כתב סופר גיטין חלק א יד

לידה מיד הבעל. מ"מ י"ל כהנ"ל דתחלת עסק זה לבטל החזקה ועל דרך זה מנתקים כל הקידושי' וקשר שבין איש לאשה ותחלת מעשה הכתיבה צריך לסופ' ועיי'. וסברא שני' שכ' רשב"א דביבמו' דמסתלק המיעוט מן הרוב דצריך לומר תחלה רובם מתעברו' ומהרוב מיעוט מפילו' משא"כ בשחיטה גם כאן דומה לשחיטה שאנו דני' על כל אלו שבאי' לכתוב הגט הם רובם בקיאי' מיעוט אינו בקי וחוץ לעוסקי' וכותבי' אין מיעוט אלא מכל הכותבי' רובם בקיאי'. ומיעוט מגרשי' שאינם בקיאי' ויש לחוש דאשכח כתיב ועומד הוא בלא"ה מיעוטא דמעוטא דאשכח כתוב או להתלמד לא שכיח והוי מיעוט דמיעוט ולא חזי לצרופי עוד למיעוט סופרי' דלא בקיאי' וא"ש דלרבנן ל"א סמוך מיעוט. וכ"ז לרבנן אבל לר"מ דחייש למיעוט ג"כ בכה"ג חיישי' למיעוט כמבואר בש"ס קידושין דרוב תינוק' מטופחי' וברוב שרצי'. ורשב"א ל"א רק לדידן אם אמרי' סמוך דווקא במה שדומה להא דיבמות. והא"ש דצריך כאן לר"מ לומר דהוי מעוטא דמעוטא דאל"ה אמרי' סמוך מעוטא וכו' ולשיט' רבינו משולם שבמרדכי חולין פ' הזרוע דר"מ חייש למיעוט מדאוריי' בלא"ה א"ש דצ"ל לר"מ סתם ספרי וכו' ועיי'. אבל צל"ע לרא"ה דלא נחית לחלק בחילוקי' שחילק הרשב"א וס"ל אף ברוב מצוי' א"ש אמרי' סמוך אי לאו דהוי כל בקיאי' א"כ צ"ע למה אמר כאן ולר"מ דחייש למעוטא. הא גם לדידן צ"ל סתם ספרי דאל"ה נימא סמוך מיעוט. ועיי' רא"ש יבמות שכ"כ בשם ר"ת דאמרי' סמוך מיעוט להחמיר והיינו מדרבנן לשיטה זו ל"ק כמובן. אבל הרא"ה ס"ל מדאוריי' וכן ס"ל לרשב"א בשיטת רא"ה דאל"ה לא מקשה לי' מרוב תינוק' מנופחי' דלא ס"ל סמוך הא התם לקולא נימא סמוך מיעוטא וע"כ דרשב"א ס"ל כשיטת הרא"ה מדאוריי' ואפי' להקל א"כ צלע"ג מהכא ועיי':

ורבנן הוא דאצרוך פי' רש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ותוס' הקשה אפי' נכתב לשמו, מ"מ הא פסול לגרש בו דצריך מוכח מתוכו ובסמוך בעי לאוקמי מתני' כר"מ. הנה יש להבין למה לא הקשה תוס' איפכא כיון דסתם ספרי מגמר גמירי בוודאי יודעי' וחוקרי' ומקפידי' אם יש ב' יב"ש בע"א דכותבי' סימן ואיך ניחוש שכתבו ליב"ש אחר, אלא דתוס' לא יוכל להקשו' בפשיטו' דאולי לא בקיאי בזה דהוחזק דצריך סימן או אולי לא חקר ולא ידע שיש עוד יב"ש ולכן הקשה תוס' דעדיין לא פעלנו כלל אם נכתב לשמו, ולכן נאיד תוס' מפי' רש"י וכ' דחיישי' שמא כ' להתלמד והא דבאמת ל"ח לשמא יש ב' יב"ש בעיר א' צ"ל דזה חשש רחוק מאוד ורש"י חייש לי', ולפמ"ש י"ל דל"ח להא דסמכ' באמת דסופר בקי ונזהר לכתוב סימן כדי שיהי' מוכח מתוכו וגם לא יצטרך שיגרשו זה בפני זה לר"א כנ"ל ולקמן ג' ע"ב נדבר בזה אי"ה. ופ"י כ' בישוב קו' תוס' לרש"י דמוכח מתוכו רק דרבנן ומשו' דרבנן ל"ח רק משום שלא לשמה שהוא דאוריי' ודבריו אינם מספיקי' דהא קושי' תוס' דרצה לקמן לאוקמי' כר"מ והיינו דרצה לומר דבעי ר"מ חתימ' לשמה מדרבנן וצריך לומר דחששו לדרבנן והצריכו לומר משום דרבנן ושפיר הקשה מאי יועיל לנו אמירתו הא משום זה שאנו חוששי' לשיב"ש עדיין פסול הוא מדרבנן ומה לי אם נכתב לשמה או לא. אבל מ"ש הפ"י דרש"י ל"ל מוכח מתוכו א"ש ועיין רשב"א:

והנה הפ"י הקשה קושי' חמורה לרש"י למה צ"ל בפנ"ח כיון שאמר בנ"כ ידעי' שבעל זה כתבו ממילא ליכא חשש בעדי' דהא לעדי' עצמן ל"ח. וחידש דס"ל לרש"י דבעדי' לא בקיאי כל סופרי' וחיישי' לעדי' עצמן עיי' בו. והנה לפ"ז לא תי' כלום מעדי' דאמר רוב בקיאי' היינו רוב ישראל כפי' רש"י והיינו משום בעל עצמו כמ"ש לעיל וסתם ספרי היינו הסופרי' כותבי' עיקר הגט ליכא אפי' מעוטא דמעוטא ומעדי' לא הזכיר כלל. והנה קושי' פ"י לתוס' ג"כ קשה דמפרש דיאמר הבעל שהוא לא הי' בקי ולא כ' דחיישי' לסופר ע"כ ס"ל דל"ח לסופר עצמו דהוי מעוטא דמעוטא, ולכן הוצרך לומר שהבעל אינו בקי וסופר כ' להתלמד וקשה מאי יענה לחשש עדי' אי ס"ל דבעדי' ג"כ מעוטא דמעוטא א"כ מאי ניחוש להו כיון שכבר אמר בנ"כ, ואי בעדי' ליכא מעוטא דמעוטא א"כ קשה לר"מ למה לא ניחוש ובזה ל"מ תי' פ"י לרש"י כהנ"ל וכבר הרגישו האחרוני' בקושי' זו וצ"ע. והנלפע"ד בכ"ז דהא דכ' רש"י משום דאשכח כתיב ולא כ' דחיישי' לסופר עצמו דכיון דסתם מגמר גמירי הגם שיש בעולם דאינו בקי ל"ח לתקן תקנה משום לא שכיח כולי האי ולכן הוצרך לומר בעיקר תקנה משום אשכח ומאחר שישבו לתקן והטילו על השליח שיאמר ועל בני א"י שלא יקבלו שליח עד שיאמר שוב אמרו שיאמר ג"כ בפנ"ח הגם בעדי' לא שייך משום אשכח מאחר שאמר בפנ"ח מ"מ ניחא להו שיאמר בפנ"ח כדי לצאת חששא רחוק' דלא בקיאי וה"ה לשל סופר אבל עיקר התקנה לא משום לא שכיח כי האי הי' ומיושב שיטת רש"י. ולתוס' ג"כ י"ל כך דעיקר התקנה הי' משום שמא כ' להתלמד דמשום סופר ועדי' דלא בקיאי' לא הי' מתקני' אבל מאחר שבלא"ה הוצרכו לתקן בפנ"כ אמרו שגם בפנ"ח יאמר כדי לצאת הכל. ולר"מ דלא בעי שיאמר בפנ"כ דלא בעי כתיבה לשמה אבל צריך שיאמר בפנ"ח כדלקמן וכתב הרמב"ן הא דקתני בבריי' דל"א בפנ"כ ובפנ"ח הולד ממזר סרכא דלשנא נקיט וכן כ' תוס' בב"מ ל"ק לפמ"ש תוס' דחיישינן להתלמד כ' הא בעדי' לא שייך הא ל"ק דוודאי בעדי' ג"כ שייך בחתמו עצמם על גט שכתב סופר להתלמד כדי שידעו כשיצטרך להם והנסיון ולמדנו, אלא דאם אומר בפנ"כ תו ל"צ לומר בפנ"ח משום להתלמד דעדי' דמאחר שיש ביד בעל גט שכתב לו סופר לגרש איך יניח עדי' לחתום כדי להתלמד וזה שקשה על תוס' וא"ש שכתבתי כיון שאומר בלא"ה הוצרכו גם בפנ"ח משום מיעוט דלא בקיאי וא"כ ול"מ דא"א בפנ"כ צריך בוודאי לומר בפנ"ח משום עיקר החשש שכתבו סופר להתלמד ועידי' ג"כ חתמו להתלמד כנ"ל נכון ופשוט ועיי':

דף ג' ע"א. והכא משום עגונא אקולי בה רבנן בפ"י האריך בקושי' מאי צ"ל משום עגונא הקילו הא לכל היותר גם בשנאמר דסמוך מעוטא לחזק' והוי פלגא א"כ בדין שיהי' נאמן ע"א בלא אתחזק כדלעיל ותי' דמוכח ע"כ דהחמירו בזה יותר מבכ"מ דהא ע"א אינו נאמן ולא האמינו רק לשליח וע"כ דחששו בזה יותר אלו דבריו זצ"ל. והנה טעמא לא ידענו למה יחמירו בזה יותר מבכ"מ דבספק שקול ע"א נאמן ודי שחששו והצריכו עדי' ואמרו דנצרף מעוט דלא שכיח פלגא אבל לומר שיהי' יותר מפלגא אין לו טעם וסברא. והנה הפ"י הקשה בפשיטו' דבפלגא מדינ' נאמן כיון דלא אתחזק נרא' דפשיטא לי' בדבר שבערוה בלא אתחזק ע"א נאמן וכבר הבאתי לעיל דמהרי"ק ותשוב' מיימני הכי ס"ל אבל רמב"ן בחי' יבמות וכאן בחי' ור"ן לקמן סוגי' דשליש ס"ל דגם בלא אתחזק צריך ב' וי"ל הגם דכאן רק מדרבנן אנו חוששי' לומר סמוך מיעוט דלא שכיח לפלגא כעין דאוריי' תיקנו כל דבר שבערוה צריך לולי משום עגונא הקילו ומכאן ראי' לשיטת אנו:

אלא למהרי"ק ות"ו ודעימי' דס"ל בלא אתחזק ע"א נאמן צ"ע קושי' פ"י. והנלפע"ד ליישב ע"פ סברת תוס' לקמן סוגי' דשיירו' מצוית דכ' דווקא באומרי' עדי' לא חתמנו אלא על גט א' של יב"ש הבעל נאמן שעל שלו חתמו דלא משקר אבל באומר שמכיר גיטו בט"ע או בסימן חושדי' אותו שבאמת אין לו היכר אלא שבעיניו רחוק שאבד עוד יב"ש אחר גט כמוהו הגם שב"ד חוששי' בעיניו אין זה חשש ולכן אומר לנו שמכירו עיי"ש. ואומר מעתה הגם בכ"מ מאמיני' ע"א ולא חוששי' לו בדבריו דאינו מעיד עד שיודע האמת אבל בכאן דאינו רק חשש בעלמא והוא חשש רחוק שאינו ראוי' לחוש לו דסתם בקיאי' ולאשכח כא שכיח, וגם אם לא היינו חוששי' רק בצירוף חזק' א"א חוששי' לחששא רחוקה אבל הענין בעצמותו רחוק מאוד, ולכן השליח אומר בפ"נ הגם ששקר הוא כיון שבעיניו בוודאי אין כאן בית מיחש כלל ולדעתו אינו מחטיא ומכשיל באיסור, ולפי שב"ד חושש ורוצי' שיאמר הוא אומר בפנ"כ אע"פ שאינו נכתב בפניו ולכן אין מאמיני' לע"א, אבל לשליח האמינו וגם זה משום עגונא הקילו בעדות כ"ד של שליח ומיושב קושי' פ"י. כנלפע"ד נכון:

ובזה א"ש ג"כ הא דנתקשה פ"י על פי' רש"י וכי אתי בעל ומערער הוי חד לגבי חד, הא כללא בידינו כ"מ שהאמינה תורה ע"א נאמן כשנים. ולדברינו א"ש דכאן אין כאן אפי' ע"א דנאמנות קליש טובא וגרע מכל ע"א דעלמא רק משום עגונא הקילו, אבל באתי בעל ומכחיש לי' נאמן הבעל יותר ביש סברא ששליח שיקר ושלא בפניו הי' כמ"ש ועיי'. האי קולא היא חומר' היא דכ' אתי בעל פי' רש"י והוי חד לגבי חד, והקשה פ"י הא ערער דבעל הוי כתרי, ותירוצו אינו עולה יפה במח"כ למעיי' בו דכ' דלענין לשמה לא הוי רק כחד, ושוב כ' בלשמה לא בעי רק ערער דחד והם סברו' הפוכו'. ולפע"ד נראה פשוט דקושיא מתורצת בחברתה במה שהקשה עוד הא כ"מ שהאמינה תורה הרי כשנים ולמה יהי' הבעל נאמן, והנה הא דערער הבעל כתרי לאו כתרי ממש דאם תרי מכחישי' דבריו לא כלום אלא יותר מחד, וכן הא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשני' שאם שנים מכחישי' לא כלום הוא רק שהוא יותר מחד, וזהו שכ' רש"י דהוי כחד לגבי חד שליח יותר מחד מאחר שכבר העיד ונגד זה גם הבעל יותר מחד ולכל א' מעלה וזה מול זה שנים שווי' והוי כחד לגבי חד כנ"ל פשוט וק"ל:

חד אתי בעל ומערער ופסיל לי'. לרש"י דס"ל דאנן חיישי' לאשכח כתוב א"ש דס"ד דע"י אמיר' השליח תו אנן ל"ח אבל כי אתי הבעל פסול לי' דהוי חד לגבי חד. אלא כדמקשה כן לרבא והא לחשש זייף אנן ל"ח כדמוכח מסיפא דאם יש עליו עוררי' כ"ז שאין עוררי' ל"ח. ול"צ לומר בח"ל רק מחשש שמא יבוא הבעל ויטעון מזויף ולרש"י דהוי חד לגבי חד א"כ מאי ס"ד מה מהני אמיר' השליח דכל עצמינו רק משו' שיבוא הבעל ויטעון מזויף חיישי' וי"ל דהא דמפרש רש"י דהוי חד לגבי חד היינו לרבה דאנן חיישי' וכיון דאתי בעל הוי חד לגבי חד וכמאן דליתא הדרי' לחששא דאשכח דסליק עדו' השליח ע"י ערעור הבעל והדרי' לחששא דילן. אבל לרבא דאנן ל"ח לעצמינו רק ע"י ערעור דבעל והוי לעומת הגדת השליח חד לגבי חד וכמאן דליתייהו. ואנן לעצמינו ל"ח ומ"מ מקשה דעכ"פ לעז איכא וס"ד דמועיל לדינא אבל לעז איכא כן נ"ל. אלא לפ"ז הי' לרש"י לפרש כדמקשה לרבא חד אתי בעל וכו' דיהי' לעז ומדלא פי' לרבא כלום משמע דפי' קושי' זו לרבא כמו לרבה וצ"ע כהנ"ל. וי"ל עפמ"ש כבר לעיל במתני' בתוס' שכ' דמשו' עגונא אנן לא טענינן מזויף ושוב כ' דמשו' לא שבק' חי טענינן ליתומי' ונרא' דבריה' כסותרי'. ואמרתי דבח"ל דלא שכיח לקיים יש לחוש טפי לזיוף דלאו מלתא דעבידי לאגלוי כ"כ הוא והוצרך תוס' לומר משו' עגונא הקילו לולי משו' שיבוא הבעל ויערער לא היינו צריכי' הגדת בפ"נ עיי"ש. ולפ"ז י"ל דבס"ד דמקשה חד אתי בעל ס"ל דמהני הגד' השליח