כתב סופר גיטין חלק א כח

בקן קולמס' די"ל דווקא בפני נכתב דאינו רק משום אחלופי מהני מ"מ ליכא איכא ביניי' הנ"ל דלרבה ג"כ מהני בפני נכתב כמו לרבא כן י"ל ועיי':

ויש להקשות מ"מ כדס"ד דמשום לשמה חשש גמור ומוכח לרבה דמהני קן קולמס' אפי' במקום שיש חשש גמור אבל לרבא דבפני נכתב רק משום אחלופי לא מוכח מבריי' רק לענין בפני נכתב דאין רק משום אחלופי אבל כל שיש חשש גמור לא מוכח ולענין בפני נחתם ל"מ קן קולמס' ואיכא בינייהו טובא בין לרבה בין לרבא לדינא וכן יש להקשו' לשיט' ב"ש דס"ל לרבא דווקא כל שאינו רק משום אחלופי מהני ק"ק ומקצתו אבל כל שיש בו חשש לא וכתבתי לרבה מוכח ה"ה כל שיש בו חשש מהני וב"ש רק להלכתא כ"כ א"כ גם למסקנא דרבה אית לי' דרבא הא יוכל לומר א"ב לרבה גם בחתימ' מהני ק"ק דכן מוכח מבריי' דמהני לענין בפני נכתב דלרבה משום חששא הוא וה"ה חתימ' משא"כ לרבא לא מוכח רק מה שהוא משום אחלופי אבל בחתימ' דהוא חששא לא מהני ועיי' וי"ל:

ויש לי קצת ראי' לב"ש מדהקשה לעיל ה' ע"א על רבא ממתני' דא"י לומר בפ"נ מה מהני קיום בחותמיו הא בעי לשמה י"ל דאיירי שראה מקצתו או ק"ק ומשום לשמה מהני דליכא רק חשש לעז אבל משו' קיום ל"מ והיינו א"י לומר בפ"נ ובפ"נ דמהני לענין קיום ולמ"ש תוס' דלא מוקי ר"י באלם דא"י לומר משמע עכשיו א"י לומר א"ש חבל לפי ד' ר"ן ויתר ראשונים דמתרצי משום דאלם יוכל לכתוב ולא דייק לשון ואינו יוכל משמע עכשיו קשה כהנ"ל דל"ק על רבה דמתרץ מתני' כה"ג ולשיטו' ב"ש א"ש היינו דס"ל להלכתא כרבא לא מוכח רק מה דהוא משום אחלופי מהני אבל מה שהוא משום חשש ל"מ ק"ק וכתבתי דלרבה בוודאי מוכח דגם מה דהוא משום חשש מהני אבל לרבא ולהלכתא לא מוכח והא"ש דמקשה לרבה כמו דמהני משום לשמה בראי' מקצתו או ק"ק כן מהני לענין חתימ' עידי' ושפיר מקשה אי ראה מקצתו או ק"ק גם משום קיום מהני כמו משום לשמה דדמי להדדי אבל לרבא י"ל דווקא לענין בפני נכתב משום אחלופי מהני דתו ליכא אחלופי אבל כל שיש בו חשש זיופ' או משום לעז ל"מ כנ"ל:

הארכתי בכ"ז מפני שיש בו נפקותא לדינא דראיתי בגליון ש"ע מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שכ' דבמקום שיש הרשא' מקוימת ביד השליח דמחמיר הריב"ש דיש לחוש ללעז הבעל שיאמר שאבד השליח הגט או נשרף ואין זה אלא חומרא דלעז ולפמ"ש מהרח"ש דווקא משום זיוף דהוא חשש גמור ל"מ ק"ק אפשר בכה"ג יש להקל וכ' שלא מלאו לבו להקל במקום דליכא חשש עיגון דאפשר בכתיב' גט אחר אלו דבריו זצ"ל. והנה למ"ש ב"ש דווקא משום אחלופי מהני דליכא משום חשש א"כ הה"נ בהרשא' מקוימ' לריב"ש דחיישי' משום לעז דבעל ג"כ אין להקל אלא דשיט' ב"ש קשי' כמו שהקשה ב"מ וכמו שהקשיתי מבריי' ולפי שישבנו דבריו ועשינו לו סמוכי' יש לחוש לדברי ב"ש חוץ משנאמר אנן נקטי' כריב"ש לחומרא דרשב"א לא חייש ללעז זה ולכן כולי האי לא נחמיר לחוש לשיטת ב"ש וצ"ע לדינא:

אתמר בבל רב אמר כא"י לגיטין וכו' כ' תוס' היינו ממדינה למדינה בבבל אבל מבבל לא"י פליגו לקמן ר"א ור"י. והקשה פ"י א"כ מאי מקשה לרב ממתני' אבל בבל דמרחקי גם ר"מ מודה י"ל דווקא מבבל לא"י אבל בבבל עצמו ממדינה למדינה לא צ"ל בפ"נ ונדחק בקושי' זו. ולי נראה די"ל היינו דמתרץ לי' לבר מבבל ולשון לבר אינו מדוקדק הל"ל בר מבבל היינו בבבל נאמר חוץ דאי' לי' היתר כמ"ש רש"י ולמ"ד לבר יתיר' וי"ל דמתרץ לי' לבר מבבל היינו כשמוציא לבר לחוץ לבבל אז ס"ל לר"מ צ"ל בפ"כ אבל בבבל עצמו ממדינה למדינה לא ולרב אביתר דס"ל מבבל לא"י אצ"ל צ"ל מתני' בבל שאני בר מבבל כנ"ל נכון:

מכי אתי רב לבבל פי' רש"י אבל מעיקר' לא וגמירא משבא החרש והמסגר לבבל לא פסקה תורה מהם. נראה דס"ל דשוב לא פסקה לעולם בשום זמן מן הזמני' עד רב ובמהרמשי"ף כ' אם קבלה נקבל אכל י"ל דהוכיח אי משום לשמה א"כ נגזור שמא יחזור הדבר וע"כ משום קיום והדר הקשה אי משום קיום נמי נימא שמא יחזור הדבר ונדחק משום קיום ל"א שמא יתבטל עוברים ושבים עיי' בו. ולדעתי י"ל עפמ"ש תוס' מגילה פ"ק ג' ע"ב כרך שחרב ולבסוף ישב נדון ככרך הא דנקיט דחרב ולא אמר כפר שנעשה כרך דיש רבותא יותר דה"א כיון שפעם הי' כרך וחרב ניחוש גם עתה יתבטל קמ"ל נראה דיש סברא יותר לומר שנחוש שיתבטל הדבר שהוא עתה במקום זה אם כבר ראינו שהי' ונתבטל והנה הא דשמא יחזור הדבר לקלקולא אין פשוט רק לרבה הוצרך לחדש כן ולדינא לא פסקי' ולא חיישי' להא כמ"ש ראשונים וי"ל אבל הא פשיטא לש"ס דאם כבר הי' נתבטל ושוב חזר לקדמותו יש לחוש שיתבטל עוד כמו שכבר הי' ולכן הוכיח דאי משום לשמה הלא היו בקיאים כשהי' חרש ומסגר ואם נתבטל אח"כ והדר בקיאי בימי רב יש לחוש בוודאי שיחזור הדבר לקלקולא וע"כ משום קיום ולא הי' שכיחי מעולם רק בימי רב לא חיישי' שמא יתבטל ויחזור לקלקולא כנ"ל:

(מה"ב) ובפשיטות י"ל הא דצריכי' לחדש דחיישי' שמא יחזור הדבר לקלקולא הוא לרבה לדידי' צ"ל מתני' אחר שלמדו ומשום קושי' דיכול נמי צריך לומר דחיישי' שמא יחזור הדבר לקלקולא ולרבה באמת גם היכי דשכיחי חיישי' לענין קיום שמא יחזור אבל לרבא א"צ לחדש חשש זה שמא יחזור דל"ל כלל משום לשמה ורב י"ל ס"ל כרבא ול"ל חשש שמא יחזור הדבר מכמו' שהוא עתה ורמב"ן למביא דל"ח היכי דשכיח מהא דכי אתי רב לבבל ש"מ דל"ח והיינו דרב ס"ל כרבא וכיון דאין אנו מוכרחי' ממתני' לומר דחיישי' שמא יחזור הדבר מעצמינו לא נחדש חשש וגזירה זו דשמא יחזור הדבר כנ"ל פשוט:

ולפ"ז קשה על רש"י דמה לו לפרש דהוכח' הש"ס מדהי' החרש והמסגר וצ"ל דמקובלים הי' דלא פסק עד רב ולא פי' כפשוטו אי רב כרבה ומשום לשמה ע"כ צ"ל דחיישי' שמא יחזור הדבר וע"כ דס"ל כרבא ומשום קיום ושכיחי ול"ל חששא דשמא יחזור הדבר. ונ"ל דרש"י הוכיח דע"כ קבלה היתה בידם משבא החרש והמסגר לבבל שוב לא פסק' תורה וגמירא דאלת"ה אלא דאתמר נמי דאי משום לשמה נחוש שמא יחזור הדבר לקלקול וע"כ כרבא ס"ל קשה למה לש"ס לדחוקי לעשות פלוגתא בין רב לשמואל דשמואל ס"ל בגרסיי' טרידא ורב ל"ל ובמלתא בעלמא פליגו הול"ל דשמואל כרבה ס"ל משום לשמה ג"כ ועכצ"ל דחיישי' שמא יחזור הדבר ולכן ס"ל לשמואל בבל כחוץ לארץ כמו כל ח"ל דחיישי' שיחזור הדבר לקלקולא ורב ס"ל כרבא וא"ש פלוגתיי' במרווח בפלוגת' דרבה ורבא ומדלא אמר הכי ש"מ דהי' קבלה בידם דמאז שבא חרש והמסגר לבבל לא פסקה תורה וגמירא והוצרך ע"כ לתרץ טעמא דשמואל דבגרסיי' טרידא וא"ש. אלא דעדיין קשה יאמר נא דשמואל ס"ל כרבה ולדידי' צריך לחדש חששא דשמא יחזור הדבר לקלקולא הגם משום לשמה אין לגזור בבבל דמעולם גמירי משבא החרש והמסגר לבבל ולא בטלה מ"מ משום קיום חיישי דיחזור הדבר ולא יהי' שכיחי'. ורב ס"ל כרבא ולא מוכח דחיישי' משום לשמ' שמא יחזור ה"ה לענין קיום משא"כ שמואל כרבה וה"ה לענין קיו' חיישי' ולכן אנו צריכי' למ"ש מהרמשי"ף דמשום קיום ל"ח לשמא יחזור רק משום לשמה שישכחו למודם וא"ש ועיי':

אלא מ"ש מהרמשי"ף בזה דחיישי' שמא ישכחו ולא חיישי' דלא יהי' שכיחי' הא אם בבבל גמירו מדאתי רב לבבל ע"י בני ישיבה וחשש שמא יחזור לקלקולא דפסקה ישיבה ואי לא יהי' שכיחי ג"כ דהא שכיחי משום בני ישיבה ותלי' זה בזה ודבריו לשיטתו אין להם מקו' במחכ"ת. אבל לפמ"ש ע"פ פי' רש"י דחרש ומסגר לא בטל ומשו"ה אמר אתמר נמי י"ל שפיר דל"ח דתפסוק ישיבה ולא יהי' שכיחי'. ולכן לענין קיום ל"ח ושפיר הוצרך לומר לשמואל דטעמא משום דבגרסיי' טרידא ולא משו' חשש דיחזור הדבר ולא יהי' שכיחי' ועיי' בכ"ז:

והנה קושי' תוס' מבואר' על רש"י דא"כ מה מקשה ממתני' הא אז לא הי' שכיחי וראיתי בחי' ר"ן ישוב נכון דהכי מקשה דבוודאי דר"י ור"מ לא פליגי אי עכו שכיחי או גמירי אלא בהא פליגי דר"י ס"ל דעכו הגם דמקרבי לא"י מ"מ משום שלא תחלוק במדה"י צ"ל ור"מ ס"ל דעכו כא"י דמקרבא ס"ל דלא שייך שלא תחלוק אבל בבל דמרחקי גם אי הי' שכיח מודה דצ"ל משום שלא תחלוק וקשה לרב דס"ל בבל כא"י הא מרחקא ומתרץ בר מבבל דלא שייך שלא תחלוק דשמה מוכיח עלי' אלו דבריו ותי' זה נכון מאוד. אלא לפ"ז לא הי' צריך להקדי' והא בבל לצפונ' דא"י וכו' כמובן. ובפ"י תי' דהא פשיטא דמבבל לא"י הי' שכיחי עיי' בו והוא תמוה דהא רב אביתר ור"י פליגי לקמן מבבל לא"י גם בימי רב כ"ש קודם. והנ"ל בישוב קושי' תוס' דרש"י ס"ל ג"כ בימי חרש ומסגר וגם זמן הרבה אח"כ הי' שכיחי ע"י תלמידים רבים רק אח"כ קרוב לזמן בדורו של רב הי' ממעט והולך ולא הי' שכיחי כ"כ מ"מ התורה לא פסק' מהם עד שלא יהי' בקיאי' לשמה והי' כמו בכל ח"ל אחר שלמדו דלא שכיחי ולא קביעי מתיבתא ומ"מ למדו ובקיאי והוכיח שפיר דע"כ משום קיום דמשום לשמה גמירי דמשבא חרש והמסגר לא פסקה תורה היינו שלא פסקה לגמרי עד שיהי' אינם בקיאים אבל נתמעטה התורה ומתיבתא ולא הי' שכיחי אחר זמן זמני' טובא מעת שבא החרש והמסגר עד שבדורו של רב לא הי' שכיחי עד שבא רב לבבל והרבה תורה והרבה תלמידים חזרו לכמות שהי' דשכיחי והא"ש דמקשה ממתני' דידע דאז הי' עדיין שכיחי בבבל ומ"מ צ"ל ע"כ משים דבגרסיי' נורידא כנ"ל והוא נכון מאוד בישוב חומר הקושי' וק"ל. ומבי ארדשיר לאקטויספון לא מצריך כו' הקשה תוס' נגזר מוליך אטו מביא דלמסקנא דרבה א"ל דרבא לכ"ע ל"ג מוליך אטו מביא והקשה מהרש"א בס"ד דמקשן דרבה ל"ל קשה נגזור מוליך אטו מביא ותרוצו דחוק מאוד ועיי' מהרמשי"ף ישוב קצת יותר נכון. ולפע"ד נראה בס"ד דלא ידע דרבה אית לי' לא ידע מתני' וי"ל הא דגזרו מוליך אטו מביא דווקא קודם שלמדו אבל אחר שלמדו דבמביא עצמו רק משום גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולא וכולי האי ל"ג מוליך אטו מביא ור"ח קאי אחר שלמדו ומאקטיספון לארדשיר עצמו לצ"ל רק משום גזיר' כולי האי לגזור מבי ארדשיר מוליך אטו מביא לא גזרי'. הגם דמתני' ע"כ אחר שלמדו כדמוכח ממתני' דאינו יוכל לומר וכ' תוס' ממילא כל מתני' בהכי איירי משו"ה ליכא קושי' כ"כ על דס"ד דקאמר נימא קסבר משום שאין בקיאים לשמה אי קס"ד דמתני' ריש מסכ' דגזר מוליך אטו מביא קודם שלמדו ועוד הא דצ"ל מתני' אחר שלמדו הא מוכח מתני' דאינו יוכל לומר יתקיי' בחותמיו צ"ל אחר שלמדו וכשאנו מקשים ממתני' זו בלא"ה צ"ל רבה אית לי' דרבא מדקתני יתקיים בחותמיו ודחי ביותר הא ביותר בקיצור הא רבה את לי' דרבא ול"ק קושי' תוס' לכאורה אלא דתוס' הקשה לאמת כדדחי הא אית לי' דרבא והני כיון דאזלו לשוקא וכו' הקשה תוס' נגזור מוליך