כתב סופר גיטין חלק א כ

ובזה א"ש מה דמקשה הפ"י דנראה דר"א ס"ל כר"ל דמתני' דאין כותבי' על המחובר כר"מ דאי כר"א לא מוכח דר"י ס"ל כתיב' וחתימ' דר"י ע"כ קאי על התופס ותורף וחתימה היינו תורף כמו לר"א חתמו גמרו והאריך מאוד בקושי' זו. ולפמ"ש דמודה ר"א במזויף מתוכו וגם לפמ"ש כבר לעיל דר"י ושמואל דמוקי' מתני' כר"א הכי ס"ל ומפרשי' חתמו גמרו תורף וחתימ'. וא"ש דאמר ר"י דבעי כתיבה וחתימה בתלוש היינו כתיבה התופס וחתימה תורף וחתימה ורב אשי ג"כ כר"י ושמואל ס"ל ולק"מ עיי' וק"ל:

דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין כ' תוס' אף בשטרו' ולפיכך צריך לזהר ליתן לפני ע"מ. עיי' פ"י דהך לפיכך אין לו מובן דאיך תלי' זה בזה. ונלפע"ד עפמ"ש הר"ן לקמן דאין לומר דע"ח לחוד ל"מ ותק"ע הי' דע"י חתימה נדע שנתן לה לפני ע"מ דלאו כ"ע דינא גמירי דהא אין רגיל כן בשטרו' משמע דאם הי' רגיל כן בשטרו' י"ל שפיר בוודאי נתן ע"י ע"מ. ותו י"ל שבא כאן לומר דלעולם צריך ע"מ וע"ח ל"מ רק כדי שנדע שהבעל נתן לה וממילא אמרי' שהי' ע"מ והי' קשה אטו דינא גמירא דבגט בעי ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משני' ולכן הקדי' תוס' דהלכה כר"א אף בגיטין וכיון שרגיל כן שפיר אמרי' בוודאי מסר לפני ע"מ וזהו שכ' תוס' אחר שהקדי' דהלכה כמותו בשטרו' לפיכך יש לזהר וכו' די"ל דלא מהני ע"ח רק כדי שנדע שמסר לה בע"מ כדמסיים ואזיל כנ"ל. וצ"ל לפ"ז למאן דל"ל הלכה כר"א בשטרו' באמת ליכא תק"ע בע"ח דלעולם צריכי' ע"מ. אלא הא ר"א בעצמו ס"ל כן אף בשטרו' ולא פליגי רק אי הלכה כמותו אבל ר"א בעצמו בוודאי ס"ל אף בשטרו' ועיי' רשב"א לעיל גבי ג' גיטין ושפיר אמר ר"א מפני תק"ע צריך ע"ח שע"י נדע שהי' ע"מ כנ"ל וק"ל:

ודע דצל"ע לפי שיטת הרי"ף דע"ח לחוד סגי וכבר כתבנו לעיל בשם רמב"ן וחי' ר"ן דוודאי בעי לשמה וגם קוד' שמתרץ מודה ר"א ידע דאם ליכא ע"ח בעי לשמה. א"כ איך ס"ד דהיכי דאיכא ע"מ לא בעי לשמה א"כ מה תיקון עולם יש בע"ח וס"ל לרי"ף דתק"ע שסגי בלא ע"מ כלל ונסמוך על ע"ח לבד עדיין מנא נדע שחתמו לשמה אולי תחלה רצה ליתן בע"מ ול"ח לשמה. וגם הא צריך ליתן לכתחלה בע"מ ולא אסיק אדעתי' דיחתמו לשמה ומה מועיל לנו חתימ' עדי' כלל וכדמסיק מודה ר"א וכו' וגם כשיש ע"מ צריכין לחתום לשמה א"ש אבל בה"א קשה ואפשר בה"א ס"ל כשיטת תוס' ולמסקנא כשיטת הרי"ף ויש לדבר ע"ד פלפול וצ"ע:

והנה מ"ש תוס' ראי' מלקמן פ"ו ע"ב כ"כ רז"ה ג"כ לקמן פ' המגרש ראי' זו נגד הרי"ף ועיי' במלחמו' שכ' לר"י דס"ל נתינה לשמה בעי היינו מוכתב נפקא לי' וכתב קאי על הכתיבה ומסירה וכמו דלר"א דכתיבה בעי לשמה גם כשיש ע"ח מ"מ בעי כתיבה לשמה דוכתב קאי בכל גווני כן לר' ירמי' דוכתב ונתן ג"כ לעולם בעי לשמה אפי' יש ע"ח עיי"ש. אמנם למעיי' ברש"י שם יראה דלא כרמב"ן דנפקא לר' ירמי' נתינה לשמה מונתן אלא דס"ל ממילא כן הוא כיון דע"מ כרתי צריך שיהי' מבורר להם בשע' נתינה מתוך נתינה עצמו באיזה גט מגורשת כשמוסר לה עיי' ותראה כן ולפ"ז כשיש ע"ח שהם כורתי' א"צ בירור לע"מ ע"י מסיר' עצמה. וכן ס"ל לתוס' ורז"ה כנ"ל:

ומ"ש עוד דלר"א צריך ע"מ דאין דבר שבערוה פ"מ. וכ' וכן שטר מתנ' ומכר לר"א שהוא לקנין ואינו לראי' אינו מועיל כלום לר"א כשליכא בידינו ע"מ. ושוב כ' דיש לחלק לענין ממון דמהני הודא' בע"ד משא"כ בקדושין וגירושין ע"כ. דברים אלו קשים להבין דמה שייכי' הודא' בע"ד לכאן הא לא מצד נאמנו' אתי עלה אלא שקיום הדבר צריך להיות בשני' והלא כן התחיל כיון שאינו לראי' רק לקנין וא"כ הודא' בע"ד לא מעלה והודא' בע"ד אינו עושה קנין ועיי' קדושין ס"ה דמסופק אי לא איברי סהדי אלא לשקרא או צריך דווקא עדי' ול"מ הודא' בע"ד ופשוט דלא איברי אלא לשקרא ומפורש דבממון לא בעי עדים לתועלת הענין אלא לשקרא וחלוק' מהני וכן בקנין ומכר דחלוקא כמו מכר ומתנה ותוס' דתחלה רצה לומר גם בממון היכא דצריכין קנין צריך עדי' לקיום הקנין ועכצ"ל דס"ל בחלוקא דהתם בקדושי' שחולקי' שלהם שאני גם זה דוחק אבל מ"ש אח"כ משו' הודא' בע"ד אין לו מובן. וגם מ"ש אבל בקדושי' ל"מ הודא' בע"ד ל"מ ע"ח. לא ידעתי פתר דאם הודא' ל"מ אבל ע"ח שע"י אנו יודעי' מעצמינו שבא לידה לאו משו' הודא' בע"ד הוא ולמה לא מהני ועיי' ר"ן לקמן פ' המגרש בסוף דבריו ודברי תוס' צריכי' נגר להולמם. והנ"ל קצת עפמ"ש רשב"א קדושין שם שטרח ליישב הא דאמר בקדושי' חייב לאחרינא דאין זה מחייב לאחרינא דברצונה הוא ומסיק דוודאי לא דמי לגמרי לחייב לאחרינא אלא כיון דבממון עצמו צריך גילוי קרא דהודא' בע"ד מהני שלא יוכל לחזור בו חוץ בחייב לאחרינא וכיון דקדושי' דומה קצת לחייב לאחרינא לא ילפי' מצד זה דממון דהודא' בע"ד אין צריך עדי' אלא מממון דמחייב לאחרינא והכא גילה קרא דקיום הדבר צריך ב' ולכן ל"מ הודאתם דאין המעשה קיים רק ע"י עדים עיי' בו ובפ"י שם וי"ל דתוס' להכי אתכווין שכ' תחלה דבממון ג"כ קיום צריך ע"י שני' היי' שיהי' בפניו דווקא ושוב כ' כיון דבממון מהני הודא' בע"ד חזי' דלא בעי שנים דווקא ואפי' בדבר דצריך קנין משא"כ בקדושי' וגירושין דחב לאחרינא קצת לא ילפי' מממון בזה ואמרי' דקיו' הדבר צריך שניים כנ"ל ועדיין צ"ע בלשון תוס'. ועיי' פ' המגרש בר"ן שהשיג על רמב"ן דמתרץ בממון שאני דהודא' בע"ד וכו' והוא כמ"ש תוס' כאן ור"ן השיג עליו. ולא אוכל להבין השגתו וצ"ע:

ומר סבר לפי שא"ע מצויין לקיימו. וכ' תוס' וטעמא דר"א משו' שלא תחלוק. וכ' מהרמ"ל דאי משו' דס"ל דהני נמי לא שכיחי כיון דנחית לחלק דיש פלוגתא בהכי מ"ט ל"א דת"ק ורב"ג ג"כ בהכי פליגי והוא נכון. אלא דקשה עדיין לפי דמתרץ דת"ק ורב"ג פליגי בשכיחי או גמיר' הול"ל דר"א פליג דגם מובלעו' לא שכיחי או לא גמיר'. והפ"י הרגיש בזה וכ' כיון דמקשן ל"א הכי לכן גם התרצן ל"א כן ודוחק. והנלפע"ד ליישב ג"כ הא דלא אמר המקשן כלום מה דס"ל לר"א ולא הזכירו תחת לשונו והמרש"א הרגיש בזה. ונ"ל הנה תוס' במתני' כ' הא דהזכיר ר"א מכפר לודי' ללוד דנקרא כפר לודי' ע"ש שלודי' שכיחי שם מ"מ צ"ב עיי"ש. ולכאורה י"ל הא תינח אי משו' דאין מצוי' לקיומו איכא רבותא דשכיח שם לודים וע"ש כך נקרא כפר לודים דשכיחי שם אנשי לוד ויודעי' לקיי' מ"מ צ"ל, אבל אי משו' לשמה וכי משו' דשכיחי שם רוכלי' ההולכי' לסחור בכפר יהי' בקיאי טפי. אלא דא"ש דהא ר"א אמר שלא תחלוק בח"ל דלאו כ"ע ידעו שמקום זה רחוק מא"י וזה קרוב ויתחלפו זה בזה. אבל כפר לודי' דע"ש כך נקרא דסמוך ללוד א"י ושכיחי שם בני לודי' א"כ שמו מוכיח עליו דסמוך וקרוב לא"י וה"א דלית בזה משו' שלא תחלוק במדינת הים קמ"ל ר"א דלא פלוג כל שהוא מח"ל צ"ל כנ"ל. והא"ש דלא יוכל התרצן לומר לרבה דר"א ס"ל גם הני לא גמירי וקשה מה רבותא דכפר לודי' ולכן הוצרך לומר דטעמו משו' שלא תחלוק במדה"י. וכיון שהוצרך לרבה כן גם לרבא מסיק כן כנ"ל והא"ש דמקשן לא הזכיר כלל מר"א מה טעמו לפי שאמר הוא דת"ק פליגי בטעמא דלשמה ור"ג ס"ל משו' קיום ור"א עליו קאי א"כ י"ל דר"א ס"ל גם הנהו לא שכיחי ונקיט כפר לודי' הגם דשכיחי שם סוחרי לוד. או משו' דס"ל שלא תחלוק במדה"י ונקיט כפר לודי' הגם ששמו מוכיח עליו צ"ל ולכן שביק לדר"א. אבל התרצן כדמתרץ לרבה לא הי' לו לומר רק משו' שלא תחלוק ומסיק ג"כ לרבא כן כנ"ל נכון ועיי':

ומיושב בזה דקדוק חמור למה אמר המקשן בפשיטו' דת"ק ס"ל משו' לשמה ורב"ג ס"ל משו' קיום והני לא שכיחי. י"ל ג"כ איפכא ת"ק ס"ל משו' קיום וסמוכי' שכיחא ורב"ג ס"ל משו' לשמה והנהו ג"כ בקיאי וראיתי שהרגיש בזה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל. ולהנ"ל י"ל דלא רצה לומר איפכא דא"כ ר"א דקאי ארב"ג מאי טעמא דאין לומר דהנהו נמי לא גמירי א"כ מאי רבותא בכפר לודי' כמ"ש. ולומר טעמא דר"א משו' שלא תחלוק לא ברירא לי' למקשן לומר כן ולא רצה להכריחו. לכן אמר איפכא דרב"ג משו' דלא שכיחי ועליו קאי ר"א וי"ל לר"א משו' דהנהו לא שכיחי וכפר לודי' רבותא. וכיון שי"ל ג"כ משו' שלא תחלוק במדה"י לכן שבקי לר"א ול"א בו מידי ומיושבי' כל הקושי' ודקדוקי' שיש בזה כנ"ל נכון:

ע"ב. ת"ק סבר לא גזרי' ורבנן סברו גזרי' מוליך אטו מביא וכו' הנה לרבה הי' יוכל לתרץ ג"כ כמו לרבא דרבנן לפרש ת"ק אתי דגזרינן מוליך אטו מביא. אלא דדוחק לש"ס תי' דת"ק חד נקיט ורבנן מפרשי לי' וכיון שיש לרבה תי' אחר תי' עדיף טפי דפליגי בגזר' מוליך כנ"ל אלא דלמסקנא דרבה אית לי' דרבא עכצ"ל לרבה ג"כ דרבנן לפרושי דת"ק אתי, וא"כ קשה למה מתרץ לרבה מתני' בתי' שאינו מספיק לאמת יאמר מיד כמו לרבא דחכמי' לפרושי דת"ק אתי. וי"ל דלאמ' ג"כ לצ"ל דחכמי' לפרושי אתי אלא דפליגי דת"ק ס"ל במוליך לא צ"ל רק בפ"כ כקושי' תוס' לקמן לרבה דס"ל ידענו ל"מ למה צריך לומר בפנ"כ ותי' כיון שכבר תיקנו כן בח"ל הצריכו לומר בכ"מ וי"ל דת"ק לא ס"ל כן ולכן נקיט מביא דווקא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח משא"כ במוליך. וע"ז אתי חכמי' ופליגי דאצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח רק במביא ומוליך צריך תרתי דגזרו מוליך אטו מביא וצ"ל בכ"מ תרתי. וגם למסקנא א"ש תי' ש"ס דבגזיר' מוליך אטו מביא פליגו כנ"ל וק"ל:

אי מההוא ה"א ה"מ דיעבד רש"י פי' אי מההוא מרישא, וכ' תוס' דס"ל אין צריך היינו לכתחלה וכ' דלא סגי בסיפא לחוד דה"א בא"י באותה מדינה אצ"ל ולכן צריך לדיוקא דרישא אלא מההוא דרישא לחוד הו"א ה"מ דיעבד. וצ"ב א"כ עדיין מה קמ"ל בסיפא א"צ לומר אפי' לכתחלה הא מזה אין מוכח רק באותה מדינה דלכתחלה ל"צ וממדינה למדינה לכתחלה לא עדיין מנ"ל ובפ"י הקשה דלמא באמ' לרבה צריך בא"י לכתחלה ממדינה למדינה וסיפא באותה מדינה בא"י קאי, והנלפע"ד דוודאי באותה גווני דאיירי רישא עלה קאי סיפא דבא"י אצ"ל בפ"נ כו' באותו אופן שצ"ל בח"ל דקתני ברישא בא"י אצ"ל כן פשטו' פי מתני', אלא דאם ברישא קתני באותה מדינה בא"י בח"ל צ"ל וקתני בתר הכי בא"י אצ"ל מפרשי' דקאי על חותה מדינה בא"י דאיירי רישא בא"י אצ"ל ובמדינה למדינה לא ידענו, והא"ש דבסיפא לחוד לא סגי היינו אם ינקוט ברישא באותה מדינה בח"ל לא ידענו מסיפא רק באותה מדינה בא"י אצ"ל ולכן צריך לרישא במדינה למדינה בח"ל צ"ל ומדיוקא דרישא לא ידענו רק דיעבד בא"י וקתני סיפא בא"י אצ"ל וידענו דקאי ארישא דאיירי ממדינה למדינה והא דלקמן מקשה מרבא מרישא ולא מסיפא ופי' רש"י דמסיפא הי' נ"ל דבאותה מדינה ולפמ"ש כיון דקתני ברישא ממדינה למדינה ממילא תתפרש הסיפא