כתב סופר גיטין חלק א ל

הגם דקיי"ל כרבא דל"ח לגאיז מ"מ כל מה דאפשר למיעבד ע"צ היותר טוב עבדינן אלו דבריו זצ"ל ודפח"ח וש"י. ונ"ל להוסיף לפמ"ש כבר לעיל כדמסיק דלרבה עכצ"ל מתני' אחר שלמדו ומשום גזיר' שיחזור הדבר לקלקולא הטעם פשוט דרבא ל"א כרבה דלא רצה לומר משום גזיר'. א"כ י"ל רבא ג"כ חייש דאתי למגזיא ושפיר כ' רמ"א דלא יאמר רק בלה"ק ורק לכתחלה אבל בדיעבד כשר דחשש דאתי למגזייא רק לכתחלה דרש"י כ' ואי אתי למגזייא יהי' פסול מדאמ' כל המשנה וכו' ואנן דלא קיי"ל כר"מ כשר בדיעבד ומ"מ לכתחלה חיישי' שישנה ויבליע אי אפושי דיבורא כנ"ל. עיי' יש"ש אם אמר בפ"נ ונחתם ול"א שני פעמים בפני דל"מ:

והנה בריי' מפורשת דבעל שהביא אצ"ל בפ"נ וכו' והטור השמיט דין זה והרמב"ם כתבו ותימ' על הטור שלא הביאו וראיתי בב"מ שהרגיש בזה וכי לרוב פשיטתו שאין לחוש שבעל עצמו לא כתבו וצ"ל למה נאמר בבריי' ונ"ל דבריי' אשמועי' דה"א דטעמא משום לשמה וה"א גם הבעל צ"ל קמ"ל דלא צ"ל אי משום דטעמא משום קיום לחוד או גם לרבא לצ"ל כדמתרץ מינקט נקיט לי' אבל הטור דכ' תחלת סימן קמ"ב דצ"ל בפ"נ משום ערעור דבעל שמזויף הוא שוב ל"ל לומר דבעל עצמו אצ"ל דפשיטא כיון שבעצמו מביא לא יערער לטעון מזויף כמ"ש דלכן לא קשי' לרבא מבריי' רק לרבה כנ"ל וק"ל:

והב"י סי' קמ"א בנוסח הגט ושטר שליחות מביא בשם או"ח דבעל עצמו שמביא בזמה"ז דלא בקיאי ב"ל בפ"נ כו' כדאיתא בגיטין ה' והוא דשם מבואר בבריי' דאצ"ל בפ"נ כו' והב"ש כ' דס"ל דווקא אחר שלמדו אין הבעל צ"ל אבל עכשיו הוא כקודם שלמדו עיי' בו. ודברי הב"ש תמוהי' לי ג"כ דהא כדמתרץ מה טעמא אמרו רבנן שלא יבוא הבעל ויערער קא על קודם שלמדו דזה הי' הטעם שאמרו שצ"ל דלאחר שלמדו ליכא חשש ערעור רק משום שמא יחזור הדבר וכי כיון קודם שלמדו ג"כ לא הבעל צ"ל דאטו מנקט נקטו לי' ערעור קמערער וצ"ע. והנ"ל ע"ד ב"ש הנ"ל דאו"ח ס"ל דעכשיו אין בקיאים יותר ממה שלא הי' בקיאי' אז קודם שלמדו ואז קודם שלמדו סתם מגמר גמיר ורוב בקיאי' ועכשיו נתמעט' התורה הרבה בעו"ה וליכא רוב וסתם ספרי וכו' ואנן חיישי' בבא ערער הבעל ולכן גם הבעל צ"ל בפ"כ ומייתי ראי' מדף ה' דמקשה ש"ס לרבה ופי' תוס' דה"א דכי אתי הבעל ומערער אנן חיישי' לו מדינא דיאמר דלא הי' בקי וע"ז מתרץ דליכא רק לעז ועכשיו דאין בקיאי' הוי פסול ממש ע"י ערער הבעל ולרש"י אנן חיישי' כמ"ד דש"ס בקושי' ולכן גם בעל צ"ל ומייתי ראי' מדף ה' מקושי' ש"ס דס"ל דאם פסול מדינא ע"י ערעורו גם בעל עצמו צ"ל ומהני הגדתו כנ"ל נכון:

ובהכי א"ש מה שחקר הפ"י איזה פעמים בסוגי' דלמה אנו מצריכים לשאול לסופר ולעדים על לשמה ולפמ"ש ע"פ או"ח הנ"ל א"ש דאנן לא בקיאי' יותר מאשר הי' בקיאי' אז קודם שלמדו כנלפע"ד. ולפמ"ש לא צ"ל דהאו"ח ס"ל כראב"ד אלא דרבא מודה ג"כ בזה"ז לפמ"ש לעיל דלמסקנא רבא לא רצה לומר משום לשמה דמתני' ע"כ אחר שלמדו ולא רצה לומר דגזרו שמא יחזור לקלקולא וע"כ דמתחלה לא התקנה משום לשמה וטעמא דגם מעיקר' הי' רוב בקיאי' ולא חששו למיעוט שאינו מצוי' אבל עכשיו הוא מיעוט המצוי' גם רבא מודה כנ"ל. אלא דמ"ש האו"ח עוד דצריך הבעל שטר שליחות אין לו פתר רק ע"ד שכ' הרמ"א משום שלא תחלוק בשליחות אבל אצ"ל כמ"ש הרמ"א דאנן נטע' ביותר בין שליח לחסרון בקיאתינו דזה לא תלי' בבקיאו' אלא אז שלא הי' הבעל צ"ל כלום ידעו הכל חילוק בין בעל לשליח אבל מכיון שהצריכו לומר משום דמצוי שלא בקיאי' לשמה שוב צריך שיהי' הכל בידו ככל שליח האומר דאל"כ ילמדו לשליח אחר וקרוב להחליף כמובן כנ"ל ועיי':

והנה בתשוב' הרשב"א דכל שיש שטר שליחות מקוים ביד שליח אצ"ל בפ"כ והביאו הרמ"א סי' קמ"ב סעי' ד' אבל הריב"ש ומרדכי ס"ל גם בכה"ג צריך לומר בפ"נ והב"ש סי' קמ"א ס"ק כ' דאינו רק חומרא ועיי' בפנים בריב"ש שכ' דאלו נשרף או נאבד ממנו גט שמסר לו הבעל וזייפו זה שבידו הגם דבמק"א ל"ח כולי האי מ"מ הכא הצריכו לומר בפ"נ מה"ט ועוד כ' שם דהוי דבר ולא חצי דבר כיון דצריך לעדי' שבפניו מסר הבעל לידו וע"מ עיי' בו בפני' שנראה דלא מחומרא הוא מכ"ש לטעם השני. ולפע"ד גם הרא"ש ס"ל כשיטה זו מדכ' ריש פרקין דע"כ המניהו חכמים על שליחות דאם תאמר דאינו נאמן וצריך שטר שליחות וע"כ שצריך לקיימו כן יקיים הגט ולמה צ"ל בפ"כ וכו' ומדלא כ' הרא"ש כפשוטו כיון שיש לו שטר שליחות מקוים למה צ"ל בפ"נ כיון שידענו שהבעל שלחו בגט וע"כ דס"ל דיש לחוש שמא נאבד ממנו או נשרף כנ"ל ומהתימא שלא הרגיש אדם בזה וגם הטור לא הזכיר מזה כלום וצל"ע. ונ"ל עוד דגם רשב"א מודה לו במקצת דלמדייק ברמ"א שהביא רשב"א בתשובה דאם יש בידו שטר שליחות שנזכר בהם עידי הגט נראה שצריך דווקא שיוזכר בשטר שליחות מי המה עדי הגט ואל"ה אין מועיל וצ"ע למה לנו הזכרה זו דעדים כיון שמעידים שהבעל מסר לו גט מה לנו לחוש עוד. ולכן נ"ל דרשב"א ס"ל ג"כ שיש לחוש קצת שאבד הגט או נשרף וזה גט אחר הוא ועכ"פ חשש לעז הוא אלא כיון שבלא"ה חזק' זו אלימא דלא חציף אינש לזיופי במלתא דעבידי לאגלוי אלא הגם דמחומרא הצריכו לומר בפ"נ אבל כשידענו שהי' בידו גט מחותם בעדים אלו החתומים בו עכשיו ל"ח תו שמא אבדו ושוב זייף גט בחתימות עדים כאלו כולי האי ל"ח אבל כשלא נזכרו עדי' החתומים בגט בשטר שליחות ליכא חזק' אלימא כ"כ שלא זייף דהוי מלתא דע"ל אולי חתם עדים שלא ניכרו ויאמר שהלכו למדה"י ואינם אלו בשם זה שידועים לנו הגם דבכ"מ ל"ח לטענה כזו דגם זה בכלל לא חציף לזיופי ולטעון שהלכו למדה"י ואינם ידועים לנו כי הרוצה לשקר וכו' ושקרותו ניכר לנו מ"מ לא אלימא חזק' זו וס"ל לרשב"א דכיון דהצריכו לומר בפ"כ וחששו כאן לטענ' זיוף גם כשהי' בידו שטר שליחות ולא נזכרו עידיו בתוכו שיש לחוש שאבד הגט וזייף וכ' עדים אחרים שיוכל לומר שהי' חתומים עדים שהלכו למדה"י צ"ל בפ"נ כנ"ל עיי' והבן. ועיי' לקמן ט' ע"א ד"ה ואם יש עליו שכתבתי ראי' נכונה לשיטת הריב"ש:

ע"ב. אמר ר"י מאן לימא לן דר"א בר סמכא הוא ועוד איהו דשלח וכו' וצ"ל מאחר שידע מעשה דשלח וכתב בלא שרטוט מזה הוכיח לדעתו דלאו ב"ס הוא מאי האי דקאמר מאן לימא לן דבר סמכא הוא והול"ל מיד הא לאו בר סמכא הוא גם צ"ל מה שהשיב אביי אטו כל דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא ר"י אמר דלמא לאו ב"ס הוא ועוד וכו' הו"ל לאביי לומר בלשון ריו"ס אטו כל דל"י דרי"צ לאו ב"ס הוא וכ"ז מידי דבעי ישוב הוא. ונ"ל דלהורות הוראה ולסמוך על הוראתו בעי שני דברים א' שיהי' גמיר וסביר סיני ועוקר הרים וגם שיהי' יראתו קודמת ואמרו ז"ל לאוקמי גרסא סייעתא דשמיא ומפרש הרי"ף לאוקמי גרסא לכוין הלכה לאמת צריך סייעתא דשמיא וד' עמו שהלכה כמותו ואומר מעתה דאמר ר' יוס' תרתי מאן לימא לן דבר סמכא הוא היינו שיש לו סייעתא דשמיא מכח יראתו דמכווין הלכה לאמת וראוי' לסמוך על הוראתו ודבר זה מספקא לי' לריו"ס בר אביתר ועוד גם אם מצד יראתו בר סמכ' הוא הלא עובדא ידענא דלאו גברא רבא הוא בתורה לא למד כל צרכו דהרי שלח וכו' וכ' בלא שרטוט והשיב לו אביי על הא דאמר ר' יוסף דלא הגיע להוראה בוודאי מכח האי מעשה דלאו גברא רבא הוא בתורה אטו מי דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא ונגד מה שאמר ריו"ס מאן לימא לן דר"א בר סמכא הוא היינו שד' אתו שהלכה כמותו בל יבוא מכשול מתח"י הא ר' אביתר הוא דמסכי' מרא על ידו חזינן דמכווין האמת וגברא דמרא סייע' הוא ומיושב הכל על נכון:

אמר אביי אטו כל דלא ידע דרי"צ לאו גברא רבא הוא הקשה הלח"מ הלכ' יבום וחליצה וכן הפ"י הא גם בריי' לא ידע הול"ל אטו כל דל"י בריי' ודרי"צ. והלח"מ נדחק ופ"י הולך דרך דרושי קצת. וראיתי בספר בני יונה סי' רפ"ג שכ' דיש לישב דרי"צ אינו נגד הבריי' ע"פ שיטת הרמב"ם דאין כותבי' מגלה לתינוק דווקא ב' אבל ג' כותבי' וי"ל בריי' ד' אין כותבין היינו בשרטוט מ"מ ד' אין כותבי' משום אין כותבי' מגלה ורי"צ אומר ג' אין כותבין בלא שרטוט אפי' ג' אין כותבי' ומזה עצמו הוציא הרמב"ם דאין כותבי' מגלה דווקא ד' אבל ג' כותבי' אם שרטט, וכ' עוד דאם צריך לדבר מצוה כמו ר' אביתר שהי' צריך להוכיח' תוכחת מוסר מותר לכתוב מגלה כמו שהתירו לכתוב משום עת לעשות לד' ול"ק לרא"י מבריי' דלצורך תוכחת מוסר שרי ול"ק עליו רק מדרי"צ דכ' בלא שרטט והא דמביא הבריי' דבלא רי"צ הי' אפשר לפרש דרי"צ משום אין כותבי' מגלה ג' אין כותבי' אבל איסור לכתוב בלא שרטט מנ"ל ול"ק מדר"א דלצורך כתב וליכא משום אין כותבי' מגלה ולכן מביא הבריי' דמוכח דרי"צ ע"כ משום איסור כתיבה בלא שרטט קאמר וקשי' לר"א מרי"צ וא"ש דאמר אביי אטו מי דלא ידע דרי"צ דמבריי' ל"ק אלו דבריו זצ"ל וש"י:

ויש בדבריו אם כי בנוי' על אדני השכל צח ומצוחצח מ"מ לא יצא מידי דוחק לומר דלא ידע ר' יוסף בירור דברי רי"צ אם משום שאין כותבי' מגלה או משום שרטט לכן הביא הבריי' וזה דוחק דלא ידע כוונת ר' יצחק רק שמע כך אמר רי"צ ולא ידע על מה קאי רק מכח בריי'. והיותר נ"ל ע"פ דרכו בקודש בהקדם מ"ש פ"י בסוגי' די"ל דרב אביתר דרך צחות הלשון כ' ושבח אותם שקיימו בעצמם ויתנו את הילד וכו' ולא חסו על בניהם ובנותיהם כדאמרו ז"ל שחור' כעורב שעושה עצמו כעורב ולזה ליכא איסור בלא שרטט כמ"ש תוס' וראשונים עוד כ' הפ"י דנראה לו דגם בכותב דרך צחות איכא מיהא משום אין כותבי' מגלה עיי' בו. ואחר הוצעה זו אומר אני דידע ר"י שפיר כוונ' ר"י בלי בריי' דמשו' איסור שרטוט קאמר דג' אין כותבי' אלא דמספקא לי' במה דכתב ר"א אם לתוכחה ומוסר או לשבח ולצחות הלשון ולכן מביא הרי"צ ובריי' ממ"נ קשה אי לתוכח' ומוסר כ' וליכא משום אין כותבי' מגלה כמ"ש הבני יונה א"כ קשה מדרי"צ שכ' בלי שרטוט ואי כתב לצחות לשון לשבח וליכא משו' דרי"צ איכא משום דאין כותבי' מגלה דהא כותב יותר מד' וקשי' מבריי' לכן הביא דרי"צ ובריי' והי' אביי יוכל לומר דלצחות כ' ואטו כל דלא ידע הבריי' וכו' אלא דרצה לומר יותר דלא ידע דרי"צ מאומר דלא ידע הבריי' ולכן אמר אטו דלא ידע דרי"צ ור"א בריי' ידע אלא שכ' לתוכחה ודרי"צ לא ידע וא"ש נכון:

והנה הבני יונה כ' פירושו לשיטת הרמב"ם ומזה היינו מבריי' הוציא הרמב"ם דמגלה אין כותבי' רק ד' וג' כותבי' ודבריו ז"ל נפלאו אם הרמב"ם מפרש הבריי' ששרטט ומשום אין כותבי' מגלה ודרי"צ בלי שרטוט א"כ אין מחלוק' בין רי"צ לבריי' ומנ"ל לרמב"ם דפסק בהלכ' ס"ת דג' כותבין בלא שרטוט ד' אין כותבי' דלא כרי"צ וע"כ משום דפוסק כבריי'