כתב סופר גיטין חלק א יז

מגו בשביל שא"צ קיום רק דרבנן סוף כ"ס כשטוען מזויף הוא נאמן ואיכא מגו ודוחק דכיון דמדאורייתא א"כ הוי מגו גרוע ולכן אומר דתוס' בשם רש"י הוא סיום מה שתי' תחלה דאין זה דירא שיכחישוהו וליכא מגו ועדיין קשה תינח דמגו ליכא היינו מגו דטוען מזויף שירא, אבל מ"מ יהי' נאמן מכח הפה שאסר דהא אנן לא ידענו שיש כאן שטר רק ע"פ והוא אומר מיד פרוע והוי שטרא ותברא עמו ועיי' תוס' ריש סוגיא שם דלא הוי מגו דב"ת עי"ש. ועיי' ש"ך רסי' ק"ח, ולכן מביא תוס' בשם רש"י דכ' במק"א משום דד"ת א"צ קיום רק כשטוען מזויף, וכיון דכ"ז שאין מי שטוען מזויף אנן ל"ח ושטרא בתוקפו, רק כשטוען מזויף וכי כן ליכא הפה שאסר, רק מכח מגו דמזויף וכיון דמגו גרוע הוא דירא שמא ישקר ליכא מגו וא"ש המשך וסגנון דברי תוס' וכוונתו. ולפ"ז גם אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא, מ"מ א"ש דלא הוי הפה שאסר דהא כ"ז שלא טוען לא עלה על דעתינו חשש זויף, והא דכ' תוס' משם רש"י ורבנן הוא דאצרכו קיום כי טעון מזויף לא דצריך לומר שהוא מדרבנן לתירוצו, אלא כיון דרש"י ס"ל לאמת דגם בשטוען מזויף הוא דרבנן כ' האמת דדבר תורה א"צ קיום כלל אלא מדרבנן כשטוען, ולא הי' יוכל לומר אלא מדאורייתא כשטוען דס"ל לאמת לעולם רק מדרבנן, והא"ש דל"ק קושא תומי' מעדי' שאומרי' אנוסי' דעדי' שאומרים אין זה כ"י דאורייתא צריך קיום, מ"מ א"ש דהוי הפה שאסר כמ"ש כיון דכ"ז שאינם אומרים ל"צ קיום וליכא חששא דמזויף ובזה כ"ע מודים דקיום דאורייתא, ורש"י כ' כן במק"א היינו על דר"ה מודה בשטר שכתבו בזה ס"ל לרש"י כשטוען הוא דרבנן, ותוס' הביא מ"ש רש"י הכא על העדי' ונכון הוא גם בעדים כשטועני' מזויף דאורייתא אבל כ"ז שאינם טועני' אין אנו חוששי' והוי הפה שאסר נ"ל נכון מאוד ועיי':

ומעתה מיושב סתיר' תוס' הנ"ל דמ"ש וכן נרא' לר"י היינו במ"ש בשם רש"י דכיון דאין צריך קיום מדאורייתא לא הוי הפה שאסר ומגו גרוע הוא דירא לשקר שזהו טעמא דמ"ד א"צ לקיימו וזהו טעמא דר"מ, אבל במ"ש רש"י דכשטוען מזויף ג"כ דרבנן בזה לא מוכח דס"ל כוותי' דאין צריך זה לתרץ הא דא"צ לקיומו, רק רש"י דס"ל דלעולם קיום דרבנן כ' כן. אבל אינו שייך לעיקר התי' וכן נרא' לר"י בעיקר התי', והא"ש דלקמן כ"ח מייתי תוס' תי' ר"י דס"ל דבטענ' מזויף צריך קיום מדאורייתא ודוקא בשטוען פרוע אז מגו דרבנן ומטעם שכ' לעיל בשמו דלא הוי הפה שאסר ומשום מגו הוי מגו גרוע, ומדוקדק ומזוקק בזה לשון תוס' שכ' וכאן כ' ר"י שזה לשון תמוה ולא נמצא כן, ולפמ"ש א"ש דקאי אמ"ש בשמו לעיל י"ט דכן נרא' לר"י בישוב דל"א מגו דמזויף אלא דמשם אין מוכח אי אף בטוען מזויף אי בעי קיום מדאורייתא או לא אבל כאן כ' ר"י מפורש דס"ל מדאורייתא בעי קיום בטענ' מזויף, ולא תיקשה הא בשלא בפניו טענינין מזויף להך שיטה וא"כ שוב הוי הפה שאסר כו' הא ליתא חדא גם לשיטה דטועני' שלא בפניו היינו משום לא שבק' חי ולא דאנן חיישינן באמת, ומדאורייתא א"ח, ועוד והוא העיקר מנ"ל דר"י ס"ל הכי ולא כ' תוס' כשמו רק כשטוען פרוע במגו דמזויף צריך קיום מדרבנן למ"ד דהכי ס"ל, אבל שלא בפניו בלי טענה כלל לא טענינן אפי' מדרבנן ומיושב הכל ע"ד ברור בעזה"י:

עוד רגע אחת אדבר בענין קיום השייך לדברינו ולסוגיתינו. שיטת ר"ש גאון ומובא בש"ך ח"מ סי' ס"ט ס"ק י"ב ולפי שפירשו הב"ח וש"ך הסכים עמו דבכ"י בעי קיום מדאורייתא. ובקצה"ח סי' מ"ו כ' דלא ידע טעמא למה יהא קיום בכ"י יותר דאורייתא מכל שטרו' דגם בכ"י שייך כל מלתא דעבידא לאגלוי כו' עיי"ש. והנלפע"ד דבכ"י אם יתברר כי אין זה כ' יד הלוה יוכל המלוה לומר כי האמת אתו שלא זייפו הוא והלוה חתמו בפניו אלא הוא מעיקרא להכי אתכווין שיטעון מזויף ושינה חתימ' ידו ועיי' סמ"ע סי' ס"ט ס"ק ז' דלהכי בכ"י לא די כשיחתם עתה בב"ד דבוודאי משנה ח"י עתה וכ"כ ב"ח עיי"ש, ויוכל ממילא המלוה לטעון שכן עשה מעיקרא ולא יתברר קלונו שהוא זייפו הגם שבטענה זו אין יוכל לגבו' מ"מ לא מפסיד מידי ולא יוחזק לזייפן ולכן קיום כזה דאורייתא, אבל בשטר שחתומי' עליו עדים לא יוכל המלוה לטעון שלוה החתי' עליו עדי' וזייף ח"י עדי' דמי פתי יקבל שטר בחתימ' עדי' ואינו מכיר ח"י עדי' שפיר או ראה שחתמו הלא יודע שיוכל לחתום עליו עדי' כי האי ושוב יטעון עליו מזויף לכן טענה זו אינה טענה ויתגלה קלונו שהוא המלוה זייף אבל בחתימ' הלוה עצמו יאמר נא המלוה שחתם עצמו לפניו ולא אסיק אדעת לרמאות כזה שישנה חתימ' ידו ועכשיו יודע ונתברר לו שכן עשה והוא לא הכיר ח"י תחלה רק בעיניו ראוה שחתם עצמו על השטר זה בוודאי לא יעלה על הדע' שישנה ח"י הגם שישנו בעולם והחילוק נכון וברור לפע"ד:

ולפ"ז אומר אני קיום דהכא דשליח או האשה כשטוען הבעל מזויף קרוב יותר שיהי' דאורייתא דלא שייך מלתא דעבידא לאגלוי' כ"כ שיוכל השליח או האשה לומר שהוא הבעל מסר להם חתום בעידי' שזייף הגם דאנן ל"ח לזה כמפורש בירושלמי ומייתי תוס' ורא"ש, מ"מ שליח או האשה יכולי' לטעון שכן הי' שזייף הבעל כדי לקלקלה ואם כי לא יאמנו לדינא מ"מ לא יתגלה קלונם בבירור אולי ואפשר כן הי', ולכן ס"ל לרמב"ם דכשבעל טוען מזויף הגט בטל מדאורייתא בשליח המביא או אשה שהוציא', אבל בכל שטר שחתומי' עליו עדי' לא מוכח דרמב"ם ס"ל דקיום דאוריי' ועיי' ב"ש סי' קמ"א שתמה על השיך סי' מ"ו דשיטת רמב"ם כשיטת ר"א, ולהנ"ל לא מוכח הקצרתי ועיי'. ובתשובתי סי' קל"ה בארתי יותר:

רבא מ"ט ל"א כרבה. מקשי' דלמא משו' דרוצה לאוקמי כר"מ דסתם מתני' כוותי' כדלקמן דמהדר לאוקמי מתני' כוותי' ונ"ל עפמ"ש רש"י לקמן ד"ה אתי לאחלופי דמוכחא מלתא דלקיומי אתי מדלא אמר בפני נכתב משמע מרש"י דלא הי' חשש דאתי לאחלופי דאולי משו' לשמה הוא אלא מכיון דל"א בפני נכתב יאמרו ע"כ משו' קיום הוא והיינו דכ' מדלא אמר בפנ"כ מוכחא מלתא דלקיומא אתי כמ"ש ולפ"ז לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ליכא אחלופי. והא דבבריי' דס"ל לר"מ דל"א בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר משמע דצ"ל גם בפנ"כ וכ' תוס' לקמן ד"ה מאן האי תנא דלרבא ניחא ולרבה קשי' לפמ"ש גם לרבא לא א"ש אלא דרמב"ן כ' לקמן דאשגיר' לישנא הוא ולר"מ א"צ בפנ"כ לרבה וכ"כ תוס' בב"מ. וכן י"ל לרבא לרש"י כנ"ל. והא"ש דלרבא מתני' דידן ע"כ לא אתי' כר"מ ומקשה שפיר מ"ט ל"א כרבה. אלא דקשי דלמא רוצה לאוקמי מתני' כר"א דהלכתא כוותי' בגיטין כדלקמן וכן הקשו האחרוני'. אלא דקושי' זו י"ל בפשוט או דלא רצה לומר דרבא ל"ל מזויף מתוכו דהלכתא הוא לפסק הלכה. או י"ל דלרבא קשה קושי' תוס' יאמר בפנ"ח משו' קיום ובפנ"כ משו' לשמה והא ס"ל ידענו מהני וי"ל כהנ"ל. ולכן הוצרך לומר דלא ס"ל כרבה מי קתני בפנ"כ ובפנ"ח לשמה והא דאמר תרתי בפנ"כ ובפנ"ח הא לפמ"ש לא קשה לרבא רק דיאמר בפנ"כ משו' לשמה דבפנ"ח י"ל דמוקי כר"א ובפנ"ח משו' קיום הא ל"ק כיון דאזיל לרבה דס"ל שניה' משו' לשמה לכן מתרץ דקשי' לי' על רבה הול"ל בפנ"כ ובפנ"ח לשמה כנ"ל ועיי'. ולקמן ג' ע"ב יתיישב כ"ז ע"ד היותר נאות:

מי קתני בפנ"כ וכו' לשמה כ' תוס' וראשוני' הגם דסתמא לשמה קמסהיד מ"מ כיון דעיקר שצ"ל בפ"נ הוא משו' לשמה הו"ל לפרש. ולי נראה להוסיף לפמ"ש הר"ן דלכן אמרי' דסתמא לשמה כיון דל"ח רק לאשכח כתוב וכיון שאומר בפני שוב רחוק הוא שאחר כתבו בפניו ואח"כ עשאו משלח זה שליח ולשמא לא כתבו הסופר לשמה ל"ח הגם דלאשכח לבד ל"ח מ"מ בצירוף מיעוט ספרי שאין בקיאי' חיישי' וצ"ל אם אמר בפ"נ שוב לשמא אשכח ליכא למיחש דרחוק הוא ולחשש סופר שכ' שלא לשמה לבד ל"ח כ"נ לפרש. ולפי"ז י"ל היינו דקא' לרבא בוודאי בשביל חשש דסופר לבד ל"ח אבל עכשיו שתקנו לומר יאמר מפורש לשמה כדי לברר הכל אפי' למיעוטא דמיעוטא ומה יזיק לנו לברר הכל וע"ז השיב רבה אתי למגזיי' ויופסל הגט עי"ז וטוב שתיקותו מדבורו כנ"ל וק"ל:

חדא מתלת גאיז כ' רש"י אבל בפ"נ ובפנ"ח אצרכוהו דכתיב' וחתימ' בעי לשמה וכיון דכל חדא מילתא באפי נפשי' כו' לא הבנתי וכי עד עתה לא ידענו דבעי בפנ"כ ובפנ"ח משו' דבעי תרתי לשמה ומה זו דחידש לנו רש"י ומה צורך יש בו ולא הול"ל רק אבל כשאומר בפנ"כ ובפנ"ח לא גייז דתרי עניני' לא גייז. וקצת י"ל עפמ"ש בסמוך דקושי' רבא דהי' לו לפרש לשמה כדי שנברר אפי' מיעוטא דמיעוטא דסופרי'. ולפמ"ש לעיל על קושי' פ"י למה צריך כלל בפנ"ח כיון שאמר בפני נכתב ושוב ליכא חשש לאשכח וכתבתי דעיקר חשש משו' אשכח כתוב וכיון שכבר הצריכו לומר אמרו שיאמר גם בפנ"ח כדי לצאת מידי מיעוטא דמיעוטא דלא בקיאי' לשמה וי"ל דכוונ' רש"י עכשיו לומר כדמתרץ דגייז ולכן טוב שלא יאמר מפורש לשמה א"כ מה"ט לא יאמר בפנ"ח דהא מעיקר הדין לא הי' בו צורך כ"כ ולכן כ' דשניה' משו' לשמה צריך ולא חיישי' לגייז דבתרי ענינא לא גייז כן י"ל ועדיין צ"ע:

והנה רש"י כ' דגאיז והוי מתני' כר"מ ורשב"א הקשה הא מתני' דלא כר"מ. וי"ל דס"ל לרש"י הא דמקשה רבא מ"ט ל"א כרבה דס"ל מתני' יוכל אתי' כר"מ דעד דלא אסיק דידענו ל"מ י"ל משו' אחלופי צ"ל לר"מ בפנ"כ כמ"ש התוס' בד"ה מאן האי תנא בסופו די"ל אי בנ"ח משו' לשמה צריך בפ"נ משו' אחלופי אלא דהקשה הא רבה ס"ל ידענו ל"מ וכ' מהרש"א כיון דמשו' לשמה צ"ל בוודאי צ"ל בפני ממש. וא"כ בה"א עד דלא אסיק דידענו ל"מ מתני' יש לאוקמי כר"מ ושפיר מקשה דרך שקלא וטריא רבא מ"ט ל"א כרבה וכר"מ ומתרץ דיאמר לשמה. ורבה משו' דאתי למגזיא ומשנה ממטבע כפי' רש"י ולבתר דמסיק דידענו ל"מ לרבה אפי' משו' קיום ולרבא ע"כ אי משו' לשמה לא מהני ידענו לשמה א"כ א"א לאוקמי מתני' כר"מ ולכן מקשה אח"כ דמתני' ע"כ דלא כר"מ וממילא ל"ק רבא ל"א כרבה דרצה לאוקמי כר"מ ול"צ לחדש דקשי' לרבא יאמר בפנ"כ לשמה דהא באמת נדחקו ראשוני' מהא קושי' הא סתמא לשמה אלא כיון דצ"ל דה"ט דרבא דל"ל כרבה הקשה לרבה מ"ט והוצרך לומר דאתי למגזיא וכר"מ דמשנה ממטבע אבל למסקנא דל"צ לרבא דל"א כרבה משו' דלתני בפנ"כ לשמה. שוב ג"כ ל"צ לרבה משו' אתי למגזיא אלא דסתמא לשמה לצ"ל כלל. והא"ש דרש"י מפרש למגזיא משו' דגט בטל דעכשיו אזיל אי מתני' כר"מ. ולמסקנא ל"צ לרבה דאתי למגזיא ויש להאריך בזה עד"פ והקצרתי:

ויש ליישב בזה עוד הא דמתרץ חדא מתלת גאיז וצ"ב הא ד' תיבות נינהו צ"ל ברישא דשני עניני' הם הול"ל חדא מחמשה גאיז חדא מארבע' לא גאיז ותו ל"צ לכלום. ולהנ"ל א"ש דהא אזיל עכשיו דמתני' כר"מ ובפנ"כ