כתב סופר גיטין חלק א קנ

דף מ"ו ע"א. קסבר טעמא משו' קלקולא. שיטת רש"י דיהי' הגט בטל ע"י טענתו מדינא הגם דליכא לשון תנאי מ"מ כיון דאיכא גילוי דעת סגי ומ"מ בעי כפילא לר"מ דל"ל מכלל הן נשמע לאו גם כאן לא ידענו שאם לא לא הי' מגרשה אבל אחר שאמרו לא יחזיר שוב ליכא אומדנא כשיהי' דברי' בדאי' שמבטל הגט דלית לו תועלת בביטול הגט אבל כשאמר בלשון תנאי לא מהני שאינה חוזר' מ"מ הגט בטל ממילא ואפי' כא טען ואפי' לא כפל למאן דל"ב ת"כ ותוס' הוכיח דליכא אומדנא כלל דס"ל היכא דאיכא גילוי דעת דלא בעי לשון תנאי גם לר"מ לא בעי כפילת תנאי דנשמע הלאו מכח אומדנא וע"כ דלאו מצד גילוי דעת אתינן עלה אלא דלעז איכא ולר"מ כל דלא כפל אפי' לעז ליכא ובהא פליג תוס' עם רש"י ורמב"ן ור"ן בחי' דהם ס"ל דלר"מ כל שלא כפל גם היכא דאיכא גילוי דעת ולא בעי לשון תנאי ודיני תנאי מ"מ כפיר' בעי דל"א מכלל הן וכו' ונ"ל להוכיח קצת עפמ"ש ר"ן בקדושין נ"ד גבי ע"מ למיסק לא"י דס"ל לר"מ כל שלא כפל נראה דלא אכפת לי' בתנאי. וכן ס"ל גם דאיכא גילוי דעת מ"מ מדלא טרח לכפול ע"כ דלא אכפת לי' ותוס' ס"ל דכל היכא דאיכא ג"ד ליכא הוכח' מדלא כפל דסמך על האומדנא כיון דגילה דעתו במקצת שוב לא צריך לומר ההיפך כי ממילא נשמע ומובן לכל כנ"ל. אבל הא ל"ק לתוס' דאם איכא ג"ד מה מהני שאמרו לא יחזיר דכיון דלא יחזיר שוב ליכא סברא ואומדנא דחפץ בביטול הגט וכן נראה למעיין בתוס' המדיר דתחלה כ' דא"א לומר דהתנה תנאי גמור דמאי מועיל שלא יחזיר וע"כ משום לעז ושוב כ' ואין לומר דאיכא ג"ד דא"כ למה בעי לר"מ ת"כ נראה לעין דשם הי' מקום לומר דאיכא ג"ד לא הי' קשה דמה מועיל שאמרו לא יחזיר ודלא כמ"ש מהרש"א כאן בכוונת תוס' ועיין פ"י וכיון האמת שכן ס"ל מפורש רמב"ן וחי' ר"ן וכן נראה מתוס' המדיר הנ"ל. אלא דרשב"א כ' אם מדין הגט בטל אי משו' תנאי או משו' ג"ד לא הועילו במה שאמרו לא יחזיר ס"ל גם מש' ג"ד לא הועילו כשאמרו לא יחזיר וכמהרש"א אבל לא מובן טעמו למה לא הועילו כמ"ש וצ"ע:

והנה בהא כל שיטות שווי' דבתנאי גמור בוודאי גם עכשיו דלא יחזיר מ"מ הגט בטל ואין מועיל במה שלא יחזיר וצ"ל לקמן בדלא כפלי' והכא בדכפלי' למלתא ס"ל תוס' אלא רש"י כ' לקמן דלא כפלי' ול"א אבל אם לא תהי' אילונית יהי' הגט בטל נראה דס"ל בדאמר הכי לא יחזיר וקשי' כהנ"ל ועיין פ"י שנדחק. ולפע"ד דרש"י דחיק לי' לפרש כתוס' כפלי' לתנאי' היינו למלתי' לכן ס"ל לרש"י דרבא ס"ל ע"כ כיון בדכפלי' למלתא אמרו לא יחזיר והועילו בזה שאין הגט בטל גם בדכפלי לתנאו ממש לא יחזיר גזרו כפלי לתנאו אטו כפלי' למלתא כמו לר"א צריך אטו אינו צריך כן ס"ל לרבא לר"מ בכפלה דבקל יש לטעות לגזור כפלי' לתנאו אטו כפלי' למלתא כנ"ל לחומר הנושא ועיין אבני מלואים סי' יו"ד:

אלא דאמרו וכו' צריך שיאמר לה הרי"ף פסק כל"ק וכתבו הרשב"א ורמב"ן ור"ן מדמקשה לקמן דרבנן אדרבנן ש"מ דס"ל כל"ק ביאור שיטות הפוסקים רי"ף ורמב"ם עיין היטב בתשו' כ"ס ח' אה"ע סי' י"ד וט"ו. המגי':

אמר להו אימא לתיאבון הוא דקאכיל וכו' ביאור שיטות הפוסקים בדין זה עיין בתשו' כ"ס חו"מ סי' כ' ועיי"ש יישוב קו' הגליון על ר"ן ריש חולין מסוגי' זו ותמצא נחת. המגיה):

דף מ"ז ע"א ומ"ס דגנך ולא דיגון נכרי נראה דלאמ' לרבה דיגון נכרי פטו' ולר"א חייב כשיטת רש"י ותוס' כ' דכ"ע דריש דיגונך אלא דפליגו תנאי משו' דיש מיעוט אחר מיעוט. נ"ל דבהא פליגו דמ"ד דיגון נכרי חייב דדריש הרי דגנך למיעוט אחר מיעוט לרבות דיגון נכרי ולענין דגן נכרי ליכא רק מיעוט א' כמ"ש תוס' דלשני דברי' ל"א אין מיעוט אחר מיעוט וכו' ומ"ד דיגון נכרי פטור ס"ל דמיעוט אחר מיעוט לרבות דגן נכרי אבל דיגון נכרי לא מרבי' והא"ש דלר"א דגן פטור ודיגון חייב ולרבה דיגון נכרי פטור ודגן חייב וכרש"י כנ"ל ועיין:

ניהי דמפקרי אדעתא דישראל וכו' עיין מל"מ פ"ב מתרומות הלכה ט' מ"ש בזה:

ישראל שלקח שדה מנכרי עיי' מהרש"א שנתקשה למה נקיט בכה"ג והול"ל ישראל שמכר לנכרי עד שלא הביא כו' וכ"ל ליישב ע"פ המבואר ברמב"ם דקונה שדה מנכרי למ"ד כיבוש יחיד ל"ש כיבוש ואי יש קנין לנכרי להפקיע שכקונה ישראל ממנו אין חזר וקדש דכיבוש יחיד הוא וי"ל לפ"ז דלס"ד דבריי' ס"ל יש קנין לנכרי להפקיע קמ"ל דישראל שקנה מנכרי הא כיון שהי' כבר ביד נכרי נפקע קדושתי' ושוב כשקונה ישראל לא נכנס לקדושה דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש קמ"ל דנתחייב ביד ישראל דכבוש יחיד שמי' כיבוש וכדדחי דעסקי' בסורי' ול"ש כיבוש כ' מהרש"א דא"ש דנקיט לקח מנכרי דסתם שדו' של נכרי והא דחייב ביד ישראל מדרבנן דהא ל"ש כיבוש ועיי' וק"ל. הפ"י תמה מאוד על שיטת הרמב"ם דבכל הסוגי' נרא' למ"ד אין קנין לנכרי כ"ז שביד נכרי הוא ג"כ לא נפקע וראיתי דבר נכון בחי' אאמ"ו מאוה"גיזצ"ל דלמ"ד כיבוש יחיד שמי' כיבוש א"א למדרש כי לי קדושת הארץ דאין כח לנכרי להפקיע כששוב בא ליד ישראל תיפוק דכיבושו הוא ועכשיו ביד ישראל ועכצ"ל דקרא בעוד ביד נכרי אינו מופקע אבל הרמב"ם דפסק ל"ש כיבוש שפיר י"ל דווקא כשחזר ליד ישראל ומיושבי' קושי' פ"י אלו דבריו זצ"ל וש"י:

ע"ב. טבל וחולין מעורבין זה בזה מ"ש תוס' לרש"י יוכל להביא ולהקדיש המותר עיי' פ"י ועיי' שאגת ארי' סי' ב' שנתקשה בדברי תוס' הא מביא אפי' ק"פ לאו כקה"ד דהא אמר ר"ל מביא' ועפ"ז סובב הולך בכל דבריו שם ובמח"כ הי' נעלם ממנו תוס' ב"ב קל"ו ע"ב סובר דמביא רק מדרבנן וחולק על הרשב"א וכן חולק רמב"ן ב"ב על הרשב"א ועפ"ז א"ש מ"ש תוס' כאן דצריך להקדיש לרש"י ולתוס' דספק הוא שמא של אחיו הוי בספק בב' אילנו' בב"ב פ"א דשמא אין כאן חיוב בכורי' לא לענין הבא' ולא לענין קריא' ומביא מספק אבל אינו קורא כמבואר בב"ב פ"א משו' משקר או שלא יוציא' לחולין וסרו רוב דברי ש"א סי' הנ"ל במחכ"ת:

ובישוב קושי' תוס' החמורה על רש"י נ"ל דרש"י ג"כ ס"ל כשיטת תוס' בב"ב קל"ו דלמ"ד ק"פ לאו כקה"ג מביא רק מדרבנן דהבא' וקריא' הא בהא תלי' מדאוריי' אלא שאפשר להקדיש המותר ולענין קריא' למ"ד משו' משקר ליכא דהא חייב בקריא' משו' אותו חלק שיש לו בו בוודאי אבל למ"ד משו' שלא יוציאו לחולין כיון דחד ב"ח פטור מלעשר לכן חיישי' וי"ל ר"י דאמר לקמן לולי דס"ל ק"פ כו' לא מלא ר"י ידיו ורגליו דס"ל כהך לשנא בב"ב שלא יוציאו לחולין והך חלק שאין שלו אינו קדוש כלל דאינו בהבא' רק מדרבנן כנ"ל נכון ועיי':

אתמר המוכר שדהו לפירו' פי' רש"י לעשר שנים והיינו לפירו' לא ידעתי למה פי' רש"י שמכר לזמן קצוב אפי' מכר לו לעולם לפירו' פליגו כיון דרק לפירו' מכר לו והיינו שמכר שדהו לפירו' לזרוע בו ולשטוח בו פירו' הנצמחי' ועיי' רמב"ם פכ"ג מהלכ' מכירה מה בין מוכר שדהו ובין מוכר שדה לזמן קצוב דמוכר לזמן קצוב חופר ומשנה כרצונו והנה בעל בנכסי אשתו אסור לו לבנו' כמבואר א"ע סי' צ' וא"כ איך מדמה ר"ש ור"י הך דמוכר שדהו לפירו' לבעל שיש לו פירו' בנכסי אשתו ומה מקשה לר"י מבריי' דמתה אין כו' וכן קשה בש"ס ב"ב קל"ז דמדמה הך פלוגתא דר"י ור"ל במוכר שדהו לפלוגתא דמכר הבן הא אב שיש לו פירו' בחיי' וגוף לבתו בוודאי אסור לו לבנו' ולהרוס לכן ס"ל לר"ל דקנין פירו' כזה לא חשוב כקה"ג אבל כל שיש לו כח להרוס ולבנות גם שאין לו רק לזמן קצוב מ"מ עדיף טפי מאב שאין לו רק פירו' ושטיחה וזריע' ומבעל שאין לו רק כזה וצ"ל לרמב"ם דמוכר שדהו לפירו' שלא מכר לו רק השדה לפירו' ואין לו רק לשטח ולזרוע ולא להרוס ודומה לבעל בנכסי אשתו וכן אב שמשייר פירו' לעצמו ולרש"י דמפרש שדהו לפירו' לעשר שני' היינו שמכר שדהו רק לזמן קצוב וממילא רק לפירו' הוא צ"ל דס"ל דקונה לזמן קצוב אין לו להרוס ולבנו' כרצונו ועיי' ראב"ד והה"מ בהלכ' מכירה הנ"ל ועיי' מ"ש לקמן מ"ח ע"א (אמר המגיה עיין בזה בתשו' המחבר חו"מ סי' י"ג שארשום לקמן:

ר"ל אמר מביא ואינו קורא עיי' פ"י והי' נעלם ממנו במח"כ פלוגתת תוס' ורשב"ם בב"ב קל"ו ע"ב ועיי' רמב"ן שם ג"כ חולק על הרשב"ג והקשה עליו דגם בב' אילנו' שיש לו יניקה בקרקע ראוי להביא מוודאי וע"כ דאין חילוק בין הבא' לקריא' אלא דלר"ש מספקא לי' או משו' ק"פ קרינן בי' מארצך:

ס"ד אמינא לגזור משו' דר"י כו' הרמב"ם פסק דבעל מביא בכורי אשתו בחיי' ואפי' מתה והקשה בבה"ז בעירוכין הא מקשה מבריי' דמתה היינו ר"ל לר"י ור"ל ס"ל ע"כ דלביתך אלאח"מ כמ"ש תוס' ומתרץ בריי' לר"י אפי' מתה וכיון דקיי"ל כר"ל לביתך לאח"מ ונ"ל ליישב דתוס' הקשה דלמא בריי' דלאח"מ דווקא קורא בשלא הקנתה ותי' הא בריי' לאחר תקנה ועוד דע"כ בשיש לו פירו' דאל"ה הוי לי' כקונה פירו' ואח"כ שדה וצל"ע לפמ"ש תוס' יבמו' ל"ו בחד תי' דקנין פירו' שע"י תק"ח לבעל ממכר ומקנה קנין פירו' וצ"ל דש"ס ב"ק פ"א בס"ד ה"א דאפי' של בעל אלים ולמסקנא גם לר"י דווקא משו' תק"א וא"כ קשה מדמקשה לר"י מבריי' דמתה י"ל בשלא הקנתה לי ומשו' תק"ח ל"א כקה"ג וקוד' תק"א או ל"ל לבריי' תק"א וע"כ צ"ל כן דלאחר תק"א גם לר"ש מביא וקורא בוודאי וצ"ע:

ואומר דרמב"ם מפרש מיתיבי דר"י הקשה לר"ל בשלמא לדידי ניחא דקרא דלביתך קאי כשהקנתה לו ומדין שלו הוא וק"פ בזה כקהג"ד אבל בשלא הקנתה לו רק מתק"ח יש לו ודווקא לאח"מ כיון שהי' אגודי' בי' מחיי' לפירו' אבל לר"ש דגזה"כ הוא לביתך דהא בכ"מ לאו כקהג"ד ואם כי בוודאי ליכא סברא לומר כיון דגזה"כ הוא גם בליל פירו' כלל דמה לי הוא מה לי אחר ומה שייכו' י"ל בפירו' ולכן מרבי' דווקא ביש לו פירו' אבל בוודאי אין לחלק בין יש לו קנין פירו' או לא דהא לר"ל לעולם לאו כקהג"ד ומ"מ רבה קרא לבעל א"כ קשה בריי' דווקא לאח"מ מחיי' לא לר"ל ומתרץ לר"ל כ"ש מחיי' וא"ש דפסק הרמב"ם תירוצו דש"ס אליבא דר"ל דהלכתא כוותי' דק"פ לכקהג"ד חוץ לענין בכורי' בבעל דווקא כנ"ל ועיי':

דף מ"ח ע"א. וצריכא דאי אתמר בהאי כו' הך צריכותא קשה להסביר כיון דסוף כ"ס יודע שיחזיר