כתב סופר גיטין חלק א כה

מאי דלמא אתי בעל ומערער הא לאחר שלמדו ליכא למיחש לערער דבעל רק שמא יחזור הדבר והנ"ל לומר טעמא משו' שמא יחזור ובניס' לא מחמירי' כולי האי להוציא' מבעלה וכן הקשה פ"י ולא העלה מידי. ולחומר הנושא נ"ל דיש מקו' לומר דבניס' תצא משו' שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו אם ניס' ל"ת והיינו דאמר וכי תימא להחמיר עלי' ולפקה מה"ט שמא יחזור כו' הוי לא הוצרכו לומר כו' טעמא מאי דלמא אתי כו' היינו בוודאי אם קודם שלמדו הי' חשש גמור דאנן חיישי' דלא נכתב לשמה ואם ניס' תצא מדינא שמא לא נכתב לשמה הי' מקום להחמיר גם אחר שלמדו שתצא שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו ג"כ דלא תצא ויהי' מכשול אבל באמ' טעמא מאי שמא יבוא הבעל ויערער וליכא רק משו' לעז דבעל. ודי חומרא שנאמר שתצא עד שלא בא קודם שלמדו וה"ה אחר שלמדו כשכבר בא אבל אנן ניקו' ונערער קודם שבא ולגזור כ"כ האי אחר שלמדו שמא יחזור הדבר לקלקולא ויאמרו ג"כ עד דלא בא דלא תצא כולי האי ואולי אין לנו למגזר כנ"ל לישב שיטת וגרס' רש"י ופירושו:

וכשאני לעצמי הי' נ"ל פי' הסוגי' ע"פ גרס' רש"י דלא גרס ואב"א דבאמת צ"ל לפי גרסא זו דווקא אחר שלמדו לא תצא אבל קודם שלמדו תצא למה כיון דאינו רק חשש ערעור ולעז למה נוציא' משום חשש לעז קודם שבא וערער ונ"ל דקודם שלמדו ניהי דעיקר שצ"ל בפ"נ הוא דאם לא יאמר יערער ויוציא לעז ומדין לא הי' יוכל לפסול דלא יאמנו דבריו לב"ד כי נגד הרוב דרוב גמירא וליכא אלא לעז שיאומן להמוני' השומעי' דבריו כ"ז קודם שתיקנו לומר בפ"נ אבל אחר שתיקנו לומר והוא ל"א יש לחוש שלא אמר מפני שבאמת לא נכתב לשמה ואין מוכח אפשר נכתב לשמה והוא לא עמד אצל כתיבה וחתימה וכשבא הבעל ומערער שלא נכתב לשמה יש רגלים לדבריו דהרי שליח לא אמר כמצווה עליו מפי חז"ל ובעל מגלה לנו דלא אמר מפני דלא נכתב לשמה ונאמן מדינא ולכן תצא עד שלא בא שאם יבוא יהי' פסול מדינא וכמו שמשו' קיום תצא משום דחיישי' לזיופא מדרבנן כשמערער דמזויף הוא כמ"ש תוס' וכן לענין לשמה אבל לאחר שלמדו הגם שתיקנו לומר משום שמא יחזור לקלקולא והוא לא אמר מ"מ גם כשיבוא הבעל ויאמר משו"ה לא אמר בפ"נ שבאמת לא נכתב לשמה מ"מ לא נאמין לו כיון דכולהו גמירא ואפי' מיעוט ליכא מ"מ לעז איכא דיאמרו השומעי' שיש רגלים לדבריו מדלא אמר השליח כתקחז"ל ש"מ דלא הי' לשמה אלא משום לעז בעלמא אנן לא ניקום ונערער כ"ז שלא בא. והא"ש דקאמר וכי תימא להחמיר עלה ולפקה היינו עכשיו שתיקנו לומר משום שלא יחזור הדבר הגם בשביל גזיר' זו אין טע' להחמיר מ"מ נחמיר משום לעז מאחר שתיקנו לומר והוא לא אמר איכא לעז הוי ל"א להחמיר וכו' טעמא מאי היינו טעמא מאי נחמיר עלה דלפקה אין טעם לומר להחמיר עלה משום גזיר' שמא יחזור וכו' אלא משום שמא יבוא הבעל עכשיו ויערער ויהי' לעז גם אחר שלמדו משום שלא אמר כמחויב עליו השתא בעל לא קמערער אנן ניקו' ונערער ודווקא אחר שלמדו אבל קודם שלמדו דאם יבוא ויערער אחר שתיקנו לומר ולא אמר יהי' נאמן לב"ד שפיר תצא שמא יבוא ויופסל מן הדין. וא"ש דלא אמר טעמא מאי אמרו רבנן דצ"ל בפ"נ וכו' כדקאמר לעיל גבי בעל ט"מ אמרו רבנן דצ"ל וכו' וכאן קיצר. ולמ"ש א"ש דאין הכוונה ט"מ הצריכו לומר דאין זה הטעם אחר שלמדו אלא משום שמא יחזור לקלקולא אלא טעמא מאי נחמיר דלפקה עכשיו אחר שלמדו וכמ"ש. ולכן רש"י שמפרש טעמא מאי דבעי רבנן למימר כו' א"א להעמיס בכוונתו מ"ש אבל לעצמינו לולי פי' רש"י הדברי' נכוני' בעזה"י:

והנה לפי גרס' תוס' ואב"א צ"ל דמשום לשמה דגם כשיבוא ליכא אלא לעז כ"ז שלא בא ל"א דתצא ודי כשיבוא משא"כ משום קיום תצא דאם יבא נחוש לזיופא. ועדיין גם משום קיום לא א"ש כל הצורך כיון דכל שלא בא אנן ל"ח לזיופא רק כשטוען ולמה תצא עד שלא בא דיה לצרה בשעתה כשיבוא ובאמת שיט' רב האי גאון מובא ברא"ש בפ' המגרש פ"ו ע"א דגם משום חשש זיו' ל"ת וכן שיטת הרמב"ם ויבואר לפנינו אי"ה. והסוברים דתצא וכן מוכח לפמ"ש לרבה בשניס' קשה למה תצא קודם שבא. ונ"ל להסביר ע"פ שיטת תוס' דבממון אנן טענינן שלא בפניו טענת מזויף חוץ בגט בא"י לא טענינן משו' עגונא ובח"ל דאין ע"מ לקיים גזרו אומר לומר בפ"נ או לקיים שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף אבל בלא"ה אנן לא היינו חוששים לזיופא משום תק"ע עיי' תוס' לעיל ב' ע"א. ואומר אני כ"ז בא"י או בח"ל אם לא משום חשש שיבוא הבעל לא היינו חוששי' לזיופא משום תק"ע אבל עכשיו שתיקנו לומר בפ"נ משום תקנתא דבעל אוקמוהו אדינא דבכ"מ חוששי' לזיופא וטועני' מזויף בלא טענת הבעל וכיון דכבר תקנתא מצאו לומר בפ"נ כשלא אמר אנן חיישי' ותצא אפי' קודם שבא הבעל וכ"ז לענין חשש זיוף אבל משו' לשמה דאנן לא חיישי' כלל רק משום ערעור דבעל כל זמן שלא בא מה לנו להוציא' די אם יבוא ויערער כנ"ל נכון לולי דמתוס' לא משמע כן מדכ' משום לשמה ליכא אלא לעז ולמ"ש גם אם הוא פסול מדינא כשבא הבעל ומערער מ"מ אין מן הראוי' שתצא מבעלה קודם שבא. ואפשר דתוס' עדיפא קאמר כ"ש גם כשבא ליכא אלא לעז דאמת כן הוא אבל משום זיוף כל שלא נתקיים דתצא הטעם כמ"ש והבן:

והרווחנו עוד דא"ש דברינו הניתני' למעלה בביאור הסוגי' דאחר שתיקנו לומר בפ"נ קודם שלמדו כשלא אמר כשמערער הבעל מצד הדין יהי' נאמן ולפי גרס' ואב"א א"א לומר כן דא"כ מ"ש חשש טענת מזויף לערער דלשמה בשני' והי' פסול מן הדין כשיבוא ויערער וע"כ משום לשמה גם עכשיו לא יהי' רק לעז דלא כמ"ש. אבל לפי דברינו הסמוכים דבטענת זיוף אנן חיישי' אחר שתיקנו לומר בפ"נ תו ליכא משום תק"ע דמשום מקרה דא' לא יאמר ל"ש משום תק"ע. א"כ א"ש דברינו דשאני לשמה דל"ח רק כשבא הבעל ודי כשיבוא לומר דתצא משא"כ חשש זיופא אנן חיישי' קודם שיבוא עיי' והבן:

(מה"ב) ותסברא הא רבה אית לי' דרבא וכו' הקשה רשב"א דלמא בשמקיימו הוא דאמר משום לשמה ליכא ותי' מדאמר תו לא צריכת משמע דא"צ לקיימו. וצריך להוסיף דעדיין קשה דלמא איירי שכבר הי' מקוים ולכן אמר תו לא צריכ' דהו"ל להביא המעשה שהי' שהביא גט מקוים ש"מ דלא הי' מקוים אלא דקשה דלמא אמר לא צריך אם יקיים ולזה כ' רשב"א מדאמר לא צריך משמע דל"צ למידי:

ולי נראה ליישב הא דלא רצה לומר דלצ"ל כשיקיימו עכשיו. לפמ"ש רש"י לעיל ג' ע"א דרבה חייש לדלמא אתי למגזייא והוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ועיי' רשב"א שם דע"כ רבה ס"ל כר"מ ועיי' רשב"א כאן לקמן בבריי' דר"מ ורבנן ופ"י שם. ולפי מ"ש לעיל ע"א לר"מ לא מהני אם מקיים מעכשיו דכבר שינה ממטבע שטבעו רק כשכבר נתקיים לפ"ז א"ל דמקשה הא רבה אית לי' דרבא וכיון דריב"ל כרבה ס"ל ושלא תיקשי קושי' רבא לעיל צ"ל דאתי למגזיא וכר"מ ס"ל דכל המשנה וכו' א"כ ל"מ תו אם יקיימו מעכשיו ודאיירי שהי' מקוים מכבר א"א דעיקר חסר מן המעשה וכן צ"ל לתי' הרשב"א ול"ק רק שמא אמר דלא צ"ל כשיקיימו עכשיו וזה ל"ק כמ"ש ועיי' וא"ש:

(מה"ב) תסתיי' דר"י דאמר בפני שנים וכו' ואמר לי' הב לה בפני ב' וכו' גם בכאן יש להקשות דלמא ר"י ס"ל משום לשמה ג"כ חיישי' ואמר לי' בפני ב' דמהני משום לשמה וכשמקיימו ליכא משום זיופא וכדאמר לקמן דר"י ע"כ ס"ל כרבא א"ש אלא עדיין לא אסיק הוכחה זו ואיך אמר בפשיטו' תסתיים י"ל ר"י אמר בפני ג' היינו כל שליח צ"ל בפני ג' משום קיום ובמעשה שהי' דאמר זיל הב בפני ב' היינו שיקיימו כקושי' רשב"א לעיל וצ"ל כתי' רשב"א לעיל מדל"א לקיימו משמע דסגי בהכי ואי כשקיימו כבר עיקר חסר מן המעשה ולמ"ש אני בישוב קושי' רשב"א א"ש גם כאן וק"ל:

לימא בהא קמפלגי מ"ד בפ"ש וכו' פי' רש"י הלכך בתרי סגי דלהוי סהדי דאמר שליח בפ"נ עיי' בפ"י פי' נכון לפי' רש"י דלשמה לא בעי ג' דלא הוי עמפ"ע כיון דבחד סגי דסתם ספרי גמירי משא"כ לענין קיום דאם בא הבעל איכא חשש גמור או מדרבנן או מדאורייתא ועכ"פ איכא חששא כמו בכ"מ דצריך קיום בטענ' מזויף לכן האמנם הקילו דסגי בא' ודווקא א' המיוחד הוא השליח דדייק אבל ע"א דעלמא אינו נאמן ולכן בעי קיום כמו בכ"מ דצריך ג' דווקא דבפני ב' הוי עד מפ"ע כמבואר שזה הטעם דקיום בתלתא ועיי' קצה"ח סי' מ"ו זה תוכן כוונ' פ"י והוא קיצר במקו' שהי' לו להאריך. ומ"ש פ"י הא דכ' רש"י וכי אתי בעל ומערער שכוונתו דלכן לא סגי שיאמר בפני א' כדי שידייק כדאמרי' לעיל כיון דצריך ליתן בב' דייק יותר ושוב נתקשה הא תרי בעי בלא"ה משום ע"מ ולדעתי לק"מ דרש"י ס"ל משום ע"מ סגי בא' והוא השליח נעשה עד והוי ב' דקיי"ל שליח נ"ע אבל משום דדייק טפי צריך שנים אחרים דוקא שע"י שאמר בפ"ש דייק יותר משאומר בפ"א ועיי' סי' קמ"א פלוגתת ראשונים אי שליח מצטרף להיות ע"מ ורש"י כדסוברי' דמהני עיי' וא"ש בזה מה דאמר ר"י זיל הב לה בפני ב' לא הוה לי' לומר רק זיל הב לה וידע דלא בעי ג' כיון דל"א לי' בפני ג' ובלא ב' לא יתן דהא צריך ע"מ. ולמ"ש א"ש משום ע"מ הי' סגי צירוף שליח. ולכן אמר לי' זיל הב לה בפני ב' אחרים ולס"ד משום לשמה ולאמת משו' דשליח מצטרף לשנים למשווי' ב"ד של ג'. ומובן בזה הא דקאמר לקמן כ"ע עד נעשה שליח ובעד נעשה דיין קמפלגי וצ"ל מאי ענין שליח נעשה עד לכאן הא שליח דגט ודאי נעשה עד קיום דהא הכי תיקנו שיאמר בפ"נ ושליח נעשה עד במק"א אין ענינו לכאן. ולמ"ש אמר מדאמר ר"י בפני ב' ש"מ דשליח נעשה עד א' מעידי מסירה ואמר דבהא כ"ע לא פליגו דמהני כי פליגו אי עד נעשה דיין וא"ש וק"ל:

ויש לעיי' לעיל דאמר מ"ב הול"ל דלרבה סגי כשנתנו בפני שנים משא"כ לרבא צריך ג' הגם דתני' כוותי' דר"י דלא בעי רק ב'. מ"מ הא בקרוב או באשה צריך ג' ולרבה בב' סגי ולפמ"ש בסמוך דשליח מצטרף לעידי מסירה ולא בעי רק בפ"א רק משום דיהי' דייק צריך בפני ב' ומעיקרא דלא אסיק מהא דמידק דייק א"כ לרבה סגי כשנותנו בפני א' ולרבא צריך בפני ב' כשאינו קרוב וי"ל דבס"ד דסבור דחשש לשמה הוא חשש גמור לא סגי אמירתו רק בפני ב"ד של ג' כמו קיום דאל"ה הו"ל עד מפי עד ולמסקנא דאינו רק חשש לעז בעלמא סגי בעד מפ"ע כמ"ש פ"י משא"כ בס"ד וכדאמר א"ב עדיין לא אסיק דמשום לעז הוא ולמסקנא דסתם ספרי דדייני וכו' דכדאמר מ"ב לא יוכל לומר הך איכא בינייהו דהא כבר אמר רבה אית לי' דרבא וא"ש. אלא לרש"י דס"ל