כתב סופר גיטין חלק א כו

דאנן חיישי' ולא משום לעז וקשה לכאורה למה משום לשמה סגי בפני תרי אלא לפמ"ש לעיל דרש"י לא פי' כן רק עד דלא אסקינהו לבסוף בדף ה' ע"א טעמא מאי אמרו רבנן שמא יבוא הבעל ולאמת רש"י מודה משום לעז כאשר הארכתי לעיל ה' ע"א ולפ"ז א"ש דקאמר הכא א"ד בפני שנים ס"ל משום לשמה וסגי בפני תרי אבל על הפ"י דל"ל ברש"י דמודה למסקנא צ"ע עיי'. ולפי דברינו הדר תיקשי כדמסיק רבה אית לי' דרבא ועדיין לא אסיק דמשום ערעור ולעז דבעל הוא עד לבסוף כדמקשה בעל נמי א"כ כדמקשה מ"ב הוי יוכל לומר איכא ביניהו אי צריך שניים או ג' כהנ"ל וצ"ל לרש"י כמ"ש תוס' לעיל ע"א בשיטת רש"י דל"א א"ב דלזה מועיל ולזה אין מועיל רק א"ב דלזה צריך לומר ולזה א"צ ולהנ"ל ל"ק ג"כ קושיתי ועיי'. והא קיי"ל דאין בדרבנן עד נעשה דיין רש"י ותוס' מחקו הגירסא והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין ה"מ מדאוריי' כיון דפשיטא בדרבנן עד נעשה דיין ואיך הקשה בתחלה דאין עד נעשה דיין בדרבנן כמ"ש תוס' ועיי' רשב"א שכ' לקיים הגרסא ועיי' כ"י. ואני בעניי מצאתי מקו' ישוב גרסא זו ע"פ רז"ה ורמב"ן בכתובת ר"א ע"ב דכ' הרז"ה די"ל גם בדרבנן בקיום שטרות עד המעיד אין נעשה דיין אלא עד הרואה דבדאוריי' אין נעשה דיין ובקיום נעשה דיין והא דאמר רב שלשה שישבו לקיים עד שלא חתמו מעידים בפני' היינו אחרי' והרגיש בעצמו הא הכא עד המעיד נעשה דיין שאני בגט דהקילו דקיום דא' סגי הקילו גם בזה והרמב"ן טען עליו איך מקשה בפשיטות והא קיי"ל בדרבנן עד נ"ד הא לא קיי"ל כן רק בעד הרואה ולא במעיד ואם שי"ל דבגט הקילו טובא אבל קושי' ליכא אלא דאין לחלק עיי"ש היטיב. וי"ל לפ"ז דמקשה תחלה והא קיי"ל אין עד נעשה דיין וס"ל אפי' בדרבנן לא מקלינן כ"כ יותר מדאוריי' רק בחד דרגא דעד הרוא' נעשה דיין ולא המעיד והא דקיי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ס"ל דוקא עד הרואה. ומשני ה"מ בדאוריי' גם עד המעיד דווקא בדאוריי' לא נ"ד אבל בדרבנן אפי' המעיד נ"ד ומקשה כיון דבכלל עד נעשה דיין הוא עד המעיד קשה איפכא הא קיי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ואפי' במעיד כנלפענ"ד לקיים הגרסא ועיי':

זימנין דמייתי לי' אתתא כ' תוס' ה"ה דהי' יוכל לומר קרוב ורשב"א העלה מכח דל"א טפי קרובים דקרוב לדיינים כשר לקיים וכן קרובי' למלוה ולוה ובעל אבל דיין פסול כשהוא קרוב למלוה ולוה והא דל"א הכא משום קרוב שיהי' קרוב לבעל או לאשה ויצטר' לג' ואין קרוב נעשה דיין הכא בגט הקילו טפי דאפי' דיין קרוב כשר וקשה לי טובא הא זו קולא חדתא דחידש רשב"א דבגט הקילו יותר מבכ"מ דאפי' דיין קרוב כשר לקיים בפניו א"כ הי' יוכל לתרץ פלוגתא דר"י ור"ח דכ"ע ס"ל עד נעשה דיין אלא מאן דאמר ג' משום חשש קרוב לבעל או לאשה וזה פסול להיות דיין כבכ"מ דפסול דיין קרוב ור"י ס"ל דליכא למיחש להכי דבגט משום עגונא הקילו להכשיר דיין קרוב ג"כ וכמו דרצה לומר תחלה דבעד נ"ד קמפלגי כן י"ל בהך דינא פליגו אי דיין קרוב כשר לקיים ממילא ליכא חשש קרוב או פסול ואיכא למיחש וזה מרווח יותר מלומר משום אשה ולא נמצא טעם לפלוגתא למה זה חייש וזה לא חייש ולפמ"ש רווחא פלוגתא ובדינא קמפלגי אי הקילו כולי האי או לא וצל"ע:

ולולי דברי הרשב"א הי' נ"ל ע"פ שיטתו דעידי' קרובים למלוה ולוה ועידי' קרובים דייני' בכל קיום כשרים רק דיינים קרובי' למלוה פסולים הכא נמי בגט כן הוא ולא הקילו לענין ב"ד יותר כמ"ש רשב"א בסוף דבריו דאין טעם להקל בהכשר ב"ד כיון שאפשר בב"ד כשר כבכ"מ. והא דל"א דמ"ד בפני ג' משום צירוף קרוב היינו לבעל או אשה ודיין קרוב פסול כקיום. נ"ל דמאן דחש באשה שמא יבוא לצרפה היינו משום שיש מקום לטעות כיון שבכל קיום אשה פסולה להעיד וכאן כשירה יאמרו כן כשיר' לב"ד ור"י ס"ל דכ"ע יודעים מ"מ לב"ד פסולה כ"ז באשה דפסולה לקיום וכאן כשירה יש מקום לטעות אבל בקרוב לבעל או אשה דבכ"מ קרוב למלוה ולוה כשר ופסול לב"ד אין כאן מקום לטעות לצרף לשליח קרוב לב"ד כנ"ל נכון מאוד:

תני' כוותי' דר"י וכו' צל"ע למה לא מקשה על מ"ד בפני ג' מברייתא דקתני בפני שנים. וליישב נ"ל די"ל דבריי' איירי בנתקיים הגט דמשום קיום ליכא רק משום לשמה וקודם שלמדו ולר"מ כיון ששינה הוולד ממזר ולרבנן תצא לפ' שיטות רש"י לעיל דל"ג ואב"א וקוד' שלמדו גם לרבנן תצא ולגרס' תוס' ואב"א ואפי' קודם שלמדו לא תצא לרבנן דליכא אלא לעז וי"ל משו"ה הקשה תוס' לעיל כדמתרץ בניס' מדאמר ר"מ הוולד ממזר דצ"ל בלא נתקיים ולא ניחא לתוס' דפלוגת' דר"מ ורבנן בנתקיים ומשום לשמה וקודם שלמדו משום דקשה עדיין לואב"א דאפי' קודם שלמדו לא תצא לרבנן. וגם לגרס' תוס' ואב"א דאפי' קוד' שלמדו לא תצא היינו כן י"ל אבל לפי אתוקמא דווקא אחר שלמדו לא תצא ול"ק למ"ד בפני ג' י"ל ס"ל דקודם שלמדו משום לשמה ג"כ תצא ובריי' בהכי איירי וכבר נתקיים ומשום לשמה סגי בב' וכ"ז י"ל לר"ח דס"ל לפני ג' י"ל ס"ל כרבה אבל לר"י דס"ל כרבא כדהוכיח תחלה ולדידי' מוכח דמשו' קיום ג"כ סגי בב' ולכן אמר תני' כוותי' דר"י לשיטתו. ולר"ח ליכא תיובתא די"ל ס"ל כרבה וכהנ"ל. ורי"ף כ' הלכה כר"י דתני' כוותי' הא פסק כרבא ושפיר איכא ראי' מבריי' דבב' סגי וא"ש נכון:

ובדברינו אלו מצאתי מקום ישוב לקושי' א' שנתקשיתי בכתוב' כ"א ע"ב דאמר ש"מ מדרב תלת וחדא מינייהו דעד נעשה דיין הא כן מוכח מבריי' דהכא דקתני בפני ב' וע"כ דעד נ"ד. ולרז"ה דס"ל דהכא הקילו טובא אפי' המעיד נ"ד ליכא ראי' מבריי' לקיום דעלמא ובאמת אינו דומה דהכא אפי' עד המעיד נ"ד אבל לפי שיטת הרמב"ן דכ' דאין חילוק מה שנוגע לב"ד בין קיום דעלמא וכמ"ש הרשב"א דמה להו להקל דאפשר בב"ד הכשר בכל קיום ורמב"ן כ' איפכא מסתברא כשיש רק ע"א דלא נעשה דיין וא"כ איכא קו"ח מהכא למק"א דעד נ"ד ואיך קאמר ש"ס ש"מ מדרב דס"ל בדרבנן עד נ"ד וצל"ע:

ולמ"ש בסמוך דלר"ח לא קשה די"ל כרבה ס"ל ולא מוכח מברייתא מידי א"ש נמי דאפשר דרב ס"ל כרבה ולא מוכח מבריית' ולכן אמר ש"מ מדרב עצמו דס"ל בדרבנן עד נעשה דיין. ולפמ"ש רמב"ן בע"א ביותר י"ל אין עד נ"ד אפשר לרב באמת כה"ג אין עד נ"ד אלא דא"כ ל"מ הכא מידי הא קיי"ל עד נ"ד דלמא דווקא בב' עידי' וע"כ צ"כ מלשון הא קיי"ל עד נעשה דיין משמע אפי' א' וכך הי' מקובל ועיי' בכ"ז. ועיי' לקמן ו' ע"א דרב ס"ל משום אין עידי' מצוי' לקיימו י"ל גם כרבה ס"ל ועיי' בכ"ז:

המביא גט ממדה"י ונתן לה ול"א לה בפ"נ כו' עיי' ב"י סי' קמ"ב שמדקדק לשון ול"א לה ועוד יש לי לדקדק בבריי' זו דבסיפא קתני כיצד יעשה וכו' ויתננו לה בפני שנים ומזה הוכיח כר"י דסגי בשנים וצ"ב מאי קמ"ל כאן דבעי וסגי בשנים כשחוזר ונותן לה הרי דבר זה ענין בפ"ע הוא דבעי וסגי בשנים ואין כאן מקומו ולא הו"ל לומר רק כיצד יעשה יחזור ויתננה לה ופשיטא דפחות משניים ל"א כמו בתחלת נתינה והוא דקדוק עצום דבעי ישוב. ונ"ל דרישא רבותא קמ"ל ולא אמר לה דאי הוי נקיט ול"א בפ"נ הי' מקום לומר דאיירי שאמר ול"א כדינא בפני ב' דהוי כלא אמר ועכצ"ל כן בבריי' דלעיל המביא ול"א דה"ה אמר ול"א כדינא היינו ול"א. וה"א דווקא כשאמר ול"א כדינא ס"ל דאין הוולד ממזר משום חשש זיופא כשיטעון הבעל אין הוולד ממזר ומשנה ממטבע לית ליה אבל כשלא אמר כלל דיש רגלים לדבר מדלא אמר ש"מ שבאמת הוא מזויף ה"א דס"ל לרבנן דהשתא אנן חיישי' קודם שיבוא הבעל ומודו בכה"ג הוולד ממזר ולכן מפרש הבריי' ולא אמר לה שאפי' לה לא אמר שלא אמר כלל דאם אמר בשעת נתינה אלא שלא אמר בפני ב' הרי אמר לה ולכן דייק נקיט ולא אמר לה שלא אמר כלל מ"מ ס"ל לרבנן דאין הוולד ממזר. וסיפא כיצד יעשה יחזור ויטלנו כו' ואי לאו דינו כמו דקתני ברישא דתצא ה"א דווקא בל"א כלל כדקתני ול"א לה ס"ל דתצא אבל באמר ול"א כראוי' ה"א דלא תצא כיון שאין רגלים לחוש לזיופא דהרי אמר רק שלא ידע או לא נשמר לומר כדין בפני ב' הגם דל"מ מידי אבל לא נתחזק חשש זיופא עי"ז ה"א דל"ת קמ"ל כיצד יעשה יטלנו ויתנו בפני ב' בזה הודע לנו כי החסרון הי' תחלה שלא נתן בפני ב' כראוי' אבל אמר ואם חוזר ונותן כשר ואם לאו תצא כמו בלא אמר כלל ולשיט' דס"ל לרבנן לא תצא י"ל סיפא רבותא קמ"ל לר"מ אפי' באמר רק ל"א כדינא הוולד ממזר אפי' בחוזר ונותן או באינו מתקן ואין חוזר ונותן כדינא הוולד ממזר וא"ש ועיי':

כיצד יעשה יטלנו וכו' הרמב"ם כ' המביא גט בין שנתן לה בינו לבינה בין שנתן לה בפני ב' ול"א בפ"נ יטלנו הימנה וכו' כוונתו בין שנתן לה בינו לבינה ואמר בין שנתן לה בפני ב' ולא אמר יטלנו הימנה וכן מפרש הב"י סי' קמ"ב כוונת הרמב"ם אלא שהקשה מה רצה רמב"ם בזה פשיטא שהכל חד בין לא אמר כלל ובין אמר ול"א בפני ב' כראוי'. ונ"ל דזו ואצ"ל זו קאמר הרמב"ם עיי' רשב"א לעיל ג' ע"א דכל דיש מקום לומר כשלא אמר מיד ואומר אח"כ דתו לא מהימן מדלא אמר מיד ומשו"ה חייש רבה לגייז וכששואלי' אותו ואמר לשמה תו לא מהימן אלא מדאמרו רבנן כיצד יעשה יחזור ויטלנה שם הגם של"א מיד מהני כשמתקן דבריו אח"כ ולבסוף כ' דיש לחלק כשלא אמר כלל יש לתלות בשכחה משא"כ כשמגייז תיב' לשמה עיי"ש. ואומר מעתה כי יש רבותא כשלא אמר כלל תחלה דמהני שיחזור ויטלנה מאם אמר ול"א כדינא. דאם אמר ול"א בפני ב' כדינא אין הוכחה דשקר בימינו מה שאומר אח"כ מדל"א תחלה הרי אמר רק דלא מהני וה"ה לדינא כלא אמר אבל אין הוכחה מדל"א כדינא דשקר בימינו מה שאומר אח"כ כדינא אבל בל"א כלל יש מקום לומר דל"מ מה שמתקן אח"כ ואיכא רבותא טפי דמהני דלא מחזקי' ברשיע' ואולי שכח והא"ש שכ' הרמב"ם א' שנתן לה בינה לבינה ואמר רק של"א בפני ב' ודאי מהני שיחזור ויתננו לה ואומר בפ"נ אבל נתן בפני שנים ול"א מידי מ"מ מהני כשחוזר ונותן ואומר והנך ב' אופני לא כ' רמב"ם מדנפשי' אלא שכ' אופנים האמורי' בבריי' ולא אמר לה היינו של"א כלום וסיפא שיתנו בפני ב' היינו שאמר רק שלא נתן בפני ב' כמ"ש לעיל בסמוך וא"ש נכון:

כיצד יעשה וכו' הרא"ש בשם הר"י מקינון ובטור בשם הרמ"ה דמיירי דע"מ הלכו להם והוי דבר ולא חצי דבר. וצ"ע הא בפ"נ הוא קיום ב"ד ולא עדות יחשב ועדות מסיר' וקיום ב"ד שני דברי' הם נ"ל להסביר דלאחר שהלך השליח אין כאן עוד ב"ד אלא שנים שמסר לפניהם והוא והם הי' ב"ד אלו שנים מעידים שבפניהם אמר בפ"כ והי' קיום בתלתא ואין זה עד מפי עד דשנים אלו מעידים מעשה שנעשה לפני ב"ד פלוני