כתב סופר גיטין חלק א כג

ומערער אינו נאמן וע"כ דמסברא דמידק דייק נאמן השליח יותר, אבל גם אי לא הי' נאמן הי' סגי לנו דע"י אמירתו לא יבוא וא"כ למה יתקנו שלא יועיל בכתב הגם שאין מועיל מצד עדו' וכשיבוא הבעל יהי' נאמן דאין קיו' בכתב מ"מ פעלנו מה שרצינו שלא יבוא ויערער והרי לא יבוא דשליח דייק כיון שצריך לכתוב בפני שנים בפ"נ, וגם הבעל לא יבוא כמו דניחא לי' לרשב"א אי נאמן הבעל מ"מ הוא לא יבוא דחושב שלא יאמינו לו כן במעיד בכתב, ודוחק לומר אם ישמע הבעל שכתב יודע שיאומן לו יותר אבל למעיי' בכ"מ יראה שנשמר מזה וכ' שלא מועיל בכתב שלא תחלוק בעדו' כיון דבכ"מ צריך בפה לא חלקו בזה והא"ש הגם שאנחנו לא צריכי' לעדו' המועיל בדין רק שיהי' דייק וידע שהסכים הבעל לגרש וגם הבעל ירתע לאחריו מלבוא מ"מ עכשיו שאומר השליח לקיים שלא יבוא לטעון מזויף נדמה לקיום ואמרו שצריך דוקא בפה ככל קיום כדי שלא תחלוק בעדות וא"ש. ואומר לפ"ז לרבה דגם משום לשמה צ"ל גם אם נתקיי' א"כ לא ניכר שמשום קיום הוא ואנו מצווי' לו לכתוב בכתב בפ"נ משום לשמה ובזה לא שייך שלא תחלוק בעדו' דקיום דאין זה עדו' דקיום ואינו דומה ללמוד לשאר עדות וכיון שכ' בפ"כ ומועיל לענין לשמה רק לענין קיום, אבל אין לנו עוד לחוש שיבוא לטעון מזויף כיון דדייק ולא אתי לאורועי עוד ושלא תחלוק בעדו' לא שייך כיון שכתב משום לשמה וממילא יצאנו ג"כ מחשש טענ' מזויף, ולפ"ז לרבה מהני כתיב' משום לשמה וממילא לא צריך קיום עוד משא"כ לרבא כנ"ל והבן זה. ומעתה א"ש דמקשה לרבה דאין לומר באלם וכותב וסגי משום לשמה ממילא לא צריך קיום וע"כ מתני' בחרש, אבל לרבא באמת י"ל באלם ג"כ, וכדמתר' לרבה לאחר שלמדו לא בעי לשמה באמת י"ל מתני' באלם ג"כ וכיון של"צ לשמה רק משום קיום לא מועיל בכתב כמו לרבא, וכדמסיק דמשום גזיר' שיחזור לקלקולא צ"ל ופקח ונתחרש לא שכיח והיינו דשלא שייך שלא תחלוק בשליחו' וכ' רש"י ותוס' דזה אינו יכול אבל אלם שיכול לכתוב צריך לכתוב משום לשמה וממילא מהני לקיו' ג"כ כמו קוד' שלמדו, והא"ש דר"י מוקי מתני' דוקא בנתחרש דס"ל כרבה ולאחר שלמדו ומשום גזיר' א"כ באלם דיוכל לכתוב וצריך לכתוב ומהני לקיומא ג"כ לא מתוקמא מתני' באלם רק בחרש, והא"ש הרמב' להלכ' דפסק כרבא דלא בעי משום לשמה נקיט נשתתק ולמה לנו לחרשותו, דאלם ג"כ אינו יוכל דכתיב' ג"כ ל"מ מידי ומיושב הכל ע"ד נכון וישר לפע"ד עיי':

(מה"ב) ונ"ל דרמב"ם מתרץ הא דמיית דר"י להקשו' על רבה דאל"ה הוי מוקמי' מתני' באלם והיינו שנעשה עכשיו אלם וא"ש לשון ואינו יוכל הגם שנעשה עכשיו אלם מ"מ ל"מ כתיבתו לענין קיום ולכן מייתי מדר"י מדלא מוקי' ר"י מתני' כה"ג להודיענו דין זה ש"מ דבאמת כשר ומקשה לרבה. וי"ל כדמסיק ומתרץ לרבה מתני' אחר שלמדו ובכ"מ גזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולא ובחרש דלא שכיח א"צ לומר וכ"ז חידוש דין וי"ל דמוקי ר"י מתני' בחרש רבותא קמ"ל הגם דאינו יוכל לומר ולכתוב בפ"נ מ"מ סגי' בקיו' משו' דחרש ל"ש לא גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולא. ואי הוי מוקי מתני' בנעשה אלם לא הוי ידעי' דבחרש כשר דה"א דווקא באלם כשכותב בפ"נ דמהני משו' לשמה לכן מוקי מתני' בחרש ורבותא טובא קמ"ל דלא גזרו בחרש דלא שכיח משו' שיחזור הדבר ולפ"ז לא מוכח דר"י ס"ל דבאלם לא מהני כתיבה הדרינן לסברת חוץ דהי' סבירא לן בלא ר"י דלא מקשה מעיקרא אלא משו' דמוכח מר"י דמהני כתיבה באלם וכדמתרץ לדרבה לא מוכח מר"י נגד זה די"ל ר"י כרבה ס"ל וכמ"ש. והא"ש דפסק הרמב"ם דנשתתק ל"מ והוכיח דין זה מדלא הי' קשי' לרבה רק מכח ר"י ש"מ אי לאו דר"י הוי ניחא לן דבאלם ל"מ כתיבה לענין קיום, ולמסקנא לא מוכח מר"י נקטי' לדינא כדהי' ס"ל מתחלה דלא מהני כתיב' אלם אפי' נעשה אלם אחר הנתינה ורמב"ם להלכת' דפסק כרבא דל"ב לשמה כלל לא נקיט בנתחרש דל"ב לשמה דהרי להלכתא ל"ב מעולם בפ"נ משום לשמה לכן נקיט הרמב"ם הך דינא דמתני' באלם להודיענו רבותא דלא נשמע מחרש דבאלם ל"מ כתיב' בפ"נ וא"ש עיי' כי נכון הוא:

ובחי' אבא מאוה"ג זצ"ל מצאתי ראיתי ישוב לקושי' מהרש"א דלא מקשה בלא ר"י לרבה דהי' מקו' לומר דמתני' בחרש או אלם מעיקרא וליכא משו' לשמה דאינו אלא לעז בעלמא וכששולח אלם או חרש מעיקרא לא יאמינו לבעל כי יאמרו משו"ה שלח שליח שא"י לומר בפ"נ כדי שיהי' יוכל לערער. ולכן מביא לדר"י דמתני' בפקח ונתחרש ולא מוקי באלם מעיקרא דקשי' לי' לשון ולא יוכל. וא"א לתרץ מתני' אלא בנתחרש או נעשה אלם עכשיו מקשה שפיר והאיכא לשמה שיאמינו לבעל כשיבוא ויערער ואיכא לעז אלו דברי קדשו זצ"ל וש"י:

אי הכי יוכל נמי. מלבד קושי' מהרש"א על פי' ר"ת קשי' לי הא י"ל לרבה קמ"ל דבעי קיום, דה"א כיון שעשה כדינא ל"ב קיום קמ"ל ולפמ"ש לעיל גם תוס' ס"ל כסברת הרשב"א והיא נכונה ומוכרחת. וביותר קשה לי על הרשב"א דמביא פי' ר"ת והוא כתב דהרבותא דמתני' דצריך קיום וצ"ע:

ומשמי' דרש"י כ' תוס' דקושי' ש"ס בס"ד דרבה ל"ל דרבא ורמב"ן ורשב"א הקשו הו"ל להקשו' למה באינו יוכל צריך לקיים הא ל"ל דבעי קיום והוא קושי' עצומה. ונלפע"ד לחומר הקושי' די"ל הא דרבה ל"ל דרבא דל"ח שיערער הבעל ויטעון מזויף כיון דבאמת ל"ח לזיופא דלא חיישי' לזיופא רק כשבא וטוען חיישי' לטענתו ס"ל לרבה דל"ח שיבוא ויטעון דירא לנפשו כי השליח יהדר ויטריח עצמו למצא עידי קיום שלא יחזיקוהו לזייפן. הגם דאפשר דשליח הלך לו. הא רש"י ס"ל בבי תרי א"צ לומר שהם יקיימו כן ה"נ יש לבעל לחוש שיהי' השליח שם או ישמע ויבוא ויצדיק עצמו וכ"ז בפקח אבל בחרש שאינו בר דעת חייש גם רבה שיטעון מזוי' ולכן לא הקשה קיום ל"ל. והקשה יוכל נמי לא צ"ל בפ"כ כנ"ל. שוב ראיתי בתומי' סי' מ"ו ס"ק ד' ישוב נכון:

פקח ונתחרש מלתא דלא שכיח הוא הקשה פ"י יאמר נא קוד' שלמדו ומשו' דלא שכיח לא חששו דהא עיקרו דלשמה משום לעז ובלא שכיח לא חששו ומ"ש בישוב דבר זה מפוקפק דלא דמי חשש לשמה לחשש זיו' דאי מערער חוששין מדינא או מדרבנן או מדאוריי' לרמב"ם ורבינו אביגדר. והנ"ל דקוד' שלמדו לא שייך לומר דלא שכיח לא חששו בוודאי משו' לא שכיח לא נמנו לתקן תקנה אבל מאחר שכבר עשאוהו משו' מעשי' בכ"י וכי משום דחרש לא שכיח יוציאוהו מן הכלל הא גם בדידי' שייך אותו חשש והוא בכלל הגזיר' והחשש, אבל כדמוקי אחר שלמדו דליכא חשש רק גזיר' שמא יחזור לקלקולא והיינו שאם לא יאמרו עכשיו גם כשיחזור לקלקלא יאמרו דאצ"ל. שפיר מתרץ כיון דיוכל צריך לומר שוב אין לגזור דאם יחזור לקלקולא יאמרו דל"צ משו' לשמה בחרש, הא חרש לא שכיח וגם לא ילמדו ממנו ואין למגזר וא"ש ופשוט:

אי הכי בעל נמי. פי' תוס' דס"ד דחיישי' שיבוא ואמר מתחלה לא ידע ועכשיו ידע ומתרץ כיון שאינו אלא לעז ל"ח שיערער ויוציא לעז והוא דוחק דעיקר חסר במה שמתרץ טעמא מאי וכו' הא ידע גם המקשן טעמא שיבוא ויערער אלא דס"ל ע"פ ערעורו נאמן שאמת אתו והתרצן חידש דאינו נאמן וליכא רק לעז. ולולי פי' התוס' הי' נ"ל מרווח יותר דמקשן ס"ל דאנן חיישי' למעוטא כמ"ש רש"י לעיל דאנן חיישי' בלא ערער הבעל לאשכח כתוב ומקשה בעל נמי ומתרץ טעמא מאי שמא יבוא הבעל ומערער ואנן ל"ח רק מכח ערעורו ויהי' לעז וכיון דמנקט נקט לי' לא יבוא ויערער וא"ש וי"ל גם רש"י דפי' לעיל דאנן חיישי' היינו משום דמקשן הקשה הכי בפשיטו' לרבה ולפי התרצן צ"ל דאנן ל"ח רק מכח ערער הבעל. והקשה הרשב"א קושי' זו ל"ש לכאן דבלא"ה קשה לרבה מדבעל אצ"ל בפ"נ ונדחק ועיי' מהרש"א. ולפע"ד נראה ליישב עפמ"ש הראשוני' לעיל הא דמהני בפ"נ מנ"ל דלשמה קמסהיד כתבו בחד תי' דהחשש הוא שמא אשכח כ' ועומד וכיון שאמר בפ"נ תו ל"ח כ"כ שבמקרי הי' שם בשעת כתיבה וחתימה וכשהוצרך הבעל לשליח עשה אותו שליח כל כהאי לרחוק כ"כ לא חיישי' עיי"ש. וי"ל כ"ז בשליח אבל בעל המביא אין רחוק כ"כ שהי' רואה כתיבה וחתימה שרצה לכתוב גט לאשתו והי' במקום כתיב' גיטין ואקרה שכ' א' ששמו כשמו ולא נתנו ולקחו ממנו ולא מהני אמיר' הבעל בפ"נ וע"כ צריך לשואלו אם נכתב לשמה והיינו טעמא דבעל עצמו שהביא אצ"ל בפ"נ כיון שצריך לשואלו תרתי למה לי כך הי' מקום לומר אבל כדמשני משו' שלא תחלוק בשליחו' הצריכו להאשה שתאמר הגם דליכא חשש אחר שלמדו וגם משו' גזיר' ל"ש מ"מ חייבו' לומר משו' שלא תחלוק בעל נמי יצטרכו לומר הגם דשואלי' אותו ע"כ ומתרץ בבעל ל"ש כלל חשש דלשמה דמשו' לעז הוא ומעולם לא הי' צריך לומר לא משום קיום וא"צ לשואלו משו' לשמה ואינו נכנס בסוג זה ואין דומה לאשה דיש בה כל החששות קוד' שלמדו וא"ש נכון:

בד"א נ"ל ליישב קו' הרשב"א שהקשה מאי שייכו' קושי' זו לכאן בלא"ה קש' לרב' בעל נמי ונדחק. והנלפע"ד וכבר כתבתי מזה קצת לעיל לפמ"ש הראשונים דלהכי מהני בפ"נ הגם שאינו אומר עוד כלום ואנן לא שיילינן לי' כיון שאומר בפ"נ רחוק מאוד שאחר כתבו בפניו ואח"כ אקרה ששלחו בעל זה. וכ"ז בשליח או באשה המביא' אשה מה בעי' בכתיב' גט אחר ולכן רחוק הוא לחוש לכל כי האי, אבל בעל עצמו אין רחוק שעמד שם בשע' כתיב' יב"ש אחר ואולי רצה לכתוב לו גט ומצא זה שכ' לו הסופר ונתחרט ולקחו הוא, ולא יועיל לנו בבעל לומר בפ"נ, ולפרש לשמה הא חיישי' דגאיז וע"כ דשיילינן לי', וכיון דצריך לשואלו הגדתו מה לנו ול"ק לרבה מידי, אלא כאן דחידש דשלא תחלוק בשליחות הצריכו לאשה לומר הגם שאין צריך עכשיו משום לשמה ושלא יחזור הדבר לא שייך באתתא דלא שכיח מ"מ שלא לחלוק במביאי' הצריכוה לומר הקשה אי הכי בעל נמי כיון דעיקר חשש לשמה שייך ג"כ אצלו דאנן חיישי' לרש"י רק בבעל אינו מועיל אמיר' רק שאלה מ"מ כדי שלא תחלוק במביא הי' לנו להצריכו לומר ג"כ וע"ז מחדש מפני מה הצריכו לומר שלא יבוא ויערער וחידש לנו עתה דאנן ל"ח כלל רק מפני ערעור דלעז דבעל, וזה לא שייך בבעל וגם שאלה אין צריך וכ"ע יודעי' דלגבי' לא שייך לעז וכן י"ל לשיטת תוס' דסבר דע"י הבעל מדינא יופסל שיאמר שלא ידע וכן בבעל עצמו בלא"ה ל"ק דאמירתו ל"מ דעדיין יאמר שסופר כתבו להתלמד והי' שם אצלו משא"כ בשליח רחוק שאקר' שהי' שם בשע' שסופר כתבו אבל כדאמר שלא תחלוק בשליחו' קשה ומתרץ דליכא רק לעז ולא שייך שלא תחלוק דלגבי ליכא חשש ואפי' לכתוב א"צ אלא לרש"י] א"ש הסוגי' ביותר כמ"ש ועיי'. ויש להוסיף דברי' דגם למסקנא עיקר דאנן חיישי' כפי' רש"י לעיל ובבעל ל"מ הגדה וע"כ צריך לשיילי' כמ"ש וקושי' ש"ס דמשו' שלא תחלוק יאמר גם הוא ככל האביאי' וע"ז מתרץ מ"ט אמרו רבנן שיאמר