כתב סופר גיטין חלק א כא

ג"כ במדינה למדינה והי' יוכל להקשו' מסיפא, אלא כיון דאין מוכח מסיפא עצמה רק בצירוף הרישא דעלה קאי הסיפא והי' צריך להביא רישא וסיפא מדייק מיד ומקשה מרישא, אלא דרש"י כ' עוד דמסיפ' לבד הי' יוכל להוכיח ע"פ דיוק אלא דהדר הו"ל דיוקא כנ"ל נכון וברור:

והנה רש"י כ' דמיתורא דסיפא מוכח דאפי' לכתחלה והקשה מהרמ"ל הא מפורש צריך היינו לכתחלה כמ"ש תוס' לפירושו של רש"י. ונלפע"ד בשניישב עוד הא שהקשנו בסמוך דבאמ' מנ"ל לכתחלה במדינה למדינה דלמא דוקא באותה מדינה וקושי' פ"י דלמא באמ' דוקא דיעבד נ"ל דלכאורה צ"ב איך אפשר לומר סיפא דוקא באותה מדינה מאי קמ"ל בזה פשיטא דהא בקיאי וגם שכיחי ומאיזה טעם יעלה על הדע' שצ"ל, ורש"י כ' לעיל לרבא ניחא אפי' דלא בקיאי כו' וכ' פ"י דהוצרך כן דהא אמר לרבא ניחא ועכצ"ל דהא באותה מדינה אין צריך ואי כולהי בקיאי מה קמ"ל עיי' בו ונכון הוא, וכי כן קשה איך כ' רש"י דיש לפרש סיפא באותה מדינה מה רבותא איכא. ונ"ל דקמ"ל דה"א כיון דממדינה למדינה צ"ל ה"א שתיקנו בכל א"י צ"ל כדי שלא לחלק בין מקו' ומקו' ומדינה למדינה קמ"ל דבאותה מדינה אצ"ל, אבל כדאמר לרבא ניחא דקתני ממדינה למדינה בח"ל הא באותה מדינה לא א"א לומר דאשמועי' דלא תיקנו משום לא פלוג גם באותה מדינה דרבותא זו נשמע גם כדנקיט ממדינה למדינה בא"י אבל באותה מדינה לא ובזה אין חילוק בלא פלוג בין א"י לח"ל, לכן הוצרך לפרש דלא בקיאי ויש רבותא בח"ל יותר מבא"י, אבל לקמן לרבא כ' רש"י דסיפא יש לפרש באותה מדינה וקמ"ל דלא נימא דתקנו שיהי' כל המקיאו' שווי' וא"ש, וכן לרבה אי הי' קתני סיפא לחוד ה"א בא"י צ"ל ממדינה למדינה משום קיום ואפי' בדיעבד פסול ושלא נימא גם באותה מדינה משום לא פלוג קמ"ל סיפא דבא"י אצ"ל ולא נשמע עדיין ממדינה למדינה וצריך לדיוקא דרישא אלא דה"א דוקא דיעבד קמ"ל סיפא והשתא אין לומר דסיפא רק באותה מדינה פשיטא כיון דממדינה למדינה רק לכתחלה איך ה"א דגזרו באותה מדינה משום ממדינה למדינה שאינו רק לכתחלה, וע"כ סיפא להורות אפי' ממדינה למדינה לכתחלה לא בעי ומיושב קושי' פ"י והא"ש דכ' רש"י מיתורא דמשנה דבאמ' לא מוכח מלשון סיפא רק באותה מדינה אלא דמיתור' מוכח מאי קמ"ל וא"ש עיי' כי נכון הוא מאוד:

ה"א ה"מ דיעבד קמ"ל לכתחלה כו' קושי' תוס' מבוארת ופרושה לפנינו א"כ הא מוכח ממתני' זו עצמ' דבח"ל אפי' בדיעבד ולא צריך למתני' לקמן דהמביא ממדה"י ול"א כו' דפסול. והנלפע"ד לישב הנה יש לעיי' על קושי' הש"ס על רבה הא באותה מדינה ל"ל לרבה קשי' י"ל דרבה לא חייש משו' לשמה שיבוא הבעל ויערער ויהי' לעז משו"ה לא הי' מתקני וגם משום טענ' ל"ח דלא שכיח שיטעון כמ"ש פ"י לעיל וע"כ צ"ל בה"א כן לרבה דבוודאי כשטוען חוששי' לו כבכ"מ וכמו במתני' אם יש עליו עוררי' אלא דל"ח שיבוא ויטעון, אבל חיישי' לטענ' שלא לשמה שלא הי' בקי ויהי' נאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו שנאמן פרוע במזויף ולכן דוקא במדינה למדינה צ"ל דלא שכיחי לקיימו ויהי' נאמן במגו אבל באותה מדינה כשיטעון שלא לשמה בקיימו ויפסוק מגו דילי' כמו בטוען פרוע שמקיימו ואזלה המגו ובאמת אצ"ל לרבה רק ממדינה למדינה והבינייהו בין רבה לרבא במדינ' למדינה בא"י לרבה לא צ"ל דלטענ' מזויף היינו שיבוא ויטעון כן ל"ח ולשמה אינה נאמן דכולם בקיאי והוי אנן סהדי. אבל לרבא צ"ל וצ"ע לכאורה, אלא דא"ש דא"כ בפני נכתב ל"ל יאמר נא בפנ"ח ויהי' מקוים ושוב פסקה המגו דנכתב שלא לשמה ומשו' אחלופי הא ל"ל לרבה דידענו ל"מ וע"כ דרבה ס"ל בלא מגו חיישי' לטענ' לשמה וצ"ל בפנ"כ וכ' ומקשה שפיר. והא אין לומר דמשום טענ' לשמה בלא מגו ל"ח רק לכתחלה והיכא דיש מגו אפי' בדיעבד פסול והא"ש דצ"ל בפנ"כ ג"כ לכתחלה וי"ל מתני' דקתני ממדינה למדינה ולא באותה מדינה משו' דבממדינה למדינה אפי' בדיעבד פסול דהא קתני צריך לומר בפ"נ ובפנ"ח ואי צריך היינו אפי' דיעבד הא בפנ"כ רק לכתחלה ואי צריך לכתחלה א"כ יאמר באותה מדינה ושפיר מקשה ש"ס ועיי':

ולפ"ז לפמ"ש תוס' דאי מההוא קאי אסיפא ועיי' מהרמ"ל דרש"י ס"ל ע"כ דאצ"ל יש לפרש דיעב' ולפי' תוס' דאי מההוא מסיפא ה"א דיעבד ומוכח אבל בח"ל אפי' דיעבד נמי לא והיינו בא"י לכתחלה צריך משו' טענ' מזויף ובדיעבד כשר דטענ' מזויף לא שכיח אבל בח"ל פסול דיעבד משום לשמה לא מוכח אלא במדינה למדינה בח"ל דבא"י לכתחלה צריך ובח"ל דיעבד משום דיש להאמינו במגו דמזויף, קמ"ל רישא דבא"י אפי' לכתחלה לא, והנה לא ידענו מכ"ז רק דבח"ל פסול דיעבד כשלא אמר בפנ"ח דאז יש מגו דהא בסיפא דקמ"ל דבא"י אצ"ל דיעבד היינו בפני נחתם דהא בפני נכתב אין ה"א דבעי רק משום קיום ואגב נקיט בפנ"כ לדיוקא אבל בח"ל אפי' דיעבד אבל ל"א בפני נכתב לא ידענו מזה דפסול בח"ל אפי' ממדינה למדינה כיון שאמר בפנ"ח תו ליכא מגו. ושפיר צריך למתני' דלקמן המביא גנו במדה"י ול"א בפני נכתב פסול דמשום טענ' לשמה בלא מגו פסול, וכיון דהוצרך לאשמועי' ל"א בפני נכתב, נקיט ג"כ אידך גרסא ל"א בפנ"ח ומיושב קושי' תוס':

ויש להוסיף דברי' דמתני' תרתי צריך לאשמועי' דמסיפא דמתני' דהכא לא מוכח רק דבח"ל פסול בדיעבד כשלא אמר בפנ"כ ובפנ"ח דבא"י אי ל"א כלום כשר בדיעבד אבל בח"ל כשלא אמר כלום פסול אבל כשאמר בפנ"ח כשר מטעם שכתבתי דליכ' מגו, וכשאמר רק בפנ"כ הא דכשר דיעבד הגם שיש לו מגו דחתימ' שלא לשמה במגו דמזויף, י"ל דבאמ' נתקשה הפ"י כיון שאמר בפנ"כ למה צריך תו לבפנ"ח דליכא לא חששא דאשכח והיה דכ' להתלמד ותרצנו לעיל כיון שהצריכו לומר אמרו שיאמר גם בפנ"ח משום מעוטא דמעוטא, וא"כ ה"א כשאמר בפנ"כ סגי בדיעבד הגם שיש מגו דחתימי אבל הוא חשש רחוק וגם במגו לא יאומן ול"ח בדיעבד לכן הוצרך מתני' דלקמן לאשמועי' תרתי ל"א בפנ"כ או לא אמר בפנ"ח וממתני' דהכא לא מוכח רק כשלא אמר כלום כנ"ל עיי' היטיב בכ"ז:

ואיכא דמותיב לה הכי כו' לרבה ניחא לרבא קשי' כו' קשה לי דלמא רבא באמ' ל"ל משום טענ' זיוף דלא שכיח אלא שמא יטעון שלא לשמה, אלא דרבה ס"ל דחיישי' לזה בכ"מ אפי' היכא דליכא מגו ע"ז בא רבא ואמר מפני שאין עדים מצוי' לקיומו ויהי' לו מגו לכן חוששי' לטענ' שלא לשמה וכ"ז בח"ל אבל בא"י לצ"ל אפי' ממדינה למדינה דלא יאומן במגו דכולם בקיאי' והוי כמגו במקום אנן סהדי. ויש לדחוק דהול"ל וה"מ במקום דא"ע מצוי' ומדאמר מפני שאין ע"מ משמע דטעמא בפ"ע קאמר ודוחק וצל"ע:

רבה אית לי' דרבא וכ' רש"י אבל רבא ל"ל דרבה דכולם בקיאי' הנה לעיל כ' רש"י אע"פ שאינם בקיאי' וכ' פ"י דהוצרך לומר כן דאל"ה ליכא רבותא, וכאן פי' רש"י דכולן בקיאי' דעכשיו אין מוכח דלרב מיעוט אין בקיאי' אבל מ"מ מנ"ל לרש"י דלרבא מחולק באציאו' וס"ל כולם בקיאי'. ונ"ל דהוכיח רש"י דלפי דמסיק דרבה תרתי אית לי' דצ"ל דלרבא כולם בקיאי' דלעיל מפרש ש"ס טעמא דרבא דמי קתני בפ"נ לשמה וכתבו תוס' וראשונים הגם דסתמא לשמה כיון דכל עיקר דתיקנו לומר משום לשמה, הול"ל לשמה והנה לפי דס"ל לרבה שני טעמי' משום קיום ולשמה ובא"י היכא דלא שכיחי כגון מהגמוני' להגמוני' צריך לומר קיום א"כ ל"ק דיאמר לשמה דהא גם במקו' דבקיאי צ"ל ולתקן שבמק"א יאמר לשמה ובמק"א לא יאמר רק בפ"נ לא רצו וגם יש לחוש שאם יפרש לשמה יטעו דבמקום דכולהי בקיאי לא צ"ל לכן לא תיקנו שיפרש לשמה וסמכו על סתמא לשמה אלא לעיל דס"ל מר אמר חד טעמא ומר חמר חדא כדמקשה רבא מ"ט ל"א כרבה היינו משום לשמה לבד מתרץ שפיר דהו"ל בפ"נ לשמה ואי כדי שלא נטע' דווקא היכא דלא בקיאי א"כ צ"ל דחשש' לקיום שוב מה לו לומר עוד טעם משום לשמה, אבל עכשיו דמסיק דרבה תרתי אית לי', קשה לרבא למה לא אמר גם הוא תרתי דמתרי הצריכו ואם לרבה מוכרח תרי טעמא דמשום קיום לחוד קשי' לי' בפנ"כ ל"ל, ומשום קיו' מוכח מכח רב"ג, ומנ"ל לרבא דליכא טעם ג"כ משום לשמה וחשו גם לזה, ולכן כ' רש"י דס"ל דכולהי בקיאי כנ"ל, ואפשר הא דס"ל דכולהי בקיאי לא במציאו' פליגי אלא דס"ל לרבא כמו לרבה דעכשיו אחר שלמדו קאי דכולהו בקיאי בזמן המשנה ורבה ס"ל דגזרו אטו יחזור הדבר ורבא ל"ל למגזר כולי האי, ולומר עכשיו משום קיום לחוד וקוד' שלמדו משום לשמה ג"כ לא רצה לומר דא"כ קשי' לי' קושי' ש"ס לקמן יוכל כמי כפי' תוס' דיש רבותא יותר לרבה דמהני קיום לחוד אחר שלמדו וצ"ל יוכל צ"ל משום שמא יחזר הדבר וזה לא ס"ל לרבא כיון דעכשיו כולם בקיאי' לא גזרו כ"כ משום שמא יחזור. ולכן הוצרך ממילא לומר דמעיקר' לא הי' הטע' רק משום קיום לחוד עיי' פ"י לקמן ה' ע"ב במ"ש דריב"ל כרבה ס"ל עיי"ש ותבין מ"ש ונכוני' דברי רש"י הן שהוכרח לפרש כן וגם דלא צ"ל במציאו' פליגו עיי' וק"ל:

וכתב תוס' הא דצ"ל בפנ"כ דהא לרבה ליכא משום אחלופי דידענו ל"מ כיון דכבר תיקנו לומר כן משום לשמה במדה"י תיקנו נמי בא"י כן. ומהרש"א כ' הקשה מנ"ל לתוס' דידענו ל"מ בא"י וכ' דס"ל דמשנה דבפנינו קאי על כל מתני' גם בא"י ומלבד שהוא דוחק קשה לתי' תוס' למה ידענו ל"מ כיון שיש היכר ע"י בפנ"כ, וצ"ל שלא רצו לשנו' כלל ממה שאומר בח"ל. ולולי המרש"א הי' נ"ל דקושי' תוס' כיון שיש היכר דידענו ל"מ למה יאמר בפ"נ ואי דידענו מהני בא"י יאמרו ידענו ל"מ ויהי' בזה דומה לח"ל ותו ל"צ לומר עוד דלמעט בדבורא עדיף ולמה יאמר ללא צורך בפנ"כ יאמרו שיהי' קפידא על בפני נחתם ויהי' היכר וע"ז תי' ניהי דס"ל לרבה דהיכא ידענו דל"מ איכא היכר היינו לכתחלה כדי שלא להרבו' בדבור היינו סומכי' על היכר דידענו ל"מ אבל מאחר שכבר תיקנו לומר בח"ל בפנ"כ משום לשמה תקנו שנאמר גם בא"י כן דבפנ"כ איכא היכר יותר והיינו טעמא כמ"ש פ"י לעיל ג' ע"א דרבא דס"ל דידענו מהני וצריך היכר דבפנ"כ הא דלא תקנו שידענו ל"מ ולא יהי' צריך בפנ"כ דבפני ליכא היכר כ"כ דיאמרו גם בשטרו' מהני א' כשיאמר בפני אלו דבריו עיי"ש אלא דרבה ס"ל דלמעט בדבור' עדיף והי' סומכי' על היכר דידענו ל"מ והיינו בתחלת תקנה אבל עכשיו שכבר תיקנו בח"ל תיקנו כן בא"י דאיכא היכר טפי ולפ"ז י"ל דבאמ' ידענו מהני בא"י ואין קפיד' כנ"ל ועיי' לקמן ה' ע"א ד"ה אי הכי יוכל בסופו משמע דידענו ג"כ ל"מ ואין מוכרח:

ויש לי להוסיף עוד ולהטעי' טעם לשבח דתיקנו בא"י היכר דבפנ"כ, דמעיקר' ס"ל לרבה הי' די בהיכר דידענו ל"מ דלא ילמדו כן במק"א דלא יתלו שאומר משום קיום רק משום לשמה כיון שיש שינוי לשון דווקא