כתב סופר גיטין חלק א קמח

ע"ב. אתמר ח"ש וחב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחרר' וחזרה ונתקדשה לאחר כו' הרמב"ם פ"ד מהלכ' אישות כ' אם נשתחרר ה"ה קדושי' גמורי' וא"צ קדושי' אחרי' ואם נתקדשה לאחר ה"ז ספק קדושי' לשניהם ונלאו כ"ח לב ליישבו ע"נ ומ"ש הכ"מ דס"ל לרמב"ם כל שלא נתקדשה לאחר גמרו קדושי' ובנתקדשה לאחר פליגו דבר זה אינו הגם דמשמע כן מדנקטו פלוגתא בנתקדשה לאחר ש"מ הכי אבל אין לו טעם מאחר שכבר גמרו איך יפקעו אח"כ ע"י שקדשה אחר ומ"ש מכל א"א אם קדשה אחר דלא חלו קדושי שני ול"א דקדושי' שני' מפקיעי' הרשאוני' ועוד קשה לי לדבריו הא דאמר ר"ז דכוותי' מסתברא ולמד מקרא הא חיפשה כו' הא קרא לא איירי בקדשה אחר וכ"ע מודי' דגמרו וצלע"ג על הכ"מ והט"ז קלס' דבריו ולא הרגיש בקושי' זו:

ולולי דברי הכ"מ הייתי אומר ע"פ דרכו דפליגו דווקא בנתקדשה לאחר ולא מטעמי' וי"ל דכ"ע ס"ל דלא פקעו קדושי' כשנשתחרה אח"כ וס"ל לכ"ע דגמרו אלא בהא פליגו ר"נ ס"ל דגמרו היינו מתחלה היתה מקודש' חצי ועכשיו גמרו נתפשטו קדושי' אלו בכולה דאשכח רווחא ומתפשט בכולה אבל לאו קדושי' גמורי' כקדושי' דעלמא אלא כמו שהי' כשהיתה ח"ש ולא ס"ל דנעשה הקדושי' קלי' קדושי' חמורי' ור"ז אמר ר"נ ס"ל דגמרו ונעשו קדושי' חמורי' ונ"מ כשקדשה אחר למ"ד דלא נעשו קדושי' חמורי' כקדושי א"א אלא נשארי' כמו שהי' אלא שמתפשטי' בכולה כיין דלאו קדושי' הם אם בא אחר ומקדשה פקעו קדושי ראשון חלושי' לגמרי ומאן דס"ל דמתהפכי' וקדושי' קלי' לקדושי' כל א"א החמורי' פשיטא דא"א שיבוא אחר להפקיע קדושי' של ראשון כמו כל א"א דעלמא ועיי' כענין זה לקמן סוגי' דחוץ דבריי' מודה ר"א אם נתקדשה לאחר דפקעו קדושין ובתוס' וראשוני' שם מיד בשע' שמקדשה נפקעו קדושי' של ראשון כיון שנחלשו ע"י שגרשה לאחרי' שיור זה חלוש ונפקעו ע"י מעשה קדושי' של אחר עיי"ש היטיב והא"ש דפליגו בקדשה אחר אם פקעו קדושיו של ראשון או לא וכ"ז שלא קדשה אחר לכ"ע מקודש' כולה שגמרו אלא למר היא מקודש' כולה כמו קוד' שחרור חצי' ולמר מקודש' עכשיו בכולה קדושי' חמורי' והא"ש דמקשה מקרא הא חופשה יומתו הגם דקרא לא מיירי בקדשה כיון דיומתו משו' דקדושי' גמורי' ככל קדושי א"א הם א"א שיפקעו ע"י אחר אלא דס"ל דאינן קדושי' כקדושי' א"א והא מקרא מוכח דקדושי' חמורי' שיש בה מיתה היא:

אחר הוצע' זו אומר דמ"ש הרמב"ם נשתחרה גמרו קדושי' היינו שגמרו שנתפשטה בכולה וא"צ קדושי' אחרי' היינו כדי שתהי' מקודשת לגמרי בכולה דקדושי' דמעיקרא מתפשטי' בכולה וזה לכ"ע אבל אם הם קדושי' חמורי' שלא יתפסו בה קדושי' של אחר זה תלי' בפלוגתא ונשאר לרמב"ם בספיקא דדינא ולכן כ' מקודש' מספק לשני' וא"ש נכון בעזה"י:

והנה הטור נרא' דס"ל דרמב"ם מסופק אי תפסו קדושי' בחצי' שפח' ועיי' ב"ש והפלא' בק"א לדעתי א"א לומר כן דא"כ הו"ל ס"ס לשני שמא לא תפסו קדושי' ואת"ל תפסו דלמא פקעו וי"ל כיון קוד' שנשתחרר הי' רק ספק א' שהחלונו לאיסור שוב לא מצטרף להקל אח"כ לשני אלא לראשון איכא ס"ס להחמיר ואסורה מוודאי ורמב"ם כ' לשני מספק ולרמב"ם ס"א מדרבנן ולראשון הא איכא ס"ס וע"כ דליתא:

והר"ן בקדושי' כ' דאין לפרש כוונ' הרמב"ם בשבא עליו אח"כ וכמו בקטנה דאמרי' כ"ע יודע"י שאין קדושה קטנה כלו' ובעל לשם קדושין דהא אנן מספקי' אי פקעי ואיך ידע הוא מה שאנן לא ידעי' נרא' דר"ן ס"ל דהא דאמרי' אדם יודע שאין ק"ק כלו' היינו מוודאי. ותמה אני דבראשוני' בקדושי' סוגי' דסבלונו' הוכיחו דהא דאמרי' אדם יודע ע"כ דיודע ואינו יודע ולא מחית נפשי' לספק איסור אבל מחי' נפשי' לספק ממונא דסבלונ' עיי"ש וא"כ א"ש שיטת הרמב"ם ולכן צל"ע:

אבל אם כ' עליו אונו כו' נראה לי מדברי תוס' שכ' בתי' דרבנן לא הפקיעו קנס עד ששחרר אותו אבל שיעבוד עצמו ממילא בלא קנס חכמי' ל"ל כיון שמכרו לנכרי אם ברח העבד זוכה בעצמו שגזל הנכרי והפקיעו עצמו ממנו וכיון שמכרו האדון וסילק שעבודו ומוכרו לנכרי בדמי' מה לו ממנו עוד אלא דקנס וולדו' נשאר לו וזה לא הפקיעו חכמי' ממנו אלא שכופי' לשחררו אבל מרש"י במתני' נרא' דאדון הי' יוכל לשעבד בו אחר שברח וקנס חכמי' הוא שלא יחזיר אליו וכן כ' רש"י מפורש במ"ק י"ג ע"א אי קנסי' בנו אחריו שלא ישעבד בו נרא' דלולי הקנס חוזר ומשעבד בו:

ונ"ל הא דכ' תוס' דחכמי' לא הפקיעו ממנו קנס וולדו' עד אחר השחרור היינו לאמימר דאם יקנסו אותו שלא יהי' לו קנס שוב לא יהי' יוכל לשחרר לכן לא הפקיעו ממנו אבל לפי דקיי"ל דמפקיר יוכל לשחרר וכן אמימר גופו לל"ב לצ"ל דלא קנסוהו וכיון דאפשר בשחרור בוודאי קנסוהו מיד שלא יהי' קנס וולדו' כדי שישחררו בקל יותר כיון שאין לו ממנו שם הנא' וי"ל לפ"ז קושי' מהרש"ל מלעיל גבי אהדרו אמרוותא קמאי דמקשה לאמימר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה ולתוס' הא אית לי' קנס וולדו' ולפמ"ש א"ש דש"ס הא מקשה להך לשנא דמפקיר עבדו יש לו תקנה אלא אי מת אין לו תקנה וכיון שבכל מפקיר יש לו תקנה שוב לא צריכי' חכמי' להניח לאדון ראשון קנס וולדו' כשברח דהא גם כשאין לו יוכל לשחרר וליכא רק צד רחוק כשמת שאין לו תקנה משו"ה לא חששו שיהי' לו ושפיר מקשה ש"ס להך לשנא לאמימר גם י"ל דמרוותא בתרא' מתו תחלה והופקע ממנו מאדון ראשון קנס וולדו' שוב כשמת אין לבנו שום דבר כיון שכבר הופקע מאבי' ושפיר מקשה עיי' וק"ל:

וקשי' לתוס' בתרתי חדא לאמימר למה לא יהי' לו קנס הא ש"ס מספקא לי' לעיל אי מעוכב ג"ש אין לו קנס או יש לו ותפשוט מאמימר וצ"ל במפקיר ס"ל לתוס' ל"ל דהפקירו בכ"ז שיש לו ורש"י לא פי' כן לעיל באיבעי' ש"ס מעוכב ג"ש כגון מפקיר ומקדיש ותוס' צ"ל ל"ל כן אלא תיקשו לאידך גיסא בעבד שברח דכ' דחכמי' לא הפקיעו קנס אם הם לא הפקיעו ממילא מופקע כיון שאין לו שעבוד עליו ממילא לאו אדין קרינן בי' ונפשוט דיש לו קנס וצ"ע. ואפשר לומר דש"ס מספקא רק למ"א דכופי' לשחרר לכן לאו אדון קרינן בי' משו' דמעוכב ג"ש כיון דכופי' אותו ע"כ לכן מספק' לי' אבל אי אין כופי' בוודאי אדון קרינן בי' וי"ל דרשב"ג כמשנה ראשונ' ואין כופי' כלל משו' לישא שפח' אינו יכול ועיי' תוס' ריש חגיגה שכ' היכי דכופי' בוודאי לאו אדון הוא ובשור שהמי' משו' דמת ואין כופי' עוד י"ל מ"מ ספיק' הש"ס משו' שכל זמן שחי הי' כופי' ולא הי' לו רשו' עליו ואם עדיין חי בוודאי לאו אדון שסופו לשחררו אבל במת מספקא לש"ס אי משו' שכ"ז שחי הי' ראוי לשחררו בכפי' אבל למשנה ראשונה שאין כופי' כלל גם שאין לו שעבוד עליו לא מספקא לי' כן י"ל ועדיין צ"ע:

הא דמטו זמנו כו' הקשה בפ"י לתוס' דלאמת איירי בשדה ג"כ דמשעבד לגופי' לאביי דס"ל למפרע גובה יהי' אסור בספק דלמא לא פרקו והוי למפרע של ישראל וחייב במעשר וכ' משו"ה ל"ק לרש"י קושי' מהרש"א דיאמר הא והא לגופי' ובעבר קנסו דקשי' שדה לאביי או משו' מעכשיו עיי' בו שהניח בצ"ע לתוס' ולפע"ד עפמ"ש תוס' לקמן מ"ז ע"א ד"ה אמר רבה דבריי' דהכא צ"ל קאי בסורי' עיי"ש ולפ"ז א"ש דבסורי' דמעשר דרבנן מותר משו' ספק דרבנן להקל אולי יפדנו ועכשיו בחזקתו של נכרי הוא שע"ע של נכרי הי' כנ"ל ורש"י כ' דבריי' כמ"ד יש קנין לנכרי לא רצה לומר דבריי' בסורי' משו' דלפי' רש"י קשה קושי' מהרש"א יאמר נא אוקימתא אחריתא הא והא לגופא וצ"ל כתי' פ"י דא"כ קשה שדה יאמר בפירו' משו' ספק ואי בריי' בסורי' לק"מ וע"כ דש"ס רצה לאוקמי בריי' במעשר דאוריי' וכמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע כנ"ל ועיי':

אלא דלאמת לק"מ קושי' פ"י על תוס' לפמ"ש תוס' ב"ק ל"ג ע"ב דלמ"ד למפרע גובה אינו הקדש רק משע' גבי' ועד זמן ההוא שבח למזיק עיי"ש וא"כ הכא נמי דאינו מתחייב במעשר רק משע' גבי' ואילך כנ"ל ולק"מ וא"ש:

דף מ"ד ע"א. ואי בעי' אימא בשלוה ע"מ למשכנו כו' הרמב"ם פסק כל"ק ועיי' כ"מ ולח"מ שנדחקו ונלפע"ד ליישב דרמב"ם מפרש לשין בתרא דבעבד לאו חידש כלום דמיירי בלא הגיע הזמן אלא בשדה חידש דמיירי שלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו היינו כשהגיע הזמן ורצה בזה משו' דתי' ראשון דשניה' קוד' שהגיע הזמן קשי' לאביי כקושי' פ"י למה יאכל במעשר אולי לא יפדנו לבסוף הגם שכתבתי לעיל לפמ"ש תוס' בב"ק לק"מ מ"מ אין זה פשוט דתוס' בתי' קמא ל"ל כן עיי"ש ובאמת קושי' פ"י ל"ק דהא קיי"ל כרבא מכאן ולהבא גובה אלא דקשה איך יפרנס אביי הך בריי' ולכן תי' ש"ס תי' אחד דשדה איירי. שלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו והיינו כשהגיע הזמן לא משכנו ולבסו' אחר זמן ברצון שניה' פרע הנכרי לישראל וה"א פירו' שנתגדלו עד שפרע לו חייב במעשר משו' שהגיע הזמן והי' הישראל יוכל למשכנו כשלו הוא קמ"ל כ"ז שלא נוטל במשכונו והחליטו לאו שלו הוא וכן ס"ל לרש"י ועיי' פ"י ובוודאי כל שלא פרעו אסור לו שמא יגבה ויהי' למפרע שלו אלא אחר שפרעו איירי דאותם פירו' שנתגדלו קוד' שפרעו אינו חייב לעשר דלאו של ישראל הי' הגם שהי' בידו ליקח בחובו וא"ש לאביי ג"כ וכ"ז בשדה אבל בעבד לא חידש כלל ונשאר באוקימתא קמייתא בלא הגיע הזמן וא"ש הרמב"ם כנלפע"ד ועיי':

מכרו חוץ ממלאכתו כ' רש"י רק לוולדו' וצ"ל דאולי קנסו משו' דמפקו לוולדו' מן המצות חוץ משבתו' וי"ט הגם דמבטלו מכל מצות ומ"ש וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג די"ל דווקא על שבת וי"ט קנסו משו' דשביתת העבד על האדון דלמען ינוח כתיב אבל משו' חיובא של עבד לא קנסו אלו דבריו וש"י ועדיין צריך לבאר ספיקו' ש"ס חוץ מן המצות כיון שיוכל לשמר כולן למה נקנסהו כלל נ"ל דמ"מ יש צד לקנסו כיון שיהי' משוקע בין הנכרי' ויתערב בהם ילמוד ממעשיה' ולבסו' יהי' כמוהם לכן ראוי לקנוס או דוקא כשמכריחו ומוכרו ול"א חוץ קנסו:

והנה הרמב"ם כ' דאי תפס העבד פודה עצמו והראב"ד השיג עליו הא לא מפסדי מידי וראב"ד בלא"ה בפ"ב מגניבה ס"ל בספק קנס ל"א אי תפס ל"מ כיון שהחיוב בא משע' העמד' בדין וכיון דספק לב"ד לא חרצו הדין ולא חייבוהו וכאן השיג אפי' לרמב"ם לשיטתו גם בקנס שייך אי תפס אבל הכא לא הפסידו כלום וכ"מ כ' דהפסידו מצות וצ"ל בהתנה חוץ מן המצות מה הפסידו ולמ"ש בסמוך א"ש דיוכל לומר