כתב סופר גיטין חלק א יח

משו' דלא אתי לאחלופי שיחשבו בפנ"ח משו' קיום א"כ קשה נאמר משו' בפנ"ח לשמה ותו ל"צ בפנ"כ והיא קושי' רבא. ולא יוכל לומר לרבה חדא מחמשה גאיז דקשה הול"ל בפנ"ח לשמה ותו לא צריך ולכן הוצרך לתרץ חדא מתלת גאיז אבל בתרי עניני בפנ"ח ובפנ"כ לא גאיז כפי' רש"י וק"ל:

מאן האי תנא וכו' כ' תוס' דאין לומר מתני' כר"א ובפנ"ח משו' קיום ובפנ"כ משו' לשמה א"כ למה ידענו ל"מ דלאחלופי ל"צ ורשב"א כ' בפשיטו' דל"ק דאין במשמעו' דברי רבה דאמר משו' דלא בקיאי' משמע דהכל משו' לשמה וצ"ל לאמת דרבה אית לי' דרבא ל"ק דאמר רק משו' לשמה כיון דלשמה שייך גם על בפנ"כ נקיט האי טעמא וחתימ' גם משו' קיום וממילא כיון דאמר בפנ"ח משו' לשמה מקוים הוא. אבל לומר דבפנ"כ משו' לשמה ובפנ"ח רק משו' קיום זה רחוק בדברי רבה ונכון הוא. ומהר"משיף הקשה עד"פ על תי' תוס' עדיין י"ל בפנ"ח משו' קיום והא דידענו ל"מ דאי מהני ה"א בפנ"כ לאו משו' לשמה רק משו' אחלופי לכן ידענו לא מהני וליכא תו אחלופי ממילא נדע דבפני נכתב משו' לשמה אלו דבריו ז"ל ולא תי' כלום. ולפע"ד ל"ק עפמ"ש ראשוני' דבאומר בפנ"כ סגי ולא צריך לשיילי כיון דאמר בפנ"כ רחוק לנו דאחר כתבו בפניו וזה שלחו. והם כתבו כן לרש"י משו' אשכח כתוב. וה"ה דא"ש כן לתוס' דסופר כתבו להתלמד דכיון שאומר בפני נכתב רחוק הוא דסופר כתבו להתלמד בפניו ושוב אקרה דעשה הבעל זה לשליח ולפ"ז מכיון שאומר בפנ"כ לא יהי' שיסבור שאומר משו' אחלופי מ"מ אנן ידעי' שבפניו נכתב ושוב ליכא למיחש דלהתלמד כ' בפניו כמובן. וקושי' מהר"משיף קשי' לפי שכתבו עוד דסתמא לשמה שיאמר בלבו למה צ"ל בפ"כ בוודאי יש פסול בכתיבה לזה י"ל אולי יחשוב משו' אחלופי צ"ל כן. אבל אין מוכח דתוס' כן ס"ל אלא דממילא ל"ח דאחר כתבו וא"ש עיי'. ולפי שכתבו הראשוני' דרמי' אנפשי' למה צ"ל בפ"נ י"ל ס"ל כתי' רשב"א על קושי' תוס' ועיי':

אלא אי קשי ע"ד זה דלמא מתני' כר"מ ובפנ"ח משום לשמה ובפנ"כ משום אחלופי והיינו הגם דידענו ל"מ ואיכא היכר מ"מ צריך בפנ"כ דה"א בפנ"ח משום קיום וידענו ל"מ משום אחלופי ולכן צריך בפנ"כ א"כ איכא היכר, ונדע דצ"ל דוקא בפני ולא ידענו שנחתם משום דבפנ"ח משום לשמה וצריך בפני דוקא דדייק יותר. אלא לכאורה י"ל גם ע"ז סוף כ"ס כיון שאמר בפני נחתם ידענו דלא אשכח כתיב או שלא להתלמד ומה לנו אם יסברו דבפנ"ח משום קיום, מ"מ אין לנו לחוש עוד משום לשמה, אלא הא ליתא לפמ"ש הפ"י דע"כ צ"ל דחיישי' דעדי' חתמו שלא לשמה דאל"כ כיון שאמר בפנ"כ סגי וע"כ דבעדי' עצמן חיישי', ולפ"ז צ"ל דבפנ"ח היינו דסתמא לשמה קמסהיד מדשואלי' אותו ידכר לומר מה שרא' כמ"ש הראשוני' דאל"כ לא יצאנו עדיין מחשש שחתמו שלא לשמה, וא"כ אם יחשוב דבפנ"ח משום קיום לא יהי' סתמא לשמה וקשה כהנ"ל יאמר דמתני' כר"מ וצ"ע. אלא די"ל דדחוק לש"ס לומר הא דאמר רבה משום דלא בקיאי לשמה קאי על החתימה לחוד, ולמסקנא בוודאי לא א"ש לומר כן דהא ס"ל שם דרבא וצ"ל הא דנקיט משום לשמה לחוד דנקיט טעם דאיכא בין בכתיב' בין בחתימ' משא"כ משום קיום רק על בפנ"ח, אבל אם נימא דרק חתימה בעי לשמה ובפני נכתב משום אחלופי הול"ל בין משום קיום דשני' שייכי' בחתימה ולכן לא רצה לתרץ כן לרבה כנ"ל. והא"ש דמיושב בזה קושי' תוס' מבריי' דר"מ אמר כל של"א בפ"נ ובפנ"ח, לר"מ בפנ"כ ל"ל, ולהנ"ל י"ל דצריך וצריך משום דלא נימא דבפנ"ח משום קיום ולא משום לשמה כמ"ש עיי' וק"ל:

ע"ב. דתנן אין כותבי' במחובר לקרקע וכו' כ' תוס' דהך סוגי' ובסמוך דמוקי ר"א מתני' כר"י אתי' כר"ל לקמן כ"א דמתני' כר"מ. ועיי' ב"י שהרבה לתמוה א"כ איך מקשה על רבה דלמא מוקי מתני' כר"א כדמוקי לה שמואל ור"י, ומה שתי' הפ"י אינו עולה יפה כדמקשה לקמן ואלא ר"מ היא וכי לא בעי ר"מ כו' וכ' תוס' דלפ"ז מתני' כר"א, ולדברי פ"י קשה א"כ מ"ש דלר"מ חתימ' בעי לשמה ועיי'. אלא ע"כ דלר"מ כיון דעיקר הכיר' הוא החתימ' מסתברא דחתימ' בעי בוודאי לשמה, אלא די"ל אולי כיון שא"א בלא כתיבה וכתיב' ג"כ בעי לשמה ע"ז מייתי מתני' אין כותבי' דמוכח דס"ל כתיב' א"צ, אבל חתימ' בוודאי צריך ודלא כפ"י בתירוצו, אבל קושיתו צ"ע:

וליישב קושי' זו נ"ל הנה באמת צ"ל אוקימתא דר"י ושמואל דמתני' כר"א מה חתמו גמרו וכ' תוס' דמצינו דתורה חתומה נתנה, ועדיין קשה למה למנקט כי האי לשנא דיש בו לטעות דקאי על חתימה ממש ולא נקיט לשון מבורר וקלילא גמרו, ולר"א גמרו היינו התורף דאחר שנכתב התורף הוא נגמר דאין צריך עוד דא"צ ע"ח כלל רק עצה טובה מפני ת"ע אבל חתמו פשיטא הוא חתמו ממש, ובאמ' ר"ל אמר חתמו קתני ולא ניחא לי' לומר גמרו, אבל צ"ב על ר"י ושמואל איך ניחא להו, ונ"ל דהם אזלו לפי דמסיק מודה ר"א במזויף מתוכו וגם החתימה בעי לשמה וה"ה מחובר פסול והא"ש דנקיט לשון חותמו גומרו היינו התורף וכלול בו ג"כ החתימה ואי היי נקיט גמרו לא ידענו החתימ' דלר"א נגמר בלא חתימ' ולכן נקיט חותמו שכולל שניהם תורף שגמרו וגם החתימה והא דאמר ר"ל חתמו שנינו דל"ל מודה ר"א במזויף מתוכו וקשי' לי' לשון חתמו, ולפמ"ש הא דאמר ר"י אמר עד שתהא כתיבה וחתימ' היינו תופס ותורף וחתימ' וכן צ"ל בלא"ה לאוקימתא דר"י כמ"ש הפ"י ועיי' ומעתה א"ש בה"א דלא ידע דמודה ר"א במזויף מתוכו א"א לפרש כר"י ושמואל דמתני' כר"א, ואין לנו לפרש רק מתני' כר"מ ומקשה שפיר לרבה, והא דל"א דרבה מפרש מתני' כר"מ דחותמו גמרו וס"ל גם כתיבה בעי לשמה וכולל בחתמו תורף וחתימה כמו דמתרץ ר"י מתני' כר"א כמ"ש, הא ליתא דלר"מ דחתימ' פשיטא דבעי לשמה רק בכתי' אין מוכרח דבעי ואי ס"ל דכתיב' ג"כ צריך בתלוש ולשמה, איך אמר חותמו דיש לטעות בוודאי דקאי רק על החתימה דלדידי' בוודאי בעי בתלוש וכתיבה לא נדע הו"ל לומר לשון מבורר גמרו דהיינו כתיבה ונדע כ"ש חתימה, וגם בלשון גמרו נכלל לדידי' חתימה דהא כ"ז שלא נחתם אין הגט נגמר רק הכתיבה נגמר והול"ל גמרו, וע"כ דבאמת לא בעי כתיב' בתלוש ומקשה שפיר. ולפ"ז כדמחדש דמודה ר"א במזויף מתוכו וס"ל מתני' דאין כותבי' במחובר כר"א וכר"י ושמואל ממילא לא מוכח דר"מ ל"ל כתיב' לשמה ויש לאוקמי מתני' דידן כר"מ ג"כ, אלא מאחר שהביא הא דר"נ דאומר ר"מ אפי' מצאו באשפה או דלא רצה לומר דרבה פליג על ר"נ או דרצה לתרץ מתני' אפי' אי ס"ל כר"נ, וא"ש הסוגי' אלא דלפמ"ש תוס' כדאמר וכי לא בעי ר"מ כו' דלפ"ז מתני' דמחובר כר"א ולפמ"ש עד דלא ידע דמודה ר"א במזויף מתוכו א"א לאוקמי הך מתני' כר"א הדרא קושי' תוס' מ"ש מחובר מ"ש לשמה דגזר בדיעבד וקושי' תוס' יתיישב לפנינו אי"ה ולצ"ל דמתנ' כר"א וא"ש מ"ש בזה והדברים נכוני' לפע"ד:

ובדברים אלו נתיישב לנו מה דהקשו המפרשי' על דמקשה ש"ס לעיל רבא מ"ט ל"א כרבה י"ל משום דרצה לאוקמי מתני כר"א, ול"ל דמודה ר"א במזויף מתוכו כרב אשי דמשמע דל"ל דמוד' ר"א וכבר ישבנו זה לעיל, ולדברינו יתיישב ע"ד נכון דקשה עוד דלמא רצה לאוקמי מתני' כר"מ וגם זה ישבנו לעיל. ועוד נ"ל פשוט דלקמן כ"ג ע"א אמר ר"נ אומר הי' ר"מ מצאו באשפ' כשר כו' ומקשה לי' רבא וכ' לה לשמה מאי לאו כתיב' הגט לא חתימ' עדי' והדר מקשה כל גט שלא נכתב לשם אשה כו' ומתרץ לי' אימא שלא נחתם עי"ש נראה דרבא וודאי לא ס"ל דרק כתיב' לשמה לר"מ דחתימ' עיקר אלא דמקשה דכתיב וכ' גם כתיב' לשמה ומקשה לי' מקרא וממתני' ומשמע דכן ס"ל לרבא באמת לר"מ דגם כתיב' בעי לשמה ודלא כר"נ שאמר אומר הי' ר"מ דר"נ לאו משמי' דר"מ אמר רק דאמר כן מדנפשי' דכן הוא לר"מ וכן ס"ל לפי' בסוגי' וא"כ שפיר מקשה לרבא לשיטתו מ"ט ל"א כרבה והא לדידי' מתני' מתוקמא כר"מ נ"ל. ולפ"ז ל"ק ג"כ דלמא משום דרצה לאוקמי כר"א דהלכתא כוות' בגיטין, דלפמ"ש דרבא ס"ל דר"מ בעי כתיבה לשמה, א"כ ע"כ דמוקי מתני' דאין כותבי' על המחובר כר"א מוקי לה, ולפמ"ש דא"א לאוקמי מתני' כר"א רק כדנימ' מודה ר"א במזויף מתוכו ומוכח דע"כ רבא הכי ס"ל וא"כ שפיר מתוקמי מתני' כר"א אליבי' ושפיר מקשה ש"ס מ"ט ל"א כרבה ומיושבי' הקושי' ע"ד חידוד נכון וישר לפע"ד ועיי':

והנה קושי' תוס' מבוארת דלקמן תני בהדי' המביא גט ממדה"י ול"א בפנ"כ הוולד ממזר, והא לר"מ לא בעי כתיבה לשמה ובפנ"כ ל"ל, וכבר ישבנו קושי' זו לעיל. ועוד ויותר נ"ל עפי"מ שהקשה תוס' לעיל לרש"י דחיישינן לאשכח כתוב ועומד א"כ איך רצה לאוקמי כר"מ מה מועיל בפנ"כ עדיין פסול הוא דבעינן מוכח מתוכו וע"כ דל"ח לאשכח, וכתבנו לעיל שם דתוס' הקשה לרש"י דע"כ ס"ל דאין זה בכלל ספרי בקיאי' אבל לאמת לפי פי' תוס' י"ל דלהכי לא חיישי' דהי' שיב"ש או שיערער שהי' שיב"ש דבזה עצמו הסופרי' בקיאי' לדקדק ולשאול על שיב"ש בעיר וכותבי' סימן וכיון שאמר בפנ"כ ולא להתלמד כתבו ממילא יצאנו מידי חשש דיש שיב"ש כיון דמעיד דסופר כתבו לשמו ובקי לכתוב לשמו בקי גם בכל מה דשייך לי' לשיב"ש כנ"ל. ומעתה י"ל לר"מ ניהי דלא בעי כתיבה לשמה מ"מ בעי לומר בפנ"כ דאי לא אמר חיישינן שכ' סופר להתלמד הגם דזה אינו מזיק אבל מכיון דכתבי' להתלמד יש לחוש שיש יב"ש אחר בעיר דהא סופר לא כ' רק להתלמד לא הי' בו קפידא לכתוב סימן ושוב לקחו הבעל, ויש לחוש שיערער הבעל שהוא לא ידע פסול זה דשיב"ש וצריך גם לר"מ בפני נכתב לשם גירושין וממילא כיון דסופר לגרש כ' הי' מדקדק שלא יהי' שיב"ש, אלא לרבה מקשה שפיר דהא ההוא אמר משום לשמה משמע דבפנ"כ ובפנ"ח משום לשמה, ולר"מ טעם אחר איכא משום שיב"ש ולכן מקשה שפיר דרבה לא מוקי מתני' כר"מ אבל מברייתא ל"ק די"ל כהנ"ל משום שיב"ש צריך בפני נכתב כנלפע"ד והוא ישוב נכון:

אי ר"א כתיבה בעי חתימ' לא בעי לר"א לא צריך ראי' דפשיטא כיון שא"צ ע"ח לא בעי לשמה וכ' כתיב כתיבה, אבל לר"מ יש מקום דה"ה כתיבה בעי לשמה דגט היא עיקר וא"א בלא"ה לכן הוצרך ראי' ממתני' דאין כותבי' ופשוט וכ"כ במהר"משיף. ודע דלשון ש"ס וכי תימא כי לא בעי ר"א חתימ' לשמה מדאורייתא וכו' לשון זה מגומגם דהא תחלה צריך לדון אי בעי חתימה כלל מדרבנן וע"ז מייתי מתני' דג' גיטין אבל מחתימ' לשמה לא איירי שם ולא הול"ל אלא וכ"ת וכי לא בעי עדי' מדאורייתא מדרבנן בעינן ולשון ש"ס תמוה:

כתב בכ"י ואין עליו עדים כו' מ"ש פ"י לחדש דלר"מ לא בעי רק ע"ח א', וכ' שכן מצא ברשב"א קדושין, ועיי' בק"א שכ' דעיין טפי ואין מוכרח כן ברשב"א, ולמעיי' שם אין רמז מזה כלום רק שכ' בגט