כתב סופר גיטין חלק א קמט

ע"י שיהי' בין הנכרי' יהי' כמוה' עוד כ' הכ"מ שישעבד בו ביותר והי' יוכל לומר שיעבדהו בשב' אלא הא הרמב"ם גם בחוץ לשבתו' כ' דמהני תפיסה. ולפע"ד י"ל עוד דמפסידו דנ"ל פשוט כמו דקיי"ל דישראל יוכל לומר עשה עמי ואיני זנך כן נכרי הקונה ממנו דהא קנה כל זכותו דאי' לי' ובעבד ישראל שמקיי' מצות רחומי מרחמי עלה ועיי' לעיל י"ב גם לר"ש ב"ג דס"ל על עבדי' לא מרחמי כ"כ אבל בישראל מ"מ איכא דמרחמי אבל בעבד שתח"י נכרי ואינו משמר המצות בוודאי לא ירחמוהו ואפי' אמר חוץ ממצות מ"מ לא ידעו שהתנה כן וגם יאמרו ויתערב בגוים ושפיר צווח דמפסיד לי' טובא כנ"ל נכון:

עד מאה בדמים עיי' רבינו בחיי פ' מקץ שכ' שנתן יוס' לבנימי' ג' מאו' כסף דדמי עבד שלשי' כס' וקונסי' עד עשרה בדמי' מאה פעמי' שלשי' ג' אלפי' והגיע לכ"א לקונסו ג' מאות וע"י שנתן לבנימין ולא להם נקנס כ"א בג' מאות כראוי לו אלו דבריו זצ"ל וזה שלא כהלכתא דקיי"ל עד עשרה וי"ל לפי חשבון זה קנס כ"א בשלש מאו' כאילו קבל כ"א כל דמי זביני שלשי' כסף ויו"ד פעמי' שלשי' ג' מאו' כנ"ל:

מכר עבדו מהו שיקנסו בנו אחריו כ' רש"י אם חייב לפדותו. הלכה זו מבוארת היטב בכ"ס ח' או"ח סי' פ' עיי"ש ועיין עוד כ"ס יו"ד סי' ס' ובדין חמץ שעבר עליו הפסח בכ"ס או"ח סי' פ"א וסי' פ"ד. המגיה. ע"ב ש"מ קני' רבו שני ולא הדר' בי' הקשה הרשב"א הא מדאוריי' שלו הוא ובעי ג"ש ממנו עיי' בו ונ"ל ליישב דיש לעיי' לפי המבואר בכתוב' פ' האשה שנפלו דס"ל לר"י כ"מ שאמרו חכמי' לא לזבין אי זבון לא הוי זביני זביני עיי"ש ולפי הפשוט נראה משו' דכ"מ דאמרו רבנן ל"ת אי עביד ל"מ ומדאוריי' ל"מ כיון דעבר על דרבנן ומכ"ש לרמב"ם דכל דרבנן משו' ל"ת כדאוריי' הוא וכל דאמרו רבנן שלא לעשו' עבר אדאוריי' שלא לעשו' דבר זה ול"מ א"כ הכא דאמרו רבנן שלא למכור עבדו לח"ל ל"מ וחוזר לבעליו וצ"ל בוודאי כל היכא דאמרו לא לזבין ל"מ אבל הכא רצו שיהנה ורצו לקנוס הלוקח כדמסיק היכא דאיכא אסור' קנסינן ולפ"ז א"ש דהוכיח מבריי' אי לא קנסו הלוקח למה ישחררנו כיון דאמרו לא לזבין ממילא בטל המקח מעצמו ולא צריך ג"ש רק מראשון דמדאוריי' ל"מ המכירה וע"כ שהם אמרו דמהני המכיר' ול"א רק דלא ליקנו הלוקח ואמרו דהמכר יהי' קיי' וקנסוהו ור"י לשיטתו הוכיח שפיר וצ"ל הא דאמר אביי לר"י נקנסי' למוכר לר"י קאמר דלדידי' דס"ל בכתוב' בדרבנן ל"א ח"ע ל"מ בלא"ה אין ראי' מבריי' כנ"ל ועיי' הקצרתי:

דף מה ע"א. דלא לגרבו ולייתו כ' תוס' דמהא דפ' נערה לא מוכח דשאני אשתו כגופו ורשב"א הסביר בטוב טעם כיון דתיקנו פרקונה תחת פירי הוי כפוד' עלמה משלה אבל תוס' נראה דלאו משו"ה אתי עלה דהא כ' דאשתו יותר כגופו מבתו ולטע' רשב"א פשיטא שאינו דומה לבתו שפוד' משלו וע"כ דתוס' לא נחית להכי ונ"ל דלא רצה תוס' להטעי' טעם דרשב"א דקשי' לתוס' עדיין ממה שאמרו רבנן מכאן ואילך אם רוצה לפדו' פודה ואם לאו אינו פודה משמע דאם רוצה לפדו' פודה אפי' ביותר מכדי דמיה כמו בפ"ר רק דאינו מחויב ולרשב"א צריך לדחוק דרוצה פודה ככל פדיון שבוי' ונ"ל דמוכח דרצה לפדו' עד עשרה קאמרו דלכאורה מה שיאמרו אם רצה לפדו' פוד' שפת יתר הוא פשיטא לא הו"ל לומר רק מכאן ואילך א"צ לפדו' וע"כ דבאו לומר שפודה ביותר מכ"ד ולכן הוצרך תוס' לומר דאשתו כגופו יותר מבתו ולאו משו' דממונה הוא ולכן תלי' ברצונו כנ"ל ועיי':

ועיי' פ"י שהקשה על תוס' הא מרשב"ג מוכח טעמא דלא לגרבי כמ"ש רשב"א ואיך נעלם זה מתוס' דמשמש בסוגי' דכתוב' והעלה דס"ל כמ"ש ר"ן די"ל טעמא דרשב"ג משו' דוחקא דבעל ונ"ל דרשב"א לא רצה במ"ש הר"ן משו' דמשמע דר"ש פליג אבל מה שאמרו רבנן דמכאן ואילך רצה לפדו' והיינו ביותר מכ"ד כמ"ש לעיל ולפי דמסיק רשב"א דרבנן ל"ל תקנתא א"כ הא דאם רוצה לפדו' אפי' עד עשרה ועליהו אמר רשב"ג אין פודי' השבוי' משמע אכל דאמרו רבנן פליג ול"ל טעמא דדוחקא אם פוד' מרצונו וע"כ משו' דלא לגרבו ולייתו ולתוס' דס"ל כר"ן ע"כ וכתבנו דתוס' לא נתן טעם דרשב"א משו' דפוד' משלה דס"ל דרבנן ס"ל אפי' מכאן ואילך רוצה פודה היינו אפי' עד עשרה ולפ"ז צ"ל לתוס' דרשב"ג לא פליג רק ארישא ולא אסיפא ומובן בזה מ"ש תוס' בכתוב' כ"ב ע"ב אין פודי' רשב"ג ארישא פליגו ולפמ"ש הוצרך תוס' לשיטתו לפרש כן דלא תידוק מרשב"ג טעמא דלא לגרבא ועיי':

ולדידי נרא' עוד דאין מרשב"ג ראי' דוודאי חשש איכא דלא לגרבו אלא דספיקו' ש"ס אי משו' תקלה מיחו על הקרובי' שלא לפדו' ויש כח בידם או משו' תקלה דאחרינא א"א למחו' בקרו בי' לשקוע קרובי' בין הנכרי' כמו שכ' תוס' דפשיטא דאין למחו' שלא יפדה עצמו בשביל תקלת אחרי' אבל בהא לא נסתפק אם יש חשש תקלה בוודאי יש והשכל מחייב והא"ש דמרשב"ג אין ראי' דאמר אין פודי' כו' ובוודאי לא ראוי שיתקנו חכמי' ויטילו חיוב על הבעל לפדו' ביותר מכ"ד כיון שיצא תקלה לאחרי' ואת האשה תיקנו ואחרי' קלקלו ואין זה שורת הדין אבל למחות בקרובי' לפדו' מרצונם גואלי' וקרובי' בשביל אחרי' עדיין בספק עומד כנ"ל נכון:

והנה הרמב"ם בהלכ' מתנ' עניי' כ' דאין פודי' השבוי' ביותר מכ"ד כי היכי דלא לגרבו ע"כ ס"ל דנפשטה האיבעי' מדרשב"ג כמ"ש רשב"א ופ"י נתקשה כיון דבריי' מפורשת היא איך שייך לומר דנעלמה בסוגי' דכאן הך בריי' ונפשוט במק"א מבריי' ונ"ל דבאמת אין זה פשיטו' כ"כ די"ל ברשב"ג כמ"ש ר"ן או כמ"ש אלא בין לר"ן בין לדידי צ"ל דרשב"ג לא פליג רק על מה שאמרו רבנן דפע' ראשון חייב לפדו' אבל על סיפא לא פליג ומפשטו' ושטיחות דברי רשב"ג משמע דאכולה פליג ומ"מ לא מבואר כ"כ ברשב"ג לכן מספקא כאן ונשאר בספיק' אבל הרי"ף ורמב"ם מ"מ פסקו להחמיר דכן משמע דרשב"ג אכולה פליג כן י"ל ועיי'. אלא דרמב"ם בהלכ' אישו' כ' דאין חיוב לפדותה יותר מכ"ד פסק כרשב"ג וכ' דא"צ לפדו' ביותר משמע דאם רוצה פודה ביותר מכ"ד וצ"ל דס"ל דרשב"ג לא פליג אלא על מה שאמרו חכמי' חייב אלא דתלי' ברצונו ובהלכ' מת"ע פסק דאין פודי' כלל ביותר ותקנת חכמי' כך הוא שאין פודי' וצ"ע לכאורה וצ"ל דס"ל גבי בעל דאשתו כגופו אין למחו' על ידו כמו אם ירצה לפדו' עצמו ומ"מ בהא פליג רשב"ג דלא ראוי שיתקנו חכמי' לחייבו לפדו' ביותר מכ"ד כיון דאיכא תקלה לאחרי' אבל כשרוצה א"א למחו' ע"י דהוי כגופו שא"א למחו' אבל בכל שאר קרובי' תיקנו שאסור לפדו' ביותר כנ"ל אלא דלפ"ז קשה מנ"ל לרמב"ם דרשב"ג ס"ל טעמא דלגרב' ומוחי' על קרובי' ושאני בעל דכגופו דלמא ל"ל כלל למחו' בקרובי' משו' תקלה דאחרי' ולא פליג רק דלא חייבו הבעל כיון דאיכא תקלה אבל ברצון תלי' אפי' שאר קרובים וצ"ל דרמב"ם נקיט לחומרא משו' ספיקא הש"ס ובמקו' תקלה שוא"ת עדיף וכמ"ש הר"ן ועיין בכ"ז:

מתני' ואין לוקחין ספרים תו"מ וכ' רש"י אי משו' דוחקא אי משום דלא לגרבי. ולולא רש"י נ"ל דבספרים לכ"ע איכא משו' דלא לגרבי לפמ"ש לעיל דוודאי איכא חשש דלא לגרבי ולא נסתפק הש"ס אלא בפדיון השבויים אם אסרו עליו לפדות קרובו וישתקע ביד נכרים או דלמא קרובים דומי' דעצמו שבוודאי לא אפשר לאסור ולמחות ע"י משא"כ בספרים אפי' מי שרוצה לפדותו לקרות בו הא אפשר לקנות בדמיהן מישראל ואינו פודה מיד נכרי אלא כדי שלא יזלזל בו ובמקום שיש לחוש שע"י שיפדם ביתר מכ"ד דלגרבו ולייתי בוודאי ראוי לאסור שלא לפדותן ביתר מכ"ד כנ"ל ולכן לא העמיד האיבעי' רק על מתני' דאין פודין אבל מתני' דאין לוקחין פשיטא דמשום לגרבו ראוי לאסור ולא משום עול הצבור לחוד כנ"ל:

ע"ב. ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו דלמא לגנוז וכ' הרא"ש דש"מ דגם אם צריך לגנוז מ"מ צריך לפדות ויש לדקדק למאי דמספקינן קורין בו י"ל לגנוז א"צ לפדות כלל כדי לגנוז וש"ס דדחי דלמא לגנוז משום דלא פשיט לי' עיי"ש:

נמצא ביד נכרי אמרו לה יקרא. נמצא היטב מבואר בכ"ס או"ח סי' ה' מה ששייך לסוגי' זו בכ"ס או"ח סי' א' ב' ג' ודין מסור ביו"ד סי' קל"ז ועיין עוד בתשו' יו"ד סי' קל"ד מדין נמצא ביד נכרי עיי"ש:

המוציא אשתו משו' ש"ר וכו' משו' נדר וכו' הנה לטעמא משום פריצות אם לא נמצאו דברי' בדאי' או שלא הותר נדר כ"ש דלא יחזיר דראוי לעונש יותר כ"ז שלא נתברר ששקר ענו בה וכ"ז שעומדת בנדרה ומתני' סתמא קתני לא יחזיר לעולם ואפי' נמצאו דברי' בדאי' או הותר הנדר משו' פריצות לא יחזיר אבל לטעמא דקלקולא דווקא כשנמצאו בדאי' או הותר הנדר אז יוכל לקלקלה אבל כשעומד' בש"ר או בנדרה כמו שהיתה יחזיר אלא דממ"ש רש"י ואפי' נמצאו דברי' בדאי' או הנדר התירו החכם וטעמא פליגו בה אמוראי אי משו' פריצות או קלקולא משמע מרש"י דכ"ש כשלא נמצאו דברי' בדאי' או לא הותר הנדר דלא יחזיר וע"ז כ' ולקמן פליגו אמוראי אי משום קלקולא או פריצות משמע דס"ל דגם לטעמא דקלקולא כ"ש בלא נמצאו דברי' בדאי' ולא הותר הנדר לא יחזיר. וראיתי ברמב"ן יבמות כ"ה ס"ל דלטעמא משו' קלקולא גם כשאין נמצאו דברי' בדאי' לא יחזיר לכתחלה ואפי' ל"א משו' עי"ש וי"ל גם רש"י ס"ל כוותי' וא"ש מ"ש ואפי' דבלא נמצאו דברי' בדאי' אסורה לו דשווי' נפשי' חד"א דהאמין לש"ר ואפי' נמצאו דברי' בדאי' משו' קלקולא וה"ה לטעמא דפריצות אלא דמ"ש רש"י או התיר החכם הנדר משמע דגם בזה איכא רבותא אפי' התירו וכ"ש כשלא התירו וללשנא משו' קלקולא לא ידעתי טעם למה יהי' אסור להחזיר ואפשר דס"ל לרש"י בנדר לכולהו לשנא איכא גם משו' פריצות ודווקא בש"ר פליגו כמ"ש תוס' לקמן דבש"ר ס"ל לל"ק דליכא משו' פריצות כיון שדברי' בדאי' אין ראוי לקנס וכן נראה מדכייל להו ת"ק משו' ש"ר ומשום נדר לא יחזיר משמע כמו ש"ר לא יחזיר בלא נמצא דברי' בדאי' כמ"ש רמב"ן כן בנדר וע"כ דלכ"ע בנדר משו' פריצות ג"כ כצ"ל וצ"ע ורמב"ן ביבמות שם מביא בשם ראב"ד דנראה דס"ל דווקא לטעמא דפריצות גם בלא נמצאו דברי' בדאי' לא יחזיר אבל לטעמא דקלקולא לא יחזיר עיי"ש: