כתב סופר גיטין חלק א כט

אטו מביא כמו דגזרי' משום לשמה קודם שלמדו וה"נ לענין קיום נגזור וע"ז מתרץ שפיר למסקנא דרבה א"ל דרבא לכ"ע ל"ג כיון דאין אנו מוכרחים לחדש גזיר' זו ול"ק מס"ד דרבה ל"ל דרבא י"ל שפיר דס"ד מתני' קודם שלמדו ור"ח אחר שלמדו כדכתיבנא:

ודע דיש לי מקום עיון דבאמת צ"ל לרבה גם למסקנא דאית לי' דרבא דגזרי' מוליך אטו מביא לענין לשמה דאלת"ה קשה איך אמרו חכמי' מוליך ומביא הא במביא צ"ל גם שנתקיים משום לשמה משא"כ במוליך לצ"ל כשנתקיים ואיך השווה מוליך למביא ועכצ"ל לרבה דגזרו מוליך אטו מביא וגם במקוים צ"ל כמו במביא דלא כתוס' וצ"ע:

ונ"ל בכוונת תוס' דלמסקנא לכ"ע ל"ג מוליך אטו מביא היינו כמו לרבא ל"ג כן לרבה הגם לרבה צ"ל דגזרי' כנ"ל היינו די"ל בוודאי ל"ג שיטעו כמו במוליך ל"צ כן במביא כולי האי ל"ג במקום שאין לטעות אלא דגזרו כיון דבמוליך ג"כ צ"ל משום קיום ואם יאמרו כשהוא מקוים אצ"ל במוליך יטעו כ"כ במביא אצ"ל כשהוא מקוים כמו במוליך דצ"ל ואין צ"ל במקוים וזו גזיר' קרובה די"ל מקום לטעות משא"כ לרבא דאין מקום לטעות לא גזרי' שמעצמם יאמרו מה לי מוליך מה לי מביא וכסברא זו כ' הר"ן בע"ז לענין איסור יי"נ בהנאה כיון שאסרוה בשתי' הוצרכו לאסור דאל"ה יאמרו גם יי"נ מותר בהנאה כמו סיי"נ שאסור בשתי' ומותר בהנאה משא"כ אם הי' סיי"נ מותר בשתי' וכן כ' כה"ג לענין בכדי שיעשה ולס"ד דרבה ל"ל דרבא צ"ל דגזרו רבנן מוליך אטו מביא בלי שיש להם מקום לטעות דמוליך לעולם אצ"ל ומביא צ"ל מ"מ גזרי' והוקשה לתוס' לר"ח וע"ז מתרץ דלמסקנא ל"ג מוליך אטו מביא כמו לרבא דל"ג והיינו במקום דאין מקום לטעות דל"ג כן לרבה אלא במתני' דמוליך צ"ל משום קיום בקל יטעו כשם שמוליך אצ"ל כשהוא מקוים כך במביא אבל מארדשיר לאקטיספון דשכיחי ולא צריך בשום פעם גם משום קיום דשכיחו ואין מקום לטעות מוליך אטו מביא למסקנא לכ"ע כה"ג ל"ג כנ"ל בכוונת תוס' ועיי':

ובמאי דכתיבנא עלתה בידי ישוב נכון לקושי' מהרמשי"ף לעיל דמתרץ לרבה דפליגו ת"ק ורבנן אי גזרי' מוליך אטו מביא ולרבא מתרץ דרבנן לפרושי דת"ק אתי ולמה לא מתרץ גם לרבה כן דלפרושי קאתי והוא מפרק לה דבאמת לפרושי דת"ק דוחק הוא ולרבא הוצרך לתרץ כן ולרבה א"ש במרווח אלו דבריו ז"ל עי"ש. ועדיין לא ניחא הא לאמת דרבה אית לי' דרבא צריך לרבה ג"כ לומר דרבנן לפרושי דת"ק אתי והו"ל לתרץ מיד לרבה כן כיון דסו' כ"ס אין מנוס לאמת לרבה רק לדחוקי. ולמ"ש א"ש דגם למסקנא רבה אית לי' דרבא לא צריך לדוחק דלפרש דברי ת"ק אתי אלא דת"ק לא גזר מוליך אטו מביא ממילא לא שוה מוליך למביא דבמביא צ"ל לעולם אפי' במקוים משא"כ במוליך ולכן לא נקיט מוליך רק מביא דצ"ל לעולם ורבנן אמרו מוליך ומביא דגזרו מוליך אטו מביא וא"ש נכון:

ע"ב. ואי עבדת אהנית כ' תוס' דהא דאמר בספ"ב דבארץ דלאו אדיבורא סמכי' וכו' איירי בשל"א בפ"נ כסתם מביאי גט בא"י וכן שיטת רוב הפוסקים אבל שיטת רשב"א דבא"י גם כשאמרו לא מהימני דלאו דינא גמירי עיי' בב"י וב"ש סי' קמ"ב. ולפע"ד נ"ל דמעיקר הדין אין ראוי' להאמינם בא"י גם שאומרים בפ"נ. הנה הדרישה הקשה קושי' חמורה בסי' קמ"ב למה בח"ל נאמנים משום דאי אתי הבעל לא משגחינן בי' ולא יוכלו לקלקל הא תקולקל כשיביא הבעל עדים דמזויף הוא ותי' שני תרוצים דתאמר האשה שהם עדים אחרים שהלכו למדה"י ותי' זה לא אבין דא"כ בשליח נמי אם הבעל מביא עדי' דאין זה חזי של אלו שאנו מכירים הגט פסול נאמר שמא עדי' אחרי' הם וגם למה אין אנו חוששי' לזיופא בכ"מ דעבידא לאגלוי ניח' שיאמר שעדים אחרים חתם והלכו למדה"י וע"כ שזה בכלל לא עביד אינש לחתום עדי' ויאמר שהלכו להם דניכר שקרותו דהרוצה לשקר ירחיק עדותו. עוד תי' דכולי האי ל"ח שיביא עדים דהא בשליח דחיישי' לערעור דבעל ול"ח שמביא עדים שמזויף ול"מ אמיר' בפ"כ. ודבריו תמוהים דבמביא גט דאנן ל"ח למזויף באמת רק מחומרא שיביא הבעל ויערער ולא יהי' ע"מ לקיימו וכיון שאמר בפ"נ שוב אין הבעל נאמן ואם באמת יהי' מזויף ויביא עדי' נפסלהו מדינא אבל ל"ח להכי אבל בנשי' דאנן חיישי' שמא זייפו לקלקל אותו ושנא' מקלקלת השורה וחציפי לזייף בוודאי קשה טובא גם כשיאמרו בפ"נ יש לחוש שזייפו וסומכי' דבעל יביא עדי' דמזויף הוא ותקולקל. לכן נ"ל בישוב הקושי' כיון דבח"ל אין עדי' מצוי' לקיימו וגם אינם מצוי' להעיד שאין זה כת"י החתומי' שוב לא יזייפו כדי לקלקלה כיון שבעל אינו נאמן דק כשימצא עידים להעיד על זיופו וזה רחוק שימצא וזה ודאי רחוק שיזיפו עדים הדרי' בא"י וימצא הבעל עידי זיוף דהא הן מביאים גט בשם הבעל בח"ל מהיכן חתמו עידים שבא"י ויתברר מיד ששקרו וזייפו וא"ש. והא"ש דבא"י דעדים מצוי' לקיים ולהעיד שאין זה ח"י החתומים בגט גם כשיאמרו בפ"נ חיישי' שרוצים לקלקל ע"י עידי זיוף כנ"ל נכון לדינא ועיי':

אלא דכ"ע בעינן לקיימו וכו' הנה שיטות רוב ככל הפוסקים חוץ הראב"ד דהלכה כרבא ול"ח כלל משום לשמה ומראש צורי' אראנו הוא הרי"ף בעל הלכות שכן פסק. והן תחלה הביא פלוגתת רבה ורבא דרבא ס"ל דווקא בשאין עדי' מצוי' לקיימו אבל היכי דמצוי' אצ"ל בפ"נ דכל בקיאי' לשמה נראה דס"ל דרבה ורבא פליגי אי כל בקיאי או יש מיעוטא דמיעוטא ורבא ס"ל דהכל בקיאי' וכ"כ רש"י לעיל כדמסיק רבה אית לי' דרבא אבל רבא לא ס"ל דרבה דהכל בקיאים ועיי"ש מ"ש מה שהכריח לרש"י כן גם כתבתי בקיצור וכאן ארחיב יותר דלכאורה פליגו במציאו' אי כולם בקיאי או לא והוא תמוה וכ"ל דלא פליגו בהכי וכ"ע תחלה לא הי' בקיאי כולם ואחר שלמדו בקיאי אלא דרבה ס"ל די"ל משום לשמה הגם שאתני' אחר שלמדו מ"מ עיקר התקנה מעיקר' משום לשמה ג"כ הי' ועכשיו דלמדו מ"מ הניחו התקנה משום גזירה ורבא לא רצה בזה לומר גזיר' משום שיחזור הדבר ואם יאמר דמעיקר' הי' משום לשמה ג"כ ועכשיו משום קיום לחוד זה א"א דקשי' מתני' דואינו יוכל לומר דע"כ צריך לאסוקי אחר שלמדו ויוכל צ"ל משום גזיר' וזה ל"ש ולכן נאיד מכולהו מלתא דרבה ולא צ"ל משום דלתני בפ"נ לשמה כדאמר מתחלה עד דלא אסיק כ"ז ולמסקנא לא א"ש הך טעמא כמ"ש לעיל ברש"י גבי רבה א"ל דרבא וכן נראה דהי' כוונו' הרי"ף דכ' דכולם בקיאי' היינו אחר שלמדו וממילא א"א לומר דקוד' הי' משום לשמה כמ"ש ודברי רש"י לעיל ורי"ף מתאחדים ועיי':

אלא דלשון הרי"ף מגומגם ולישנא דמסורס הוא דהול"ל דכל בקיאים לשמה והוא אמר כל לשמה בקיאים זה לשון מהופך גם לישנא קטיע' הוא הול"ל הכל לשמה בקיאי' ומה לשון כל. לכן נלפע"ד בכוונת הרי"ף עפמ"ש לעיל ב' ע"ב בכוונ' ריב"ל בירושלמי לפי שאין בקיאי' בדקדוקי גיטין היינו וודאי בעיקר הדרשא דלשמה בקיאי' אלא שאינו בקיאי' בדקדוקי גיטין שהוסיפו מדברי' ומדקדקים בה עיי"ש בדברינו וזה כוונות הרי"ף דרבא ס"ל לא לבד שבקיאי בעיקר הדרש אלא כל לשמה היינו כל מה ששייך ונכנס בגדר לשמה בקיאי' ואפי' דקדוקי' כנ"ל נכון מאוד:

וכתב דהלכתא כרבא דסוגין כוותי' דכל דהיכא דאיכא עידי קיום לא צ"ל בפ"נ אבל היכא דליכא צ"ל בפ"נ גם בלשון זה יש גמגום דהול"ל היכי דעדי' מצוי' לקיים לא צ"ל והיכא דאין עדים מצוי' צ"ל בפ"נ ולמה כ' היכא דאיכא עדי' לקיימו ושינה לשונו ממ"ש תחלה לרבא דתלי' בעדי' מצוי' ואינם מצוי' גם צ"ב מאחר שכבר כ' דרבא ס"ל דתלי' בע"מ ואינם מצוי' לא הי' צריך לומר רק דסוגין כרבא והלכתא כוותי' ולישב כ"ז דהרי"ף כוונתו רצוי' לומר טעמא דסוגין כרבא ולא אמר לנו למה סוגי' משמע כרבא וכתבו ראשונים כי דמקשה לרבה הגם דמפרק אשנוי' דחיקא לא סמכי' עיי' רשב"א וי"ל שינוי' דחיקא הוא מה שמקשה ממתני' דאין יוכל לומר וצ"ל לאחר שלמדו וצריך לחדש גזיר' חדשה משום שיחזור הדבר ולחלק בין פקח לחרש וכיוצא בו זה ודאי שינוי' דחיקא ופשטו' מתני' מתפרש טפי שפיר כרבא ואין צריך לכ"ז ומוכח ממתני' כל היכא דאיכא עידי קיום לא צ"ל גם בח"ל. וכן מבריי' דולא אמר הוי ל"א להחמיר דקשי' לרבה וצריך לדחוק בשנוי' ולדחוק בהוי ל"א להחמיר ולרבא מתפרש בפשיטו' דסגי בעידי קיום לחוד וזהו שכ' הרי"ף דסוגי' כרבא ואמר טעמא ובמאי הסוגי' כרבא דהיכא דאיכא עדי' לקיימו אצ"ל ובדבר הזה מוכח מפשטות הסוגי' כרבא דלדידי' שהדין כן אתי' כפשוטו מתני' דואינו יוכל לומר וגם בריי' דלא אמר והוי שלא אמרו להחמיר דמשני' אלו מוכח דסגי בעידי קיום לחוד כנלפע"ד נכון בכוונ' הרי"ף ועיי'. ועיי' פ"י לקמן ט"ז ע"ב ד"ה רש"י בד"ה כשרים:

ונראה לי דעוד אשמועי' חידוש כמ"ש היכא דאיכא עידי קיום ולא כ' היכא דעדים מצוי' לקיימו דה"א במקום שאין עידי' מצוי' לקיימו ואקרה שיש לפנינו עידי קיום מ"מ צ"ל בפ"נ כיון שכבר תיקנו לומר שלא תחלוק בשליחות ושלא ישנה ממטבע שטבעו חכמים ועכ"פ לכתחלה ה"א דצ"ל קמ"ל היכא דאיכא עדי' לקיימו גם במקום שאין מצוי' אין צ"ל והוכיח כן מבריי' הוי ל"א להחמיר אלא להקל ומתפרש לרבא כפשוטו שלא הצריכו רק שלא יהי' צריך לעדי' ואי נימא אחר שתיקנו שיאמר גם באיכא עידי קיום לכתחלה צ"ל נפקא מתקנתא דחכמים חומרא וע"כ דכל דאיכא עדי' אפי' לכתחלה אצ"ל כנ"ל גם זה נכון לפע"ד:

והנה הרמב"ן בחי' כ' דבמקום דשכיחי עתה הגם שלא הי' שכיחי מעיקר' לא צ"ל דל"ח לשמא יחזור לקלקולא ומביא ראי' מכי אתי רב לבבל בבל כא"י ולא חששו שיחזור הדבר וראי' זו אינה אלא לפי' רש"י דכי אתי רב לבבל משם ואילך הי' שכיחי ולא קודם אבל לפמ"ש תוס' דבימי חרש ומסגר הי' שכיחים ליכא ראי' כמובן אלא דלא מצינו גזירה זו רק לשמא יחזור הדבר לענין לשמה ולא לענין קיום ומהרמשי"ף כ' דאפשר לענין שכיחי ל"א שמא יחזור ובלא"ה כיון שלרבא לא צריך לחדש הך גזיר' מנ"ל למגזר אלא היכא דהי' שכיחי מתחלה ונתבטל ושוב שכיחי י"ל דחיישי' כיון שהי' ונתבטל כן יש לחוש שיתבטל לעתיד כסבר' תוס' דמגילה ג' ע"ב לענין כרך שחרב ולבסוף נתיישב עיי"ש וכבר הארכנו בזה לעיל. וגם לפי שהביא רמב"ן ראי' מעשינו עצמינו כא"י מכי אתי רב לבבל אין ראי' נגד זה די"ל דלא הי' שכיחי מעיקר' ועכשיו ל"ח שיתבטל אבל בהי' שכיחי ונתבטל חיישי' שגם עכשיו יתבטל לעתיד אלא לפמ"ש לעיל בישוב קושי' תוס' על רש"י דס"ל לרש"י דהי' שכיחי בזמן חרש והמסגר רק שוב נתמעטו הישובי' ולא הי' שכיחי עד שבא רב לבבל א"כ מוכח דגם בכה"ג ל"ח שיחזור הדבר לקלקולו ועיי':

ובד"מ ובהג"ה ש"ע דלכתחלה יאמר בלה"ק וראיתי בחי' אאמ"ו זצ"ל טעם הגון דאם יאמר בפ"נ ובפנ"ח בלשון לע"ז צריך להרבות בדברים דתיבת בפני בלשון לע"ז צ"ל לומר כמה תיבות כידוע וחיישי' דגאיז