כתב סופר גיטין חלק א לב

מ"מ לא רצה לתרץ ולחזור ולהקשות מש"ס מנחות וכיון דע"כ לחדש דבשור' א' סגי מתרץ מיד כן ואין שום ראי' מזה. אלא דיש קצת ראי' מכ"מ הלכ' ס"ת דמתרץ הא דתפילין א"צ שרטוט היינו שיוכל לכתוב ג' ג' תיבות לרמב"ם או ב' ב' לאינך פוסקים מדלא מתרץ דיש אופן שיכתוב ב' תיבו' בלא שרטוט וג' בשרטוט ש"מ דאסור. אלא דקשה לי על הכ"מ מה יענה להא דש"ס מנחות דמקשה והא מזוזה בעי שרטוט הא וודאי אין דרך לכתוב תפילין כה"ג אלא שאפשר ומסתמא כ' שורות ארוכות ושרטוטו ולפמ"ש דכ"מ הוצרך לזה דראה דרמב"ם ל"ל דסגי בשורה א' א"כ צ"ע על הרמב"ם מש"ס מנחות וצל"ע:

וכ' תוס' בשם ר"ת דאין לשרטט תפילין דכל הפטור מהדבר ועושה נקרא הדיוט וכן הוא בירושלמי ועיי' מג"א סי' ל"ב שנתקשה בזה דכ"פ מצינו דמחמיר תע"ב ועיי' בהלכ' סוכה אם ירדו מים ואינו יוצא נקרא הדיוט ומצאתי בספר שנות אלי' מהגאון מו"ה אלי' ווילנא זצ"ל במס' ברכות פ"א משנה ג' שנכנס לחלק כל היכא שיש מצוה בעצם אלא שפטור והוא מחמיר בעצמו תע"ב עיי' בו שהאריך קצת בזה וכן נ"ל ראי' לפי דקיי"ל נשים סומכין רשות וכן כל מ"ע שהז"ג שפטורות ועושו' וע"כ שכיון שיש מצוה בעצם אלא שהיא פטורה ממצוה זו אינה נקראת הדיוט וכן כל כיוצא בזה בגמרא כנ"ל. ואפשר שיש להסביר קצת בטעם דנקרא הדיוט כיון שעושה דבר שאינו מחויב שוב אין ניכר בעושה מצוה שעושה מפני שמחויב בדבר ומוטל המצוה אקרקפתא דגם מה שאינו מחויב עושה ויש להאריך ע"ד אגדה וק"ל:

הקשני תלמיד א' המייחד הרב הוותיק כש"ת מו"ה זוסמאן סופר כי' רב בק"ק האלאש על ספיקו' תוס' סוטה י"ז ע"ב ד"ה כתב אי מהני שרטוט אחר הכתיבה תפשוט מש"ס מנחות דמקשה הא מזוזה בעי שרטוט ואי מהני שרטוט אחר הכתיבה לק"מ קושי' ש"ס והיא קושי' עצומה לחומר הקושי' אמרתי ליישב דקושי' ש"ס קאי אדלעיל דמקשה הא מזוזה על דכסוסטא ומתרץ למצוה פי' וכיון שכתובה כאן לפנינו מזוזה שלימה הוי כדיעבד וי"ל דמקשה אח"כ הא בעי שרטוט וכמו שהיא לפנינו אינו ראוי' למזוזה רק לשרטט עכשיו הוי ככותב מזוזה לכתחלה ולכתחלה בעי על הדכסוסטא כן י"ל או י"ל לש"ס גופא מספקא לי' אי מהני שרטוט אח"כ ולא רצה לתרץ דמשרטט אח"כ דלא תפשוט מהכא דמהני ולכן מתרץ ביותר תנאי היא כן נ"ל ובתשובה הארכתי לדינא ואכ"מ:

ר' אביתר אמר זבוב מצא וכו' מדכ' תוס' טעמא של"א זט' ממש דרצה להחזיר' ולא הי' נוהגי' בכך כדמצינו בפלגשי דוד ש"מ דתוס' ס"ל דפלגש בלא קדושין ועיי' רש"י סוף פ' ח"ש וברא"מ שם ועיי' בפרשת דרכים ובתשוב' שאילת יעבץ בסוף הספר קונטרס ארוך בזה וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' מדכ' רש"י לקמן ש"ד כי הכא ולא כ' בג"ע כי הכא דהי' בפלגש בגבע' ש"מ דס"ל פלגש בלא קדושין ולא הוי ג"ע ובפ' ח"ש ס"ל פלגש בקדושין והניח בצ"ע:

שלשה דברים צ"א לומר וכו' עשרתם ערבתם וכו' ותוס' כ' דהנכון כמ"ש רש"י בשבת בע"ת קאי התנא ובשבת פי' רש"י במתני' ערבתם ע"ח וע"ת וכאן כ' רש"י ע"ח ועיי' פ"י וכן קשה על טור או"ח סי' ר"ס שכ' ע"ח ועיי' בהגה' מהרל"ח וט"ז דע"ת לא שכיח והעיקר משום ע"ח אלא דקושי' ש"ס משום ע"ח לא הי' צריך לשאול עם חשיכה ומתרץ משום ע"ת אמרו שישאול עם חשיכה ועיי' מג"א ומחצית השקל שם. ולפע"ד להוסיף ע"פ שאמר בש"ס שבת מנ"ל מדכתיב וידעת כי שלום אהלך ועיי' בגליון ש"ס בשם שאלתות כ' דכולהי נפקו מזה דעשרתם והדליקו דבלעדם ליכא שלום בית וכן ערבתם אי לא שרו לטלטל כלי בית ליכא שלום בית עי"ש וכ"ז בע"ח אבל ע"ת לא שייך מניעת שלום בית משום שלא יוכל לילך כחפצו ולכן עיקר השאלה משום ע"ח וכללו גם ע"ת ולכן תקנו לשאול עם חשיכה כדבריהם הנ"ל וי"ל עוד דיטעו דשאלת ערבתם על ע"ת נזכרו שמותר לערב בספק חשכה לכן תיקנו לשאול עם חשיכה ובזה א"ש יותר דכ' הטור רק ע"ח ורש"י בשבת כ' תרתי ע"ח וע"ת א"ש ג"כ כהנ"ל אלא דעדיין צ"ע למה כ' כאן רק ע"ח ושביק לע"ת דלא כמו שפי' בשבת וצ"ע:

ונ"ל ע"פ הדרישה מובא במחצית השקל סי' ר"ס הא דבעי למימר בניחותא כי היכי דלקבלו מיני' מהיכי תיתי לא יקבלו דבריו. אלא דבא לאפוקי דלא למימרינהו באימה יתירת' כי מפני היראה יהי' יראי' לומר כי עדיין לא עשו אלא שיעשו פי' שיראו לומר כי המתינו כ"כ ויאמרו כבר עשו ושוב לא יעשו בבל ירגיש כי לא עשו ועושים עכשיו עיי"ש. ואומר בוודאי בועשרתם שייך שיאמרו שכבר עשו וא"א לו לברר אם עשו או לא וכן בערובי חצירות יכולי' לומר שערבי בפת והוא אינו יוכל לברר אבל בערובי תחומין אין לחוש שיאמרו מחמת אימה כי כבר עשו מלתא דעבידא לאגלוי שילך למקום ההוא ויראה שאין שם פת שערבו בו ולכן משום ע"ת א"צ לומר בניחותא כי א"א להו לשקר שעשו ולא עשו ולא יעשו אח"כ רק משום כיון דכלול בו ערובי חצירות שאפשר להם לשקר צריך למימר בניחותא. והא"ש דכ' רש"י כאן על רבב"ח שלשה דברים שאמרו צריך לממרינהו בניחותא כ' לרש"י ערובי חצירות משום ע"ח צריך למימר ערבת' בניחותא ובשבת במתני' כ' לרש"י ע"ח וע"ת דבאמת משום שני' שואל ערבתם כנ"ל והוא ישוב נכון:

דף ז' ע"א. אמר רב אשי אנא לא שמיעי לי הא דרבב"ח וקיימתי מסברא עיי' מהרמשי"ף שנתקשה הא רבב"ח ג"כ לא אמר רק מסברא וכ' רבב"ח דייק לי' מלשון מתני' דל"א צריך לשאר או לצוות שיאמר היינו בניחותא. בלשון רכה ור"א לא דייק ממתני' רק מסברא קאמר כן אלו דבריו ז"ל. ולדידי נראה עוד ביותר דדייק לי' לרבב"ח מדאמרו ז"ל שצ"ל עם חשיכה וכ' רש"י שלא להקדים פן ישכחו והנה בס' תוספת שבת סי' ר"ס כ' בכוונת מג"א דכ' דצריך לומר בניחותא דאסור למירמא אימה יתירא שיבואו לאיסור להדליק והקשה הא טעמא קאמר כי היכי דלקבלי וכ' שכוונ' מג"א דאי הוי אפשר לומר בקול ולמרמי אימה בוודאי הי' מקבלי' אלא דאסור למירמא אימה יתיר' משום מכשול לכן צריך לומר בע"כ בניחותא בלשון רכה כי היכי דלקבלו מיני' אלו דבריו ואומר אם הי' יוכל לומר בדרך ציווי ולמירמא אימה הי' יוכל לומר זמן הרבה קודם חשיכה ואין לחוש כ"כ שישכחו כיון שאימתו עליה' אלא דאסור למירמא אימה יתיר' ויש לחוש שישכחו וכיון דאסור למירמא אימה יתירא ממילא צ"ל בניחותא כי היכי דלקבלו וזה שאמר רבב"ח הא דאמרו רבנן ג' דברים צ"ל ע"ש עם חשיכה דייקא דווקא עם חשיכה שמא ישכחו ש"מ דאסור למירמא אימה יתירא ממילא צ"ל בניחותא כי היכי דלקבלו ור"א לא דייק ממתני' דאסור למרמי אימה יתירא אלא מסברא אמר כנ"ל וק"ל:

ובשבת פ' ב"מ איתא אמר רבב"ח אע"פ שאמרו רבנן ג' דברים וכו' ואין מובן לשון אע"פ דאמר ונ"ל ע"פ דברי תו"ש הנ"ל דאי הי' יוכל למירמא אימה בוודאי מקבלו מיני' אלא דאסור למירמא אימה יתיר' לכן צ"ל בניחותא והנה אם אמור יאמר זמן הרבה קודם חשיכה ויש לחוש שיאחרו כיון שיש עוד זמן רב עד שישכחו ובשבת יזכרו ומתוך אימה יעשו וידליקו בשבת ויש לחוש למכשול בוודאי לא יאמר באימה יתירת' וממילא צריך למימר בניחותא כי היכי דלקבלו אלא הגם שאמרו צ"ל עם חשיכה מחשש שמא ישכחו וכיון שאומר עם חשיכה יעשו מיד וה"א דיוכל לומר בקול ולמרמי עלייהו אימה דאין לחוש למכשול קמ"ל אע"פ שאמרו שצ"ל עם חשיכה דווקא ואין לחוש לשכחה ומכשול מ"מ צריך לומר בניחותא כי היכי דלקבלו וק"ל האכילוהו ס"ד השתא בהמתן של צדיקים וכו' מביא תוס' ראיות דווקא במידי דאכילה שייך דבר זה ולא ידעתי למה לא הביא ממסכ' זו דקאי בה עצמה מלעיל ו' ע"ב דאמר אביי וכי אטו דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא ועוד דר"א מסכי' מרא ע"י והו"ל לש"ס להקשות ואיך נכשל וכ' בלא שרטוט ועיי' חולין פ"ק ו' ע"ב דהוכיח דר"י ידע דר"ג ולא ס"ל דאי משום דלא שמיע איך אכל והלא אפי' בהמתן של צדיקים וכו' וכן קשה על רא"י דלא ידע דרי"צ וע"כ צ"ל דווקא באוכל האסור ותוס' דלא הביא מזה ראי' צל"ע:

ומ"ש תוס' בסוף לחלק בין הדבר האסור בעצמותו או זמן גורם האיסור עיי' בזה ברשב"א יבמות קט"ו לענין ספו לי' בידי' לקטן. ולכאורה הי' נראה לחלק ג"כ בין אוכל איסור כגון נבילות וטריפות שקו"ר דמטמטמים הלב דכתיב ונטמתם ועיי' רשב"א דלא יתנו לתינוק להניק מנכרי' ע"פ המדרש אבל בתרומה וכדומה לא אלא מחמורו של ר"פ ב"י מוכח אפי' בטבל דל"ש דבר זה משום דמטמט' מ"מ אין קב"ה מביא תקלה ועדיין י"ל בתרומה דאסור להדיוט משום קדושה יתיר' ומותר לכהנים אין גנאי אם אכל בשוגג וכן באוסר על עצמו דבר וכדומה:

אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי אע"פ שרשע לנגדי וכו' צ"ב מה זה הוסיפו על הקרא ומפרשי' אע"פ שרשע לנגדי ומאי רבותא אע"פ פשיטא ואם לא הי' רשע ומנגדו למה לא ישמור לפיו מחסום ונ"ל כי יש מי שהוא שונא אדם בעל מחלוקת וטבעו רע ויש שהוא אוהב הבריות ועכ"פ אינו שונא בריות אלא שונא לא' ומריע לו מפני שהטיל עליו והנה ביותר יכאב לאדם אם אדם שונא אותו שיש לו טינא ושנאה נטורה בלבבו מאשר יכאב לו אם מריע לו איש רע לכל כי ברע הוא וטבעו רע וזהו שאמר דהע"ה אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי ומפרשי' חז"ל אפי' רשע לנגדי שאינו רשע רק לנגדי ולא לנגד אחרים והי' מצער לי טובא מ"מ אשמרה לפי מחסום ושלח לי' למר עוקבא דאמר לו ב"א העומדי' עלי דייקא ולא על אחרים מ"מ לא יעשה דבר דאמר דהע"ה אע"פ שאינו רשע רק לנגדי מ"מ אשמרה לפי וק"ל:

שלח לי' דום לד'. ולא קתני שרטט וכ' לי' כמו בתחלה. עיי' מהרמשי"ף וראיתי בספר עיון יעקב לבעל חק יעקב ז"ל דבר נכון ההוא כ' כי בפעם שני ששלח לו והתחולל לו הוא יפילם חללי' חללי' רצה ר"א להוציא הקללה מפיו וקללת צדיק עושה רושם וא"ח ריקם לכן לא כ' לי' כפעם ראשון רק שלח לי' אמרי פיו ור"א הוציאן הקללה מפיו ושלח לו הדברים ע"י שליח ולכן ל"ק וכ' לי'. וזהו שאמרו הדבר יצא מפי ר"א שיצא מפיו ולא מתוך הכתב ולכן עשתה רושם אלו דבריו זצ"ל וש"י:

דום לד' והתחולל לו כ' תוס' בפי' ראשון לשון דמדומי חמה שיתפלל, וצ"ב מאי האי דאמר השכם והערב לבהמ"ד הול"ל השכם והערב לבהכ"נ להתפלל עליהם. ונ"ל הפ"י הקשה למה לא שלח מיד ויעץ לו עצה דום לד' והוא יפלטם. ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל בש"ס ברכות ומגלה מותר להתגרו' ברשעים והא דכתיב אל תתחר במילי דידי' אבל במילי דשמיא מותר והכלל כי מה שנוגע לדידי' יהי' סובל וישמור לפיו מחסום