כתב סופר גיטין חלק א יט

גילתה תורה לר"מ דבעל עצמו נאמן מצד הודא' בע"ד כמו בממון משא"כ בקדושין ל"מ הודא' בע"ד עיי"ש:

וכי לא בעי ר"מ כתיבה לשמה מדאורייתא כו' הקשה תוס' א"כ א"ש דבמחובר לא פסל בדיעבד, ותי' תוס' דכר"א אתי' קושי' מהרש"א חמור' א"כ מנ"ל דלר"מ ל"ב כתיבה לשמה מדאורייתא. ולולי תי' תוס' הי' נ"ל ליישב דחילוק רב יש בין חשש מחובר לחשש לשמה, דבשלא לשמה גזרו כתיב' אטו חתימ' וגזרו ג"כ שאם יקרה מקרה דסופר כ' שלא לשמה ולא ידע הדין או עבר במזיד יוכשר בדיעבד כשיקרה דעדים יחתמו שלא לשמה מאיזה סיבה נכשיר ג"כ דיעבד ולכן גזרו אומר דאפי' כתיבה שלא לשמה פסול בדיעבד, אבל בפסול דמחובר דא"א שיחתמו עדים במחובר אם נכתב הגט בתלוש אלא על צד הרחוק יותר דלא יארע באלפי שנים עיי' תוס' ד"ה ר"י אומר כו' ובוודאי על כי האי אין למגזר ואין לחוש רק כשיקרה דסופר עבר וכ' במחובר ואם נכשיר בדיעבד שוב פ"א שאם חתמו עדים ג"כ במחובר נכשיר ג"כ בדיעבד וזה א"א רק על צד הרחוק יותר, אלא כי שבפע' ההיא סופר ג"כ טעה וכ' במחובר והעדי' ג"כ יטעו ויחתמו במחובר ואז יש לגזור שאם נכשיר הכתיבה נכשיר גם החתימ' זה לא שכיח שישכחו ויעברו על לכתחלה סופר ועדי' או לא בקיאי כולם סופר ועדי' לכן סגי למגזר לכתחלה דבלכתחלה הגזירה כשנתיר לסופר לכתחלה יחתמו גם לכתחלה אבל בדיעבד אין מקום למגזר משא"כ בלשמה יש לחוש פעם יטעה הסופר ופעם עדים כנ"ל עיי' כי הדברי' ברורי' לפע"ד:

דף ד' ע"א. מודה ר"א במזויף מתוכו מסקנת תוס' דמשום גזיר' חתימה אטו כתיבה פסול לר"א. והקשה בתה"ד סי' רכ"ח וכן הב"ש סי' קנ"א מלקמן י' ע"ב בשמו' מובהקים של נכרי כשר והא נכרי לאו בר כתיב' לשמה הוא ולא גזרי' חתימה אטו כתיבה ולפע"ד בישוב קושי' זו בשנסביר הא דלר"א גזרי' חתימה אטו כתיבה ולר"מ ל"ג כתיבה אטו חתימה וכן הקשה במהרמ"ל. ונ"ל לחלק לר"מ ל"ג כיון דע"ח כרתי והם העיקר ל"ח שילמדו מכתיבה לחתימה דיבינו וידעו דהכל הולך בתר הגמר והחתימ' עיקר, אבל לר"א דכשחותם עדים כדי לסמוך עליה' כשימותו ע"מ או ילכו להם וע"י ע"ח נדע כי בא מידו לידה והכל בהכשר איכא סברא דעכ"פ הם כמו כתיבה כי צריכי' להם ועיי' סברא זו ברשב"א שכיון שסומכי' עליה' הם בכלל כתיב' הגט ומדין פסול שלא לשמה, אלא דתוס' לא ניחא לי' בזה כיון דוכ' דקרא על כתיבה ממש קאי אבל מ"מ יש סברא לומר כן ויש מקום לטעו' לומר מדחתימ' לא בעי לשמה ה"ה כתיבה וחשש קרוב הוא כנ"ל נכון. שוב הראני בני שי' כי כ"כ במהרש"א מהדור' בתרא אבל לא נסתייע מרשב"א הנ"ל ולפ"ז ל"ק תו מלקמן בשמו' מובהקי' של נכרי' דשם אין החותמי' מועילי' כלום דאין לסמוך עליה' מידי ולכן דווקא מובהקים כשרי' עיי"ש וא"כ לא ילמדו מחתימ' דידהו לכתיב' כיון דחתימ' זו כדיוטא בעלמא היא ולא מעלה כלום וא"ש:

ובהא ארווח לן להבין לשון הש"ס כי לא בעי ר"א חתימה היכא דליכא עדים כלל היכא דאיכא עדים בעי ופי' רש"י וכי לא בעי ר"א חתימה לשמה ועיי' רשב"א נראה שהי' לו הגירסא וכי לא בעי חתימה לשמה אבל אין מובן לשון ש"ס וכי לא בעי לשמה היכי דליכא עדים אי לא חתימו עלה עדים כלל האיך יחתמו לשמה והלשון תמוה כמובן. ולפמ"ש א"ש דבדיוק אמרו כן דקשה מלקמן גבי שמות מובהקים גם דחתים עליו נכרי' שלא לשמה מכשיר ולא גזר אטו כתיבה לכן הקדי' היכא לא בעי חתימה כלומר לשמה היכא דליכא עדים כלל היינו שאינם עדים ע"י חתימה למסמך עלייהו מידי ואין חתימ' מועיל כלום והוי כדיוטא בעלמא כזה לא בעי לשמה אבל היכי דאיכא עדים היינו שפועלים לנו לעדים למסמך עלייהו בעי לשמה משום גזיר' דכתיבה כמ"ש כנ"ל נכון מאוד:

ועיי' בתה"ד הנ"ל שהאריך אם בכל הפסול בכתיבה פסול בחתימ' לר"א משום גזיר' או דווקא בלשמה גזל דשכיח ביותר כמ"ש תוס' לעיל או דלא משמע להו דרשא דלשמה גזר טפי משא"כ באינף פסולים לא גזר והביא ראי' מדקשה לתוס' למה נקיט רבה משום דלא בקיאי לשמה ול"א משום מחובר ושינה שמו. ואם יש לחלק בגזיר' לר"א בין מחובר לפסול דלשמה י"ל דרבה נקיט לשמה דפסול גם בחתימה לר"א משא"כ מחובר אינו פסול בחתימה וע"כ דלכל הפסולי' ס"ל לתוס' דגזר עיי' בו וראי' זו אינה מוכרח' דמ"מ תיקשי לפי דמוקי ר"א כר"י דכתיבה וחתימה שווין אלא דכבר כתבתי שם לעיל די"ל בלא"ה כיון דאמר בפנ"כ שוב לא שכיח אלא על צד הרחוק יותר שיהי' חתימ' מחובר ול"ח בחתימה רק משום לשמה ולכן אמר משום לשמה. ובספיקו' התה"ד נלפע"ד דבפסול מחובר בוודאי אין למגזר חתימ' אטו כתיבה דכיון דבעי כתיבה בתלוש שוב לא שכיח שיהי' החתימה אח"כ במחובר רק על צד הרחוק יותר כמ"ש תוס' ואם כי לכתחלה יש לגזור דאם יהי' מותר הכתיבה במחובר ישתלו העדים ויחתמו גם במחובר כמ"ש תוס' היינו לר"מ דכתיבה כשר וחתימ' פסול אבל לר"א נהפוך הוא ולא שכיח שיהי' כתיבה בתלוש וחתימ' במחובר ולא יקרה מקרה כזו אלא לעתים רחוקי' שיחתמו במחובר ונכשיר ומשום הא בוודאי אין לגזור חתימ' אטו כתיבה כנ"ל ברור:

והנה הרמב"ן בחי' וכן בחי' ר"ן הקשו לרי"ף דבע"ח לבד סגי לר"א מתני' שפיר מתוקמי כר"א דבעי לשמה בלא ע"מ ואין לומר כיון דאפשר בלי ע"ח וכתב דקרא אכתיבה קאי ממילא גם כשיש רק ע"ח לא בעי לשמה דאיך מתרץ מודה ר"א במזויף מתוכו הא אפי' ליכא רק ע"ח לבד לא בעי לשמה וע"כ דהיכא דאיכא ע"ח לחוד גם לר"א בעי לשמה א"כ קשה מה מקשה אי ר"א הא כתיב' בעי ותירצו כיון דע"כ שליח זה המביא גט צריך ליתן בפני שני' כדי שיאמר בפנ"כ לפניה' והוי עידי מסירה תו ל"צ בפנ"ח כיון דאיכא ע"מ לא בעי ע"ח לשמה. וצ"ל הא דתני מודה ר"א במזויף מתוכו הא כאן יש ע"מ או דתרצן מחדש כיון דסגי בע"ח לחוד ואז בעי לשמה ואזיל וכ' גם אע"ח שוב גם כשיש ע"מ צריך חתימ' לשמה דוכ' קאי גם על חתימה כל שחותם צריך לשמה וכ"כ הרשב"א אליבא דרי"ף אם בעי לשמה כשיש ע"ח לחוד ממילא גם כשיש ע"מ צריך לשמה חוץ בחתומי נכרי' דהוי כדיוטא בעלמא וכמאן דליתא. אלא דרשב"א כ' אח"כ דלא נרא' לו שיהי' צריך לר"א כלל חתימ' לשמה אף כשיש ע"ח לחוד כיון דוכתב לא קאי על חתימ' דאפשר בלא ע"ח והוכיח דמזויף מתוכו פסול דהוי בכלל כתיבה כיון שיש לסמוך עליה' אבל הרמב"ן ור"ן דס"ל דלרי"ף כשיש ע"ח לחוד בודאי צריך לשמה י"ל שפיר דתרצן חידש לו גם כשיש ע"מ צריך לשמה כיון דע"ח לבד ג"כ מהני קאי הקרא גם על החתימ' כל שחתומי' בו עדים צריך לשמה כנ"ל אלא דרמב"ם דפסק כשיטת רי"ף דע"ח לבד סגי ומ"מ ס"ל חתום שלא לשמה לא הוי רק כמזויף מתוכו פסול מדרבנן מוכח דל"ל סברת הרשב"א אליבא דרי"ף אלא היכא דא"צ ע"ח כשיש ע"מ גם שחתומי' עליו עדים לא צריך לשמה רק מדרבנן, ובאמת ברמב"ם אין מפורש דכשיש ע"ח לבד שפסול שלא לשמה דאוריי' אבל גם אין מבואר ההיפך דלא בעי וי"ל דס"ל כרמב"ן ור"ן דזה פשיטא דכל שיש ע"ח לבד בעי לשמה אבל ס"ל הא דמשני גם בע"מ מודה ר"א במזויף מתוכו הוא רק דרבנן ולא צריך לומר כתוס' חתימה אטו כתיבה אלא גזיר' קרובה היא חתימ' אטו חתימה אם יהי' כשר כשיש ע"מ ג"כ יטעו להכשיר כשליכא ע"מ וגם ע"פ הרוב יש ע"מ דהא לכתחלה צריך ע"מ גם כשיש ע"ח כמ"ש הרי"ף פ' המגרש וכן ס"ל לרמב"ם וחשש וגזיר' קרובה היא כנ"ל ועיי' בכ"ז. ועיי' לח"מ שהקשה לעצמו כקושי' רמב"ן ור"ן ומ"ש דיש לחוש דמייתי ע"מ ויבוא הבעל ויאמר דלא הי' ע"מ וע"ח לא חתמו לשמה דברי' אלו אין להם מובן א"כ מה הועלנו בתקנתא דבפנ"כ שיאמר לפני שני' או ג' הא הם ע"מ ואם ימותו יאמר שלא מסר לפני שני' ולא אמר בפנ"כ וע"כ דלא באו לתקן משום שמא ימותו שני' שימסור לפניהם דלית לנו בזה תקנתא נגד ערעור הבעל אבל הנכון כמ"ש רמב"ן ור"ן בחידושיו. ועיי' ר"ן לקמן פ' המגרש שהוכיח שיטת הרי"ף מדמשני מודה במזויף מתוכו ואי ע"ח לבד ל"מ משום דסומכי' עליה' לא הי' פסול נרא' דס"ל הא דמשני ש"ס מודה ר"א כו' היינו בע"ח לבד וזה סותר למ"ש בחי' כאן אלא צ"ל דכוונתו בוודאי אי ליכא אופן דע"ח לבד כשר לא הי' מודה במזויף מתוכו אבל כיון שיש הכשר בע"ח לחוד אז גם דאיכא ע"מ פסול או מדאורייתא או מדרבנן כמ"ש, ועיי' רמב"ן במלחמ' פ' המגרש נרא' דס"ל מזויף מתוכו דרבנן עיי"ש:

והנה התה"ד סי' רכ"ח הי' לו הגירסא כרמב"ם דמזויף מתוכו כשר וכו' כי נראה לו כן מדנאיד ר"א למוקמי כר"א ע"כ דל"ל דמודה ר"א ועכ"פ בלשמה ל"ל כקושי' תוס' אלא דגירסא שלפנינו כרמב"ם דמזויף מתוכו פסול מדרבנן וכן פסק בטוש"ע וצ"ל הא ר"א בתרא דל"ל דמודה ר"א. וכן הקשה הפ"י כאן והי' נעלם ממנו לשעה תה"ד הנ"ל. ועיי' ב"מ סי' קל"א בסופו. והנלפע"ד פשוט דר"א ג"כ מודה בגוף הדין אלא דדחיק לי' לומר דתיקנו לומר בפנ"ח משו' דרבנן ולכן מוקי כר"י דחתימ' ג"כ דאוריי' ופסקו הפוסקי' שפיר הא דמזויף מתוכו ואפשר משו"ה פסק הרמב"ם דמדרבנן פסול דממ"נ אי נימא הך דמודה ר"א הוא דאוריי' א"כ ר"א ע"כ פליג על הך דמוד' ופסקי' כר"א. אלא די"ל דר"א להכי נאיד מתי' זה כיון דדרבנן היא ואין לנו לפסול יותר רק מדרבנן כנ"ל נכון ועיי'. ולבאר יותר הא דסתמא דש"ס מתרץ דמודה ר"א וכו' וניחא לי' לומר דתיקנו לומר משו' חשש פסול דרבנן ורב אשי לא ניחא לומר שתיקנו לומר משו' דרבנן. ובאמת לעיל כדאמר וכ"ת וכי לא בעי ר"מ כתיב' לשמה מדאוריי' וכו' נראה ג"כ דפשיטא לש"ס די"ל דתיקנו משו' דרבנן. ונראה לי להוסיף דגם ר"א מודה בהא דאין רחוק שתיקנו משו' חשש פסול דרבנן אלא דקשה למסקנא דרבה אית לי' דרבא וצ"ל הא דנקיט טעמא דלשמה חדא מנייהו נקיט ונקיט לשמה דכולל טעם דבפנ"כ ג"כ משא"כ טעמא דקיום רק על בפנ"ח אלא אי בטעמא דלשמה ליכא רק חשש פסול דרבנן ביותר הול"ל גם טעם דקיו' משום חתימה שהוא דאוריי' ואיך שביק חשש דאוריי' בחתימ' ונקיט חשש פסול דרבנן וזה ודאי קשה אלא דסתמא דש"ס דמתרץ מודה ר"א דרך שקלא וטריא מתרץ כן בה"א עד דלא ידע דרבה אית לי' דרבא. אבל ר"א דמתרץ לאמת דע"כ רבה אית לי' דרבא לא סגי לי' לתרץ דמודה ר"א וכו' דמ"מ לרבה קשי' דשביק טעמא דקיום חשש דאוריי'. ועיי' תוס' לעיל ג' ד"ה מאן האי תנא דכ' דדוחק דכל שקלא וטריא ור"א דמתרץ הא מני ר"מ הוא בה"א. וכ' תוס' ור"א דבאמת משקלא וטרי' ל"ק דכן דרך ש"ס לפלפל להקשו' ולפרק עד לבסוף דמסיק האמת אבל ר"א שהוא בתרא שיתרץ לה"א ע"ז הי' עיקר הקושי' ועפ"ז א"ש דברינו ועיי' כי טוב הוא: