כתב סופר גיטין חלק א קנא

השדה לא נחית רק לפירות וכי לא ידעו מה דכתיבא באוריי' דחוזר ביובל. (עיין בזה בתשו' המחבר חו"מ סי' י"ג עיי"ש ותמצא נחת. המגי'):

ת"ש הקונה שני אילנות כו' בתוס' ב"ב הקשה הא מפורש קתני בסיפא ג' אילנות קורא ושמה מקשה מדיוקא דב' אילנות (עיין בזה בתשו' המחבר חו"מ סי' י"א ותמצא נחת):

הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא. בש"ס ב"ב פ"א מבואר מספיקא מביא שמא קנה קרקע עיין רשב"א שם. ולא זכיתי להבין כיון דספיקא הוא נשאר ביד בעלי' בחזק' מרא וסוף כ"ס אין לו רק פירות ולא זוכה בקרקע א"כ לענין קריאה והבא' בוודאי לאו מארצו הוא סוף כ"ס אין לו קרקע וצל"ע:

וכי איצטרך קרא למת ואח"כ הקדישה. לא אוכל להבין הא טעמא דחוזר' ביובל ופסק' קדושה כיון דלאו דידי' היא כמבואר במתני' עירוכין כ"ו ע"ב וכיון שמת אביו שלו היא ובמקדישו קודם שמת אביו בוודאי לולי קרא ה"א כיון דבשעת הקדש לאו שלו הי' הגם שאח"כ ירש מאביו וכי מי שמקדיש ואח"כ קנה יקדש וחידוש שחדשה תורה כאן. אבל לר"מ דאקדשי' אחר שכבר קנהו ושלו הוא ל"צ קרא כלל וצל"ע וד' יאיר עיני:

לא דכ"ע ק"פ לא כקהג"ד. קושי' תוס' לא הבנתי י"ל דר"י ס"ל ביובל כקהג"ד דמי דאדעתי' דארע' נחית משא"כ בב"ק כצריכותא דש"ס לר"ל ופשוט:

אמר ר"י אי לאו דאמר ר"י כו' לא מצא ידיו ורגליו בבהמ"ד. וקושי' תוס' מבואר' להלכתא דקיי"ל אין ברירה וקיי"ל ק"פ לכקהג"ד איך מצאנו ידינו ורגלינו. ונלפע"ד ליישב (עיין בזה בתשו' המחבר הנ"ל בסי' י"א מיישב קו' תוס' בטוב טעם. המגי'):

והנה תוס', בתי' ראשון תי' דוקא בפלוגתא דר"ל ור"י בבן שמכר קיי"ל כר"ל משום אב לגבי' ברי' אחיל. והנה בזה לא הועיל תוס' לתרץ הא דקשה בש"ס ב"ק פ' החובל ס"א דמסיק דשמואל ס"ל ק"פ לכקהג"ד ולשמואל ל"ל ברי' והא קושי' תוס' שם ועיין פ"י ב"ק שם שהרגיש בזה דל"ל כתי' תוס' דווקא באב לגבי ברי' ס"ל מתני' אפי' במת בחיי האב דמחל לי' הא ש"ס בב"ק ע"כ לא רצה בחילוק זה דא"כ הי' יוכל לומר בפשיטות לא דמי למשנתינו מהאי טעמא וצ"ע:

ובקונטרסי לסוגי' דתק"א (כ"ס חו"מ סי' כ"ט) העליתי ישוב נכון ע"ז ואעלה פה בקיצור בשנבין למה באמת ל"א בב"ק דלא דמי למשנ' משום דאב אחיל נ"ל דבאמת קשה להסביר הא דאב אחולי אחיל הא יש לו פירות ומשתמש בקרקע לשטוח ולזרוע ומשייר כ"ז לעצמו והיא היא הק"פ ואיך אפשר דאחול אחול שימכור הא לאו בידו הוא למחול כיון שק"פ לעצמו מצד הדין אין בכח הבן למכור ומה יועיל לנו הציווי של אב. ולהסביר הענין נ"ל דבש"מ כ' הא דצריך לר"י תק"א דק"פ לא מעכב מכיר' של בעל הגוף קרקע אלא בזו שהי' לו קרקעו מתחלה ועדיין לא יצא לגמרי מרשותו שיש לו פירות לכן מעכב כח ק"פ שלו לבן למכור למ"ד ק"פ כקה"ג אבל ק"פ של בעל לא יוכל לעכב מכיר' קרקע של האשה שהי' הקרקע מעולם שלה וכן כ' תוס' ג"כ בב"ק נ' וצ"ל דש"ס ב"ק דס"ד דשמואל משו' ק"פ ס"ל דגם ק"פ דבעל מעכב כל שיש לאחד ק"פ כאלו הגוף שלו אבל למסקנא דטעמא דשמואל משו' תק"א י"ל גם לר"י צריך לתק"א דאל"ה כח ק"פ של בעל לא יוכל לעכב מכיר הגוף לאשה כצ"ל וכצ"ל לחד תי' בתוס' יבמו' דק"פ דבעל היינו גדול לאמת וצריך עוד לבאר הא דעשה ש"ס צריכותא בב"ב קל"ו ה"א ק"פ דאב שאני דמעכב מכיר' משא"כ ק"פ אחר צ"ל דממילא נשמע כיון דק"פ כקהג"ד ממילא באב שהי' לו גוף מעיקרא מעכב שיור ק"פ שלו לבן למכור עיי' והא"ש דא"ש תי' תוס' דהכא גם לשמואל דס"ל ק"פ כקהג"ד בכ"מ חוץ באב לגבי ברי' דאחולי אחול כנ"ל עיי' כי דבר יקר הוא:

וכל התירוצי' של תוס' ושל מ"ש לא הועילו כלום בשיט' הרמב"ם דפוסק ק"פ לאו כקהג"ד בכ"מ ופסק אחי' שחלקו לקוחו' ומחזירי' זה לזה ביובל ולא יועילו תי' תוס' וגם מ"ש לעיל בישוב קושי' תוס' דאפשר בשהתני לא א"ש לרמב"ם דס"ל בהלכ' שמיטו' פ"י דל"מ תנאי ביובל וכבר נאמרו הרבה תי' בשיטו' הרמב"ם עיי' פ"י ועיי' ש"א סי' צ'. והנ"ל עפמ"ש תוס' לעיל לשיטת רש"י דאם אין ברירה היינו שנתערבו החלקי' והקשה תוס' א"כ אפשר להביא בכורי' ויקדיש חצי' מ"ש תוס' שיקדיש חצי' אזיל לשיטתו בב"ב למ"ד ק"פ לאו כקהג"ד אינו מביא רק מדרבנן אבל לפי שיטת רמב"ם שם א"צ להקדיש כי כולו בכורי' רק שאינו קורא ולפי שיטת רש"י לענין ברירה ולשיטת תוס' בב"ב דאינו מביא רק מדרבנן אפשר להקדיש חצי' אלא דאינו קורא וזהו שכ' רש"י האיך מצא ידיו דאינו מביא בכורי' שאינו קורא דס"ל דאפשר בהבא' כהנ"ל אלא שאינו קורא ונ"ל דזה תלי' בשני טעמי' בש"ס ב"ב למה אינו קורא בספק לטעמא משו' שמא יבוא לפטרו מתו"מ זה שייך גם כאן כיון דיש בו חלק פירו' שאינם בכורי' דאין לו בו רק ק"פ חייב בתו"מ לשיטת תוס' ב"ב הנ"ל אבל לטעמא משי' דמחזי כשיקרא זה דווקא בספק אם נתחייב בבכורי' כלל אבל בכה"ג דיש לו בו בוודאי חלק שהם בכורי' אין כאן קריא' של שקר דהא אינו אומר רק הנה הבאתי ראשית פרי האדמה והא יש בו פרי אדמתו שנתן לו והא דאמר ר"י אי לאו דאמר ר"י כו' לא מצא ידיו כו' ר"י ס"ל כמ"ד בב"ב דשמא יפקיעו מתו"מ וזה שייך גם בזה אבל להלכתא קיי"ל כר"א שם דהוא מרא דש"ס דהלכתא כוותי' בכ"מ לק"מ וא"ש פסקא ושיטתו של הרמב"ם ע"ד נכון ועיי' (אמר המגיה עיין עוד בתשו' המחבר הנ"ל סי' י"ג ותמצא יישוב נכון לרמב"ם עוד באופן אחר עיי"ש):

לעולם קסבר ר"י ור"ש ק"פ כקהג"ד הקשה תוס' הא מפורש בהחובל גבי יום או יומיים דסובר ר"י ק"פ לאו כקהג"ד. ולפע"ד נ"ל בפשוט די"ל כמו דמחלק הש"ס בין יובל ראשון ליובל שני דביובל ראשון דמוכר לא ידע דיחזיר לו השדה מזכהו קנין הגוף כן י"ל כעין זה כאן דאב לגבי ברי' אחולי אחיל לי' קנין גוף בקנין פירותיו וכמו דעשה הש"ס צריכותא לר"י בזה בב"ב עוד י"ל דכאן לענין יובל דנחית אדעתא דארעא משא"כ שם בדין יום או יומיים כנ"ל פשוט:

אי לאו דאמר ר"י כו' הקשה תוס' לדידן דפסקינן כר"ל לענין ק"פ ופסקי' אחין שחלקו לקוחות הן האיך מצאנו ידינו ורגלינו. ונ"ל ליישב דהנה באמת צ"ל טעמא דר"ל דאמר גזה"כ הוא וללשנא בתרא טעמא דכתיב ולביתך וע"כ דגזה"כ הוא אמאי לא יליף עכ"פ בבכורים שני דבעל דקרא גילה לן בבכורי' מה שלא כן הדין בכל מקום. ומהיכי תיתי לנו לעשות לנו גזה"כ בבעל לחוד ולעשות חידוש יותר בבעל ביותר יש לומר דקרא גילה לן במי שיש לו פירות לענין בכורי' הוא כקנין הגוף משא"כ בכל התורה כולה ומהיכי תיתי לחלק בין בעל לשאר בכורים ובכזה לא מצינו וצלע"ג. אבל נלפע"ד לומר דהא דאמר ר"ל לר"י טעמא דכתיב ולביתך ולא רצה לומר דהכא גלי קרא ובכ"מ משום דסובר דגבי בעל איכא סברא יותר שיהי' כקנין הגוף משו' דאשה לגבי בעלה אחולי אחלי כמו דאמרי' דיש סברא לומר אב לגבי ברי' אחולי אחיל כן י"ל אשה לגבי בעלה כשהקנתה לו אחולי אחלי לגבי בעלה ואמאי חידש לן הקרא בכאן ולא גילה לנו כזה בשאר מקומות דליכא סברא הנ"ל וע"כ דכאן דווקא חידש לן קרא דמביא ולא בשאר מקומו' וא"כ ה"ה דלא יליף ר"ל לענין בכורי' במיכר שדהו לפירות וכדומה משים דשאני הכא דאיכא סברא דאחולי אחיל כנ"ל לומר וי"ל דר"י פליג אסברא הנ"ל ואמר מהכא יליף ומיושב בזה קושי' תוס' כשהרשה ר"ל מבריי' דמתה ומאי יענה לקרא דלביתך ולהנ"ל א"ש דבריי' דמתה איירי כשלא הקנתה לו אלא י"ל פירות מתקנת חכמים ובזה לא שייך אחולי אחיל כיון שלא הקנתה לו אלא תיקון חכמים היא שבע"כ תתן לו הפירות וא"ש:

ולפי דברים אלו י"ל דלפי מאי דמסקי' ר"פ האשה שנפלו דנפשה אפי' לגבי ברתה עדיפא לה י"ל שפיר אף לפי דפסקי' ק"פ לכקהג"ד מ"מ עכ"פ בבכורי' ילפי' שפיר מהתם דקרא גילה לן דבבכורי' ק"פ כקהג"ד. ומעתה א"ש קושי' התוס' האיך מצאנו ידינו ורגלינו די"ל דרב יוסף אמר אי לאו דסבר ר"י ק"פ כקהג"ד קאי אלעיל אי לאו דאמר במוכר שדהו ובמוכר בזמן שהיובל נהוג ק"פ כקהג"ד וע"כ אי הי' סובר כן הי' סובר דאפי' בבכורי' לא ילפי' מלביתך ולא מצא ידיו ורגליו דהאיך משכחת בכורי' אבל להלכתא י"ל דשפיר דעכ"פ בבכורי' ילפינן מולביתך ושפיר מצאנו ידינו ורגלינו וא"ש עיי'. אלא באמת הרמב"ם אינו מיושב בזה דפסק כר"ל במוכר שדהו בזמן שיובל נוהג ויתיישב לקמן אי"ה:

ובדברי' אלו יובן היטיב ש"ס ר"פ האשה שנפלו שמייתי מדשמואל ודחי רבא לגבי ברתה אחולי אחלי ואמר ר"נ מ"מ נפשה עדיפא ואין מובן אבל האיך פשיט זה מדשמואל דלמא מודה שמואל בברתה ומחלק כמו שהקשה רבא וא"ש דר"נ לעצמו סובר מ"מ נפשה עדיפא מ"מ מדשמואל לא מוכח ולהנ"ל ניחא דהא שמואל סובר ק"פ לכקהג"ד וקשה האיך מצא ידיו ורגליו כקושי' תוס' בהחובל עיי"ש וע"כ כמ"ש וע"כ דלית לי' סברא דאחולי אחיל לגבי בעלה וה"ה לגבי ברתה עיי' בכ"ז:

(נשמט מלעיל דף מ"ז ע"ב) איכא דאמרי איתבי' ר"ל לר"י נ"ל מאי דפליג הנך תרי לישנא דהנה הקשה הר"ש במשנה דקונה שני אילנות אי קני קרקע עמו הקשה הא לר"י קנין פירו' כקהג"ד ותירץ דדווקא ביש לו זכות בקרקע להשתטח בו פירו' ולעשו' בו כל צורכו משא"כ בקונה אילנות עיי' בו ועיי' תוס' בב"ב שם שהקשה ג"כ קושיא זו ותירץ כהנ"ל ותירץ עוד דשאני קנה דלא קכה אפי' יניקת הקרקע ואם נקצץ האילן אין לו עוד שום זכות בקרקע משא"כ כשקונה פירו' הקרקע דקנה יניקת הקרקע לזמן קצוב והנה לתירץ הר"ש ותירץ חדא של תוס' דדווקא היכא דיש לו זכות בקרקע להשתטח בה אז סובר ר"י ק"פ כקהג"ד א"כ האיך מקשה ר"ל לר"י מדצריך קרא דלביתך דלמא אורויי לן הקרא אף היכא דהקנתה לו פירו' לבד ובקרקע אין לו שום זכות אפי' להשתטח בה ובזה גם ר"י מודה דק"פ לקהג"ד ומגזה"כ דמביא בכורי אשתו בכה"ג וצ"ע לפע"ד על הר"ש:

ולתוס' דתירץ עוד תירץ אחר דבאילן לא קנה יניקת קרקע ובאמת היכא דקנה פירו' אפי' אין לו שום זכות בקרקע לעשו' בו כל צורכו מ"מ ק"פ כקהג"ד לר"י א"ש ול"ק דלמא קרא כשהקנתה לו אילנות לחוד דעל זה בוודאי קשה לאוקמי קרא דאין דרך האשה להקנות לבעלה אילנות ושאם יקצצו או יחרבו שלא יהי' לו כלום אלא מקנה לו פירו' בנכסיה' כל ימי חיי' וכמ"ש תוס' כי כן הי' הדרך אב