כתב סופר גיטין חלק א קנב

הדרך להקנות לו הקרקע לפירו' כמו מוכר שדהו לעשר שנים שיעשה בו כל צורכו וקשה כהנ"ל ולהר"ש באפשר י"ל דמוכר כמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן דקרא איירי בפר"א פרא"ן דהיינו שהוא נותן לה נכסים כמו מוהר ומתן ומשיירי' הפירו' לעצמו וכן שמעתי מאאמ"ו הג' ני' כי זהו פירושו וכי כן א"ש דבכאן בוודאי יש לו קנין פירו' גמור לר"י דמשייר לעצמו לעשו' בנכסי' כל מה שצריך לפירו' להשתטח בו וכדומה אבל נ"ל לומר דבהנך שני תירוצי תוס' פליגו הנך תרי לישנא דל"ק לא רצה לומר דר"ל מקשה לר"י דסובר כתירוץ הר"ש ולא יוכל ר"ל להקשו' על ר"י כמ"ש ולישנא בתרא סובר כתירץ אחר של תוס' ואמר שפיר כנ"ל לומר עיי':

מתה אין לא מתה לא הקשה תוס' דלמא הבריי' כשלא הקנתה לו הפירו' ותירץ דמסתמא לאחר תקנת חכמים איירי הבריי' ועוד דאי קודם התקנה א"כ גם לאחר מיתה הוי כקונה פירו' מן השוק וצל"ע לפמ"ש תוס' בחד תירוץ בסוגי' דתק"א ביבמו' דקנין דבעל בפירו' אשה גרע מקנין פירו' דבכ"מ חדא כיון שאין בא אלא מכחה וגם דגזרת חכמים הוא וא"כ האיך יפרנס סוגי' הנ"ל מאי קושי' הקשה ר"ל לר"י בוודאי מקרא הקשה שפיר דהא קרא איירי שהקנתה לו הפירו' והוא קנין פירו' כמו בכ"מ אבל מה הקשה מבריי' דמתה אין דלמא הבריי' כשלא הקנתה לו הפירו' ואיירי לאחר התקנה דיש לבעל פירו' ולא הוי לאחר מיתה כקונה פירו' משוק כמובן ומ"מ מחיים אין לו קנין הגוף דגרע כח פירו' דידי וצ"ע:

והנה הרמב"ם פסק דבעל מביא בכורי אשתו וקורא אפי' בחיי' ותמהו עליו הא כתב תוס' דלר"ל שהקשה על ר"י מבריי' הנ"ל ומאי יענה על בריי' דקרא דלביתך ותירץ דקרא ע"כ לאחר מיתה והאיך מייתי הרמב"ם אפי' מחיים ועיי' פ"י שהאריך למעניתו בדבריו נכונים ופשוטים. ולפע"ד ליישב בשניישב קושי' תוס' הנ"ל במה שנראה לי דיש לומר מסברא דאינו דומה מי שיש לו פירו' בקרקע לעולם ואין לו זמן ועידן א"כ לבעל הגוף לא יהי' שום זכו' ביניקת הקרקע והכל של בעל פירו' בזה י"ל טפי קנין פירו' כקהג"ד ממי שיש לו פירו' לזמן קצוב ויש לבעל הגוף חלק ביניקת הקרקע ג"כ לאחר זמן מה זה גרע הרבה יותר וכי כן י"ל דקרא דלביתך איירי שהקנתה לו הפירו' לעולמי עד ומוריש לבניו ובכי בניו וגם זה לר"ל מגזה"כ אבל עכ"פ סובר דיש דעד כאן ליכא גזה"כ אלא כשהקנתה לו לעולם ובריי' דמתה איירי או כשהקנתה לו לזמן או לאחר תקנת חכמים שהוא לזמן ומחלק שפיר בין מתה ללא מתה ועכ"פ לר"י קשה דס"ל לעולם ק"פ כקהג"ד ול"ק קושי' תוס' כנ"ל ומעתה י"ל דהרמב"ם אזיל לבתר תקנת אושא דאשה אינה יכולה למוכרה בנכסי מלוג ובעל מוציא הגוף לאחר מיתה ופירו' אפי' מחיים א"כ אף נוקי הקרא באופן דהקנתה לו לעולם מ"מ יש להוציא מזה שפיר דבעל מביא בכורי אשתו אפי' מחיי' ושפיר כתב הרמב"ם דבעל מביא בכורי אשתו אפי' בחיי' דכתיב ולביתך ולבתר תק"א דומה ממש לקרא משא"כ הבריי' דמתה י"ל קודם תק"א נישנת ומתקנת חכמים לית לבעל פירו' אלא כל ימי חיותה וכמ"ש וק"ל עיי':

ובאופן אחר נלפע"ד ליישב וניישב ג"כ קושי' הנ"ל וגם מה שצריך להבין במאי דפליג דר"י מקשה לר"ל מקרא דלביתך ור"ל השיב שאני הכא ונ"ל הנה הפ"י כתב דלכן הוכיח הבריי' מקרא דמביא וקורא דלמא מביא לחוד כמו בקונה שדה לעשר שנים ותירץ דזה דווקא בקונה שדה לעשר שנים אבל בקונה אילנות או פירו' אינו מביא אפי' כמבואר בב"ב ולכן כאן בקרא דלביתך או מביא וקורא או אינו מביא אפי' כמו בכל מקום הקונה פירו' עיי' בו היטיב וצל"ע דבריו תינח לר"י דקרא לאו גזה"כ הוא אלא משום דק"פ כקהג"ד ומהכא יליף א"ש ממ"נ אי ק"פ לכקהג"ד אינו מביא אפי' וע"כ דקפכקהג"ד א"כ מביא וקורא ג"כ אבל לר"ל דקרא מילתא בלא טעמא אלא גזה"כ הוא א"כ קשה מנא לבריי' גזה"כ דמביא לחוד ומנא לן גזה"כ כולי האי וצ"ע דבריו ואולי לא זכיתים להבין. אלא דלפי הפשט אין מקום לקושיתו כלל דהא קרא דולביתך שם קאי אמה דכתב ומפורש לעיל אינו דקורא וכתיב על זה אתה וביתך וגר והלוי והכל במביא וקורא איירי וסתמא כפרושו דולביתך ג"כ אקריאה ע"כ קאי וא"ש:

ומעתה י"ל דזה תלי' בפלוגתא דתנאי אי גר מביא וקורא או לא ולפי המתני' דבבכורי' דגר אינו קורא א"כ חזינן דבהך קרא קתני ג"כ ע"כ מי שאינו קורא ומביא לחוד כן י"ל דגזה"כ דלביתך ג"כ אמביא לחוד משא"כ לר"י דהלכתא כוותי' בהא דגר מביא וקורא א"ש מה שכתבתי דאנן לדידן מפרשינן הקרא כפשוטו דהכל מביא וקורא ולביתך דומי' דאחרינא:

ומעתה י"ל דבריי' דלביתך דקתני מביא וקורא כר"י דגר ג"כ מביא וקורא ושפיר הוכיח דגזה"כ אפי' אקריאה משא"כ בריי' דמתה דריש ג"כ קרא דלביתך אלא שסובר כמתני' דגר אינו קורא ומוקי גם הגזה"כ הנ"ל להבאה ולא לקריאה ומיושב קושי' תוס' כנ"ל עיי' ובזה י"ל פליגו ר"י ור"ל ר"י הוכיח דע"כ הבריי' סובר דקרא לאו גזה"כ די"ל דר"י סובר הלכתא דגר אינו קורא ומנא לבריי' גזה"כ אקריאה וע"כ דמדין מביא וקורא ומהכא יליף משא"כ ר"ל סובר דהלכתא דגר מביא וקורא וי"ל שפיר דבריי' מגזה"כ אמר דבעל מביאי וקורא וא"ש ומיושב פסק הרמב"ם דאזיל לשיטתו דפסק דגר מביא וקוראה ולכן פסק שפיר דבעל מביא וקורא עיי' וק"ל:

סליקא פ' השולח בעזה"י