן אסור כמו חמימי דלפני המילה, מ"מ להרבו' בשבילו מותר דהא איסור להרבו' בקדירה א' אסרו שמא יבוא לבשל בקדירה בפני עצמו ועיי' רשב"א פ"ק דחולין סוגי' דשוחט בשבת, וי"ל לפ"ז להתיר למול כדי להרבו' אחה"מ מותר דהא אחה"מ אפי' לחמם בפ"ע מותר במקו' סכנה אלא אנן אסור לנו למול שנצטרך אח"כ לחלל שבת הוי כאלו התנה לחלל שבת, אבל להתיר להרבו' אח"כ מותר מה תאמר שמא יבוא לבשל בפ"ע ויעשה איסור הא כשיעשה כן לא יעשה איסור במקו' סכנה, וממילא לא יהי' איסור כלל בריבוי אגב אמו וכשנמול אותו ע"מ להרבות בשבילו אין אנו עושי' מעשה עתה לעשות אח"כ איסור דרבנן דאז יהי' מותר הריבוי אפי' דרבנן כנ"ל והבן כי נכון הוא:

ב) שיטת תוס' רי"ף ורמב' הא דקאמר ול"ש לך בין שבו' דאיתבי' מעש' וכו' כוונתו בין שעשה נכרי מלאכה דאוריי' או דרבנן דוקא שבות דשבו' התירו ולא שבות א'. והרשב"א בשבת הקשה על שיטה זו דלא הו"ל לומר אטו אמרו לי' זיל אחים דהא לא איירי במלאכה זו אלא הו"ל לומר אטו אמרי' לי' זיל אייתי דרך רה"ר והוא דקדוק עצום וקשי' טובא:

ועלה במחשבה לפני ליישב קושי' זו הנה ברמ"א סי' ש"ז דכל שאסור לומר לנכרי אסור לרמז לו ועיי' למג"א שם דאפי' נכרי עושה מדנפשי' עבור ישראל אסור להנו' ממנו כ"ש לרמז לו והנה בסי' תקפ"ו ובסי' תרנ"ה מבואר דנכרי העושה מעצמו בשביל ישראל מביא שופר או לולב מותר לצאת בו ול"ח שיצוה לו דלא יעשה מצוה באיסור או מצוה לאו להינות ניתנו עיי"ש, וי"ל דגם לרמז לו כדי שיעשה מותר דרמז נמי אינו אסור רק דלא עדיף מעושה מעצמו וכיון דבמצוה כה"ג מותר גם לרמז לו מותר ואפי' נימא דלרמז גרע מעשה מעצמו כיון שמ"מ ע"י רמיזות מבין ועשה מ"מ במצוה לא מצינו שהעמידו דבריהם רק לומר בפה מלא, אבל כשמבין ע"י רמיז' ישראל שחפץ צריך ורוצה בזה לא אסרו וכ"ש כשלא רמז לו ישראל במכווין רק ע"י שצוה לו על דבר המותר לצוות לו עשה מעצמו עוד דבר שאסור לצווי לו למצוה דמותר דכל שהוא למצוה ל"ח שיצוה לו ג"כ כנ"ל ברור. ומעכשיו אומר אני דהאי מעשה כך הי' שצוו לו לנכרי שיביא חמימי מגו ביתו ולא אשכח חמימי ומעצמו החם חמין והביא' והתיר רבה כ"ז כיון על מה שנצטווה הי' שבו' דשבו' לטלטל דרך כרמלי' ומה שעשה מעצמו והבין כי ישראל צריך לכך הא זה לא נצטווה בפה מלא ואם אולי להכי אתכווין שיבין הגוי ואם אין לו שיחם אין בזה איסור והיינו דאמר לי' ולא שני לך בין שבות לשבות שאין בו מעשה היינו שבו' דשבות, ואטו אמר' לי' זיל אחי' היינו מה שעשה מעצמו מלאכה דאוריי' אנו לא צווינו לו ומעצמו עשה כנלפע"ד נכון:

ג) שיטה היותר מחוורת בפירוש שאני בין שבות דאית בה מעשה היא שיטת רבינו יונה שברשב"א שבת פראד"מ ושבריטב"א עירובין ס"ח דיש חילוק עי"נ בין עושה מעשה הניכר לעשה רק טלטול בעלמא והיינו שבות דאי' בי' מעשה שמחמם חמי' וכיוצא בין שבו' דלית בי' מעשה כגון טלטול אפי' ברה"ר שרי עיי' בהם ושיטה זו עולה יפה בלשון ל"ש בין שבו' דאית בה מעשה ולא נשאר דקדוק קל אפי' אלא דצ"ל לפ"ז בהאי דאמר נחי' אגב אמו איך התיר הא חימום מים מעשה מקרי וצ"ע שלא הרגיש רשב"א וריטב"א בזה ולא אמרו בה דבר. וצ"ל להך שיטה או דס"ל דשבות דשבות מותר אפי' באית בה מעשה אלא מעשה דהתיר רבה הי' להעביר דרך רה"ר ולכן אמר משום דשבו' דלית בה מעשה מותר אבל בשבות דשבו' אפי' אית בה מעשה מותר, וס"ל מרבה בשבילו דרבנן, או י"ל דווקא להחם בפני עצמו להעמיד הקדירה אצל אש מקרי מעשה הניכר אבל להרבו' באותו קדיר' עוד מים במקו' שצריך להעמיד הקדיר' בלא"ה אצל האש משום האם לא מקרי מעשה