כתב סופר גיטין חלק א טו

דלולי שיאמר בפ"כ אנן חיישי' והא דל"ח בא"י משו' דמצוי' לקיימו והוי מלתא דעבידא לגלוי וזיוף לא שכיח משא"כ בח"ל אבל כד אתי הבעל פסיל לי' דהוי חד לגבי חד והדרא לחששא כמו לרבה לענין לשמה. והוצרך לחדש דמידק דייק ואפי' אתי בעל נאמן השליח. ומעתה י"ל גם בח"ל לא צריך לומר רק משו' ערעור הבעל דלא מצינו בשום מקום חילוק בענין קיום בין א"י לח"ל. ולכן פי' רש"י לענין שאין עדי' מצוי' לקיימו שאם יבוא הבעל וכו' דאצ"ל רק משו' שיבוא הבעל. וכן משמע לשון דאין עדי' מצוי' לקיי' ול"א שאין עדי' להכחיש ולהעיד שמזויף הוא. וחיישי' שזייף וע"כ דאנן ל"ח רק משו' ערעור הבעל. ומ"מ ס"ד דמקשה הכי הוי דאנן חיישי' ולמסקנא אינו מוכרח ולכן פי' רש"י ברבא משו' ערעור דבעל כנ"ל נכון ועיי':

מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשי' כ' רש"י ולא יבוא ויערער וא"כ יעורר אינו נאמן דוודאי דק במילתי' שפיר. ורשב"א כ' דלכאור' לשון לא אתי לאורועי נפשי' משמע דלא יבוא אבל אם יבוא מהימן. וכ' דמלקמן כ' דאי עבדי' אהני י"ל בא"י דאצ"ל והוא אומר מעלי' דרגא ומהימן יותר כיון דקיו' דרבנן. ומיהא שמעי' ממתני' דקתני ואם יש עליו עוררי' ולא קתני כן בח"ל ש"מ דבח"ל גם אם יבוא הבעל אינו נאמן. ותמה אני על הרשב"א דלא הביא מלקמן כ"ג ע"ב דמפורש בח"ל דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' וכו' וצלע"ג. וראי' זו שהביא הרשב"א מדלא קתני' במתני' בח"ל אם יש עליו עוררי'. לרש"י ראי' זו אינה דהא לרש"י ע"כ לפרש דבס"ד דמקשה כי אתי בעל ס"ל דפסל לי' ממש דהא כן מפרש דהוי חד לגבי חד ועכצ"ל דבאמ' אם יש עליו עוררי' קאי גם ארישא כמ"ש תוס' תחלה. וכן י"ל למסקנא דמידק דייק ולא יבוא אבל אם בא נאמן ויש עליו עוררי' ע"כ ארישא. וממתני' ליכא ראי'. אבל רש"י ראה מפורש כן לקמן כ"ג ע"ב וצע"ג שוב מצאתי שכבר התעורר בזה הב"י סי' קמ"א:

והנה תוס' הקשה דלמה לא קתני ברישא אם יש עליו עוררי' וכו' מתחלה כ' דהא דיש עליו עוררי' קאי בין ארישא בין אסיפא. ולבסוף הקשה דמ"מ הי' לי' למתני מיד ברישא אם יש עליו עוררי' דנדע דקאי גם ארישא. והי' נ"ל דלכאורה צריך להבין פשיטא מאי קמ"ל ואם יש עליו עוררי' יתקיי' פשיטא מאן דכאיב לי' כאיבא אזיל לבי אסי' וכי לא ידענו מקיום שטרות בעלמא. נ"ל עפ"מ שכתבתי לעיל במתני' דכ"ז שלא נתקיי' יוכל הבעל לטעון שלא לשמה או שארי פיסולי הגט דבא"י כולם גמירי. מ"מ נאמן במגו דמזויף כמו מודה בשטר שכתבו דנאמן במגו דמזויף ואפי' אמנה או קטנים היו כמבואר סי' ע"ח הגם שטוען נגד החזק' וזה י"ל דאשמעי' מתני' ואם יש עליו עוררי' נקיט סתם עוררי' ולא קתני מה טוען יטעון מה שיטעון נגד הגט נאמן עד שיתקיי' בחותמיו ואז פסקא מגו דילי' כמו מודה בשטר צריך לקיים ואז אינו נאמן. והא"ש דכ"ז בא"י אבל בח"ל שאמר בפני נכתב ובפנ"ח לרבא משו' קיום אם טוען ומערער דשלא לשמה נכתב לא נאמן במגו דמזויף כיון דאיכא ע"א מכחיש ליכא מגו להכחיש העד כמבואר ולרבא דל"ח משו' לשמה אינו נאמן במגו כזו להכחיש העד. ואי שיערער מזויף פשיטא דצריך לקיי' כבכל מקום. וא"ש לרבא. ולרבה בלא"ה לא אזיל קושי' תוס' כמ"ש מהרמ"ל דתוס' לרבא אזיל ועיי':

וראיתי אחרי רואי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהביא קושי' משמי' דאאמו"ז מאוה"ג מו"ה עקיבא איגר זצ"ל דקושי' תוס' דינקט ברישא אם יש עליו קשי' כדמשני ע"א נאמן באיסורי' וא"כ פשיטא לכאורה דאם יבוא הבעל ומכחישו דהוי חד לגבי חד קשי' ליתני רישא אם יש עליו עוררי' ולא קשו לתוס' מהא ובזה לא יועיל תי' תוס' דהוי רק לעז זה יש לומר כדמשני משו' עגונא הקילו ונאמן השליח יותר דכ"מ שהאמינו ע"א הרי כשני' מדינא אבל כדמשני דע"א נאמן באיסורי' קשי'. והוכיח מזה דלא כריטב"א בש"ך יו"ד סי' קכ"ז אלא כמהרי"ק כ"מ שע"א נאמן אין עד המכחישו כלום אלו דבריו זצ"ל. ואאמ"ו זצ"ל השיב ע"ז דלכאורה קושי' תוס' צריכי' ביאור דלמה למתני' לאשמעי' כלל דאם יש עליו עוררי' יתקיי' פשיטא ובשלמא בסיפא אשמועי' דאצ"ל בפ"כ ואמר טעמא דאם יש עליו עוררי' יתקיי' דמצוי' לקיימו לכן אצ"ל. אבל לאשמועי' ברישא דצריך לקיימו פשיטא וצ"ל דקושי' תוס' כיון דיש בו רבותא טובא דבכ"מ דהאמינו לא' במקו' שני' כמו בעגונא וכדומה הרי הוא כשני' ואין ע"א מכחיש מועיל וכאן ערעורו ערער ופסל לי' משו' לעז וזה רבותא. והי' ראוי' דאשמועי' מתני' ואם יש עוררי' יתקיי' זה כוונ' תוס' והא"ש כדמתרץ ע"א נאמן באיסורי' ל"ק יאמר נא ברישא אם יש עליו עוררי' יתקיי' בזה פשיטא דכך הדין בכ"מ דע"א מעיד במקו' שאין צריך רק ע"א וא' מכחישו דאין עדות הראשון כלום ופשיטא דיתקיי' בחותמיו אלו דבריו זצ"ל וש"י זכותם יגן עלי:

בדין הוא דקיום שטרו' נמי לא לבעי כדר"ל וכו' פי' רש"י דלא חציף אינש לזיופי ועיי' פ"י שכ' דמלתא דעבידי לאגלוי היא. ועיי' תוס' כתובת צ"ב ע"ב דנרא' כן משו' דעביד לאגלוי ואפי' גזלן לא חשיד בכך דירא שיתברר לפני ב"ד עיי"ש. ועיי' רשב"ם ב"ב ק"ע ע"א כ' ואפי' טען זה מזויף לא הי' לנו לחשוד הלוקח בכך דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים נראה דלאו משו' חציפו' ועבידא לאגלוי הוא רק שלא נחשדו ישראל לעשות עול כזה לזייף שטרו' ולעשו' מעשה וכעין דאמרו דבורא אמרו מעשה לא עבדו מכ"ש מעשה מכוער מזה. והנפקותא במקו' דלא עבידא לאגלוי כ"כ כגון בח"ל שא"מ לאגלוי שקרו. מ"מ לא חיישי' לבר ישראל דעביד ועיי' פ"י כתוב' כ"ח שנראה לו היכי דאין העדי' ידועי' כלל לנו ואין יודעי' מי הם אז יש לחוש יותר למזויף דהיינו דליכא מלתא דע"ל כיון שאינן ידועי' ואין שמותי' ניכרי' עי"ש, אלא דבאמ' לא מצינו חילוק בשום מקום דהיכא שאין העידי' ידועי' לנו בשמות' שיהי' חשש זיוף דאוריי' או שנחוש לו יותר מהיכא דידועי' לנו, ובפ"י עצמו הרגיש במביא גט ממה"י דג"כ אין ידועי' לנו וכ' דמן הסתם עה"ח על הגט הם דדיינו וידועי' ודוחק, ועיי' רמב"ם פ"ז מגירושין הלכה ב' שכ' ולא נודעו עידיו כלל, נראה דאם אין הבעל טוען מזויף ל"ח הגם שלא נודעו עידיו כלל מ"מ ל"ח כ"ז דליכא ערעור ודלא כפ"י, וצ"ל דלאו משום מלתא דע"ל ל"ח לזיופא רק משום דל"ח שעשה מעשה רע כזה בפועל וכרשב"ם. ואפשר בח"ל דלא שכיחי שיירתא היכא דלא נודעו עדיו אין רגלי' לדבר שלא נודעו שמות אלו שזייף וחכם עדי' שלא ניכרי' לנו דרגיל הוא דאנחנו לא נדע ולא נכיר אינשי מהכא להתם, אבל היכא דשכיחי שיירתא ונמצא חתם עדי' שאין מי שמכיר אנשי' ששמותי' כשמות אלו החתומי' אפשר אנו באי' עי"ז לחשש זיוף, שוב ראיתי בספר נתיב' המשפט מהגאון חות דעת זצ"ל שהתעורר במ"ש הרמב"ם ולא נודעו עדי', וכ' דאפשר משו"ה פסק הרמב"ם דע"י ערער הגט בטל כיון שיש רעותא שלא נודעו עידיו, אבל בלא ערער ל"ח ודבריו תמוהי' דהא בהלכה ז' לא התנה הרמב"ם שאין עידיו ידועי' ומ"מ כ' דפסול ע"י ערער הבעל ובטל וכן בפי"ב באשה שהוציא' גט ולפמ"ש אפשר לכן לא כ' ולא נודעו עידיו רק בשליח המביא מח"ל דאז לא מגרע מה שלא נודעו עידיו כ"ז שלא בא לערער אבל בא"י וכיוצא בו דשכיחי אינשי ומכירי' זא"ז חיישינן בלא ערער וצ"ע לדינא:

ומדי דברי בפסקא דהרמב"ם הנ"ל אמינא הנלפע"ד בשיטתו. הנה הרמב"ם פסק בשליח של"א בפ"כ ובא הבעל וערער הגט בטל ובני' ממזרי' וכ' הה"מ הגם דקיום דרבנן מ"מ כאן שאין מי שיכחיש אותו שהאשה אינה יודע' מאומה אוקמי' אחזקתה, משמע אבל אי טוענת ברי ומכחשת אותו לא בטל. והקשה בב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' ממ"ש הרמב"ם פי"ב הלכה ג' באשה המוציא' גט דאם בא הבעל וטוען מזויף דאם לא נתקיי' אינה מגורשת להיות מותרת לאחרי' ושם עומד' ומכחשת גברי שלה וצע"ג, ועיי' תומי' סי' מ"ו ובספר בני אהובה, ובכ"ז לא מצאתי ישוב להה"מ שמיישב דעת. ומתחלה הי' כ"ל דכוונת הה"מ לומר טעמא דס"ל לרמב"ם דגט בטל מוודאי ובני' ממזרי' אם כי ס"ל דהיכא דיש טענ' מזויף צריך קיום מדאוריי' כרבינו אביגדור מ"מ מידי ספק לא נפקא דזה מול זה טוען ברי, ולכן כ' הה"מ כיון שאין מי שטוען ברי נגדו לכן הגט בטל לגמרי בוודאי ואוקמ' אחזקה, ויש דס"ל בכל זאת רק ספק מגורשת, אבל בפי"ב שכ' הרמב"ם דאינה מגורשת להיות מותר' לאחרי' י"ל רק מספק אינה מגורשת וספיקא דאורייתא הוא גם שטוענ' ברי נגדו מאי אולמא ברי דידה מדידי' כן י"ל וכן מורה לכאורה לשון הרמב"ם שלא כ' בני' מותרי' כמו שכ' בפ"ז, אלא שפיל לסוף דבריו שכ' אבל פסלה נפשה מכהונה דשווי' נפשה חד"א, מדכ' דאסורה משום דשווי' נפשה כו' ואי ס"ל דאינה מגורשת מספק פשיטא דאסורה לכהן מספק וע"כ דס"ל דגט בטל לגמרי, ומ"מ היא לעצמה שווי' נפשה חד"א, והא דכ' אינה מגורשת להיות מותר' לאחרים כ' כן משום דרוצה לסיים אבל אסורה לכהן, אבל באמת לא לבד שאינה מותר' לאחרי' אלא גם בני' ממזרי' דוודאי אסורה כצ"ל, וא"כ מוכח דאפי' במכחשת הגט בטל לגמרי ודלא כהה"מ וצ"ע:

ולכן נ"ל בישוב הה"מ דכוונתו כיון דשליח המביא אם נחשדהו לזיוף והיינו שרוצה לקלקלה צריך למחשדי ברשיעי כל כי האי ואם גם היא אומר' דאינו מזויף צריך לחשוד גם אותה שהיא באותה עצה היינו שהיא שכרתו שיזייף לה גט ויאמר שהבעל שלחו ושניה' לדבר א' נתכוונו הוא אינו חושש לאיסור א"א על ידו והיא אינה חוששת לעבור וחציפי לזייף כל כי האי ל"ח משום ברי דבעל שטוען מזויף ועכ"פ לא הוי וודאי לחשוד תרי באיסור חמור דא"א ולזייף, לכן כ' הה"מ דהיא אינה טוענ' מידי ועומד' ואומד' שאינה יודע' האמת עם מי ואין לנו רק לחשוד השליח שמדע' עצמו כן עשה כדי לקלקלה ולהכשילה, ונאמן הבעל בברי שכן הוא וחזק' א"א מסייע לו, והא"ש בפי"ב דהיא עצמה שהוציא' גט ואומר' גרשני בגט זה ואין כאן שליח נאמן הבעל בצירוף חזק' א"א והגט בטל והוי כמו שליח שהביא ואינה יודע' היא מאומה כנ"ל נכון ועיי':

וכשאני לעצמי הי' נ"ל בשיטת הרמב"ם ע"פ דרכו של הה"מ, דס"ל להרמב"ם היכא דאיכא טענת מזויף ברי מלוה נגד מלוה לא חיישי' מדאורייתא הגם שיש טענ' ברי, מ"מ אלי' טובא חזק' לא חציף לזייף ולהוציא השטר בפני מי שיודע בברור שזייף ושיקר בו בוודאי יברר קלונו ועבידא לאגלוי לעיני כל כי חציף וזייף וזו סברא חזק' ואפי' במקו' ברי סמכי' על זה אבל כשמוציא המלוה שטרו שלא בפני לוה אלא נגד יתומי' ולקוחו' אין חזק' כ"כ שלא יחציף לזייף כי אין מי שיודע האמת וחושב שלא יעלה על הדע' שזייף ולאו מלתא דעבידא לאגלויי הוא כ"כ, ומ"מ ל"ח לזיוף כיון דליכא מי שטוען שמזויף הוא, ולא חשידי לנו אינשי לזייף הגם דלא עבידא לאגלוי מ"מ המעשה בעצמו רע ומכוער כמ"ש לעיל, וכיון דליכא דטוען ברי נגד' סגי בסבר' זו בלי מלתא דע"ל לא משקרי. אלא