כתב סופר גיטין חלק א לג

ויהי' מוחל ע"כ וצערו אבל כבוד שמים לא ניתן למחול וכן אם יבוטל עי"ז דמצער לי' מעבודה ומת"ת. ונ"ל להעמיס זה שאמר דהע"ה אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי מה שנוגע לי דברי' גופני' אבל אם הי' נוגע לדבר ד' לא שם מחסום למו פיו והיינו דום לד' היינו בשביל דבר ד' כמו לי לשמי והתחולל לו שיפול חללים חללים. ואומר כי מתחלה קמי' על רב עוקבא ולא הי' צערו כ"כ עד שהי' בטל עי"ז מת"ת רק צערא דגופא ומילי דידי' הוי כ' לי' ר"א אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי שאינו רק צערא דגופא הדר שלח לי' מצערא לי טובא ולא ליקו' וכו' והי' מבלבלי' דעתו ויש בו ביטול תורה דשמעתא בעי צלותא שלח לי' דום לד' בשביל דבר ד' והתחולל לו השכם והערב לבהמ"ד להתפלל ולא אמר השכם והערב לבהכ"נ הודיע בזה שיעמוד להתפלל בבהמ"ד ויצעק אל ד' במקום שלומד בבהמ"ד עם תלמידים שמבוטל עי"ז מת"ת וזה שקשה לו וא"א לסבול ולא ניתן למחול והיינו השכם והערב לבהמ"ד במקום בהמ"ד וע"ד בהמ"ד ומיושב קושי' פ"י וגם דאמר השכם והערב לבהמ"ד דווקא. ויש להוסיף ע"ד צחות דרוח לו מר עוקבא בלשונו שהוא מבטל מת"ת דתורה ניקנה במעט שינה ואמרו ז"ל לא אברא לילה אלא לשינה וגם אמרו לא איברא לילה אלא לגרסא ושנים צריכ' דע"י שינה ינוח שכלו ויהי' צלול לעיי' בשמעתתא ואח"כ יקום ויתגבר וילמוד בדעת צלולה ומי שיש לו צער ומצירי' טוב לו השינה שישכח צרותיו ישנתי אז ינוח לי, והיינו דשלח לי' מר עוקבא שנית מצערא לי טובא ולא אוכל דאיקום בהו שאקום לעסוק בתורה כי השינה נוח לי ישנתי וינוח לי וק"ל:

השכם והערב עליהם לתי' ראשון של תוס' הכוונה שיתפלל עליהם ומ"ש תוס' דאסור למסור דין לולי תוס' הי' נ"ל דוודאי מותר להתפלל לד' שיכלו ויתמו האויבים לא למסור דינם כי יענשם ד' אלא שיסיר אויביו וישלימו אתו ע"ד ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ואם ד' נוקם נקמתו ומענישו הטוב בעיניו יעשה והיינו דשלח לי' דום לד' והתחולל לו והוא יפילם חללים חללי' מרצונו הטוב בלי בקשה ומסיר' דינם לשמים אלא זאת תעשה השכם והערב להתפלל לד' שיניח לך מכל אויביך והם כלים מאליהם שיזורו אחור מאליהם ברצון עצמם ולא ע"י עונש וקבלת יסורי' מן השמים והוא אוהב צדיק ית"ש יפילם לרצונו חללי' חללי' ומיושבים דקדוקים שיש בזה וק"ל:

והנה הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק כ' ה"מ במצער ליחיד אבל במצער לרבים מותר למוסרו, ולא הראה מקו' מנ"ל לחלק בין רבים ליחיד ועיי' לח"מ ואאמ"ו זצ"ל בחידושיו נתקשה מנ"ל לרמב"ם הא ונדחק והנלפע"ד דפ"י נתקשה למה תחלה כ' לו קרא המאוחר אשמרה לפי ולא כ' לו מיד דום לד' שהוא מוקדם בקרא עיי' בו ותמצא נחת כי ד"א חיים הם ויש להוציא מדבריו דינים בענין זה. והנ"ל כשנדקדק בלשון קרא בעוד רשע לנגדי תיבת בעוד קשה דהול"ל כשרשע לנגדי או אם רשע לנגדי תיבת בעוד אינו מדוקדק ונ"ל דהורה לנו בזה דלא שם לפיו מחסום רק כ"ז שלא הרשיע רק נגדו אבל כשציער רבים וכך דרכן של רשעים ומצירי' תחלה מתחיל לצער א' וכשרואה שלא עשה לו דבר מרעה אל רעה יצא להרע ולצער רבים ולכן אמר דהע"ה אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי בעוד שלא הי' רשע רק לנגדי אבל כשראיתי אח"כ שהרע יותר ויותר עד שהרע ומצער לרבים לא החשתי עוד כנ"ל. והא"ש מר עוקבא דכ' רבים קמים עלי ובל"ס כשלא יעשה להם דבר סוף שמצערו רבים כדרכם לכן כ' לו מקרא זה אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי להורות לו שני דברים כ"ז שהוא נגדו לבד לא יעשה דבר אבל כשמצירי' לרבים לא יעשה לא ישקוט ולא ינוח אבל כשהי' כותב לו קרא דום לד' לא הי' יודע דלרבים לא ידום ולכן אקדים למאוחר אשמרה לפי וכו' וכששלח לו שנית דלא יוכל למיק' כ' לו דום לד' ונתן לו עצה השכם והערב וכבר גילה לו דינא דצער דרבים כנ"ל והא"ש דמכח זה מקושי' פ"י הולמד הרמב"ם דינו ומוכרח בגמרא ויוצא מקרא עצמו כנ"ל נכון. כה אמר ד' הסר המצנפת וכו' זאת לא זאת עיי' פ"י שדקדק למאי הביא סיפא דקרא ונ"ל דתוס' כ' דווקא בכילת חתני' גזרו דאיכא שמחה גדולה ביותר וראשוני' מביאי' גילו ברעדה במקום גילה שה תהיה רעדה ולקמן כ' תוס' דחתן דומה לכהן גדול ואמרו חתן דומה למלך וצ"ל מפני מה לא גזרו על כל אינשי דראוי' להתאבל נ"ל מלתא בטעמא כי אין האבילות ניכר כשלא יהי' כלילא ושום אדם לא יורגש ברוב הימים שהוא מפני אבילות ירושלים וחורבן בהמ"ק לכן בכל ב"א לא אמרו וכהן דומה למלך במקום גדולתו ישפיל עצמו ויהי' נראה שהוא מפני שהוסר המצנפת מכה"ג ויש רמז לזה בקרא השפלה הגבה מי שאינו גבוה יגבי' בעטרה וכלילא ועי"ז הגבה' השפל הוא החתן שהוא הגבה ישפיל וניכר שפלותו ע"ד אין החושך ניכר אלא מתוך האור וע"י שפלה הגבה ניכר שהגבה השפלה ולכן ר"ח דמייתי קרא דכלילא אסור מהסר המצנפת הרם עטרה של כ"א קשה א"כ יאסר בכ"א ולמה אסרו בחתנים דווקא לכן מייתי ע"כ סיפא דקרא כנ"ל וק"ל:

בזמן שמצנפת בראש כה"ג כו' כ' תוס' ראי' דמצינו מצנפת בשל כהן הדיוט ביומא כ"ה דאמר נוטל מצנפת וכן הביא ראי' זו במק"א ועיי' בתוס' יומא שם דלשון קרא לחוד ולשון גמרא לחוד ולא ידעתי למה לא הביא תוס' ממשנה מפורשת יומא פ"ז כה"ג בשמונה וכהן הדיוט בד' אבנט מצנפת וכו' הרי דקרו לשל כהן הדיוט מצנפת וראיתי בתוי"ט שכ' שם דבלשון חכמים קרוי' מצנפ' ולא נתקשה דלמה תוס' בשם מק"א הביא ראי' ממשנה זו וצל"ע:

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע זאת להן לישראל שהקדימו נעשה לנשמע אמר הקב"ה לא זאת להן לישראל וכו' צ"ל וכי לא ידעו מש"ה כי הגבה השפלה וכו' והעמידו צלם בהיכל אלא שהזכירו זכות קבלת התורה לפני ד' ומה זו תשובה זאת ויודיע זאת מה שידעו גם הם ועוד קשה היא הנותנ' בשביל שקבלו התורה ועזבו לכן ראוי' לעונש כדכתיב ועזבני והפר את בריתי וקרא צווח רק אתכם ידעתי מכל משפחו' האדמה ע"כ אפקוד בכם. וכל אמרו ז"ל בשבת דאמר ההוא מינא לרבא עמא דפזיזו אתם שהקדמתם נעשה לנשמע אמר לי' נתקיים בנו תומת ישרי' תנחם. והנה מי שדעתו קלה ונוח לעשות דבר לבנו' ולסתור אין לענשו כ"כ אם עושה דבר רע כי אפשר הוא בלי דעת כי טבעו כך והוא מכמהרי' אבל מי שאין עושה דבר רק אחר התבוננת היטב והוא מתון מתון אם עושה רע בדיעה מיושב' אחר התבוננת ענוש יענש ביותר כי בדעת ובנפש חפיצה בחר לו הרע ואמר כי מלאכי השרת רצו להתנצל ישראל לפני ד' ואמרו זאת להן לישראל שהקדימו נעשה לנשמע והם עמא דפזיזו כמהרי' וקלי בדעת' ואין להענישם כ"כ אם עזבו התורה כי קבלתם ג"כ לא הי' בדיעה מיושבת והסכמ' בדעת' ולכן אמרו זאת להן שהוא לשון נקיבה שתש כחם וטבעם כנקיבה שנח להתפתו' ודעתן קלות ואמרו לא זאת להן לישראל שהם בבחינ' וטבע נקיבה שהקדימו נעשה לנשמע והשיב ד' לא זאת להן לישראל אין זה משום שיש בהם טבע הנשים נוח לפתות אלא זאת להם הגבה שפלה כי מי שעושה דבר היפוך ממה שעשה תחלה אין זה אלא שבחן הדבר ושקל זה מיל זה וכן ישראל עשו וקרא צווח שתים רעות עשו עמי אותי עזבו וכו' והיינו לא זאת להן שהשפילו הגבו' ועשה מהיפוך להיפוך ועוד שהעמידו צלם בהיכל והוא להכעיס ולא לתיאבון בשביל רכו' וחולש' כח המעצור וא"ש וק"ל:

ע"ב. שוב אין מראין לו סימני עניות צ"ב דהול"ל שוב מעשרי' אותו וסימני עניו' דקאמר צריך ביאור ונ"ל די"ל שהוא חסר מכל בביתו אין כל והוא עשיר איזה עשיר השמח בחלקו ולכן כשרואים איש שביתו ריק מכל אין אנו יודעי' בוודאי שהוא עני ומעונה אולי יש לו מדות הסתפקות והוא עשיר השמח בחלקו אלא מ"מ אע"פ שאין ראי' מ"מ יש סימן מי שאין בביתו כלום שהוא עני כי על הרוב אין אדם שמח בחלקו כ"ש כשבאמת חסר מכל טוב ואי הוי אמר שוב מעשרי' ה"א שיותן לו מדת הסתפקו' ומ"מ יהי' לו סימן עניו' שלא יהי' לו ממון לכן אמר אין מראים לו סימני עניו' היינו שלא יהי' נראה בו שהוא עני אלא ימלא ד' אוצרו מכל טוב ויוכר לכל שהוא עשיר כנ"ל. עוד נראה לומר דאמרו ז"ל וסימנך עשירים מקמצי' ואומר כי סימן זה הוא סימן עניות כי מי שמקמץ בצדקה סוף שיורד מנכסיו כדמייתי תוס' בתענית במי שלא נתן מעשר וכן בגמרא כתובת פ' מציא' אשה במעשה דבתו של נב"ג שלא נתן כראוי' וירד מנכסיו וכי כן סימן שעושר מקמץ הוא לו סימן עניות שירד מנכסיו ומי שנותן צדקה ומתעשר והוא נעשה קמצן שוב נולדו בו סימני עניות שירד מנכסיו ויחזור לעניותו אלא דמי שראוי' שיתעשר ע"י שנתן בעניו' נותן לו ד' מדת וותרנות בצדקה כדי שיתקיימו נכסיו ולא ירד מנוה עוד והיינו ועניתיך לא אענך עוד משמע לעולם ע"ז אמר ר"י דאין מראים לו סימני עניות הוא הסימן שעשיר מקמץ זה אין מראי' לו אלא נותני' לו לב טוב והיינו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך שיתן לך לב רחמן קודם שירחמך כדי שיתקיים לעולם וירבך תמיד וק"ל:

(מה"ב) ע"ב שוב אין מראי' לו סימני עניות צ"ב לשון אין מראי' לו הול"ל שוב אין נעשה עני או מעשרים אותו עוד. ונ"ל כי מי שידוע לב"א שהוא עשיר רבים מקנאים בו והעניים מתרעמין עליו אף אם יתן הרבה ויצא י"ח הם מתרעמי' כי לא יצא י"ח ואין עושה כראוי' וישנאו' לכן הברכה היותר טוב אם א"י לב"א כי הוא עשיר והוא עושה את שלו אינו מקמץ בצדקה ולא יתמרמרו עליו ב"א ולא יקנאו בו והיינו אין מראי' לו דייקא לו סימני עניות שיהי' עשיר בעיניו והוא יודע אבל אחרים לא ידעו וזה ברכה בשלימות. ונ"ל ע"ד הלציי סי' עניות כי סימנך עשירים מקמצי' ועני הוא טוב לב וכשידוע שהוא עשיר מוקמי' אותו בחזקת עשיר בסי' שהוא מקמץ ובל"ס אין עושה כראוי' אבל כשאינו נראה עשיר לב"א ונותן זה סי' עניות שיש לו לב טוב והיינו אין מראי' לו סי' עניות שיהי' עשיר אבל בעיני ב"א יהי' נראי' בו סי' עניות טוב לב כי אינם יודעי' שהוא עשיר ונותן הרבה וק"ל:

דף ח' ע"א. ת"ר בשלשה דרכים שותה סורי' לא"י וכו' והקונה שדה בסורי' וכו' במג"א סי' ש"ו תמה על הרמב"ם דפוסק כמ"ד כיבוש יחיד ל"ש כיבוש ופסק ג"כ דכותבי' עליו אונו אפי' בשבת מנ"ל הא בריי' אתי כמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש והוי ל"ת דאוריי' אבל לפי דפסק דל"ש כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן ולפע"ד נראה דהוציא הרמב"ם דאפי' אי ל"ש כיבוש מ"מ מצוה לקנו' מנכרי וכותבי' עליו אונו בשבת מדהעמיד הש"ס על דקתני בבריי' חייב' במעשר כא"י דס"ל כ"י שמי' כיבוש ולא קאמר כן על תחלת הבריי' בג' דברים שותה סורי' לא"י הול"ל דסבר כ"י ש"כ דקאי על כל דברים דקתני בבריי' ומדציין