כתב סופר גיטין חלק א קמו

שבת כ"ד כמ"ש תוס' אבל כיון שאסור מדרבנן וגם פ"ו לא מקיי' כשנתיר לו הדרבנן לכן כופי' וק"ל:

דף מ"ב ע"א. בעבד של שני שותפי' ודברי הכל כו' עיי' מהרש"א שהקשה הא דלא הקשה תוס' בלא"ה איך כופי' לשחרר חציו לאמימר נ"ל די"ל דיש מקו' לומר כיון שרצו שישחרר כולו הפקיעו שטר שחרור מאתו או הפקיעו המעות והפקר ב"ד הפקר ולא הי' השחרור למפרע וכופי' אותו לשחרר אותו לגמרי ולא רצו שיהי' כמו שהי' כולו עבד דלא רצו לעשו' מחצי' כולו עבד לכן תקנו לכופו כה"ג שיהי' כולו עבד ויוציאו כולו בב"א אבל כדאוקמי בעבד של ב' שותפי' לא שייך לומר כן והקשה תוס' שפיר כנ"ל וק"ל:

יום של רבו לרבו כ' תוס' הא דלעיל בההיא גברא צ"ל דהקנה לו קודם ששחרר חצי' והוא דוחק דלא משמע שכן הי' ולי נראה דעבד קטן אין כופי' לשחררו עתה עד שיגדל ועיי' מג"א סי' ש"ו שמסופק אם אומרי' חטא בשביל קטן ואפ"ת התם דאומרי' חטא דאם ימתין עד שיגדל מעוות שאין יוכל לתקן הוא דכבר משוקע בין הנכרי' משא"כ כאן אפשר להמתין עד שיגדל מה תאמר שמא ימו' האדון ובניו אפשר שימות העבד עד שיגדל ועוד משו' ספק א"א חטא כנ"ל וי"ל דהאי מעשה כך הי' ועיי':

יום של רבו לרבו כ' תוס' זה למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה מע"י שלו כדמוכח לקמן דרצה להוכיח מבריי' דחצי קנס לרבו מאי לאו כמשנה אחרונה והרמב"ם העתיק הד בריי' יום של רבו לרבו משמע גם למשנה אחרונה כן הוא וצ"ל בשפח' או עבד של קטן. ונלפע"ד די"ל ניהי דמוכח דלמשנה אחרונה אין לאדון לכופו שיעבוד לו מדהוכיח לקמן מבריי' דהמית שור וטעמא בעי למה הפקיעו ממנו שעבודו קוד' שמשחררו נ"ל או דעי"ז יתרצה ביותר לשחררו או י"ל לפמ"ש הט"א בחגיגה כיון שהפקיעו שעבודו שוב ליכא איסור לשחררו ולכן כופי' בדינא שאין בו איסור שחרור וזהו הטע' שהפקיעו השעבוד כדי שיכולו לכופו כנ"ל ולפ"ז י"ל דסגי שיתקנו שאין כח לרבו לכופו שיעבדהו ותלי' ברצון העבד אבל כשעשה מרצונו מנ"ל דאמרו דשל עבד הוא אלא יום של רבו אם יעשה מרצונו לרבו ומה להו להוציא של האדון על לא דבר ואין בו צורך לעיקר התקנה כן י"ל וזהו מ"ש הרמב"ם יום של רבו לרבו גם למשנה אחרונה איכא נזק לרבו כמו מע"י של עבד כשעשה מרצונו והא דרצה ש"ס לפשוט מבריי' דשור שהמית דקנס לרבו לפמ"ש אין ראי' דלמשנה אחרונה מ"מ מע"י שלו רק שאין רבו כופו לעבוד נ"ל דהכי פשוט לי' דהספק אם קרוי אדון במעוכב ג"ש מפני שמחוסר גט שחרור וזה תלי' ברצון רבו ורשות רבו עליו דתלי' ברצונו לעשו' ב"ח גמור שישא ב"ח וכדומה ופשוט שפיר מהמי' שור דקנסא לרבו ואי לאו אדון הוא ל"ש שלשי' יתן לאדוניו הא אינו אדון שאין רשו' לרבו לשעבדו בע"כ ואינו אדון המושל וע"כ דאדון מקרי מהך צד דרשותו עליו שלא יהי' ב"ח עד שירצה לתת לו שחרורו בידו ומוכח דאדון הוא כנ"ל ולפ"ז א"ש הרמב"ם דפסק הך בריי' נגחו שור יום של רבו דנזק הוא ולא תלי' באדון וכיון שמע"י כשעשה מרצונו שייך ביום של רבו לרבו כן נזק דאתי' ממילא במקרה אבל קנס תלי' בספק אי אדון מקרי והא דפשוט לקמן מהפיל שינו דנזק הוא ולא תלי' באדון עיי' פ"י לקמן שכ' מדמשלם הכל עיי"ש אלא מ"ש הרמב"ם הך בריי' דהמית שור דחצי קנס לרבו עדיין אינו מיושב למשנה אחרונה בזה צ"ל ע"כ בעבד של קטן ועיי' בכ"ז:

והנה מ"ש תוס' דיש נפקותא בעבר של קטן דאינו בר כפי' נרא' מתוס' ורשב"א בעבר של קטן עובד עצמו יום א' ולכאורה הי' מקו' לומר כיון שאנו בשחרור אלא שאין לכוף לקטן אבל תקנתא לא יהי' לו שיעבוד רבו יום א' ויש לו הרווח' לאדון כדאמר תקנתם רבו ולמשנה אחרונה בטלה התקנה וכופי' ובקטן דלית לנו כפי' מ"מ התקנה בטלו אולי ע"י שלא יהי' לו יום מיוחד יתרצה לשחרור כן הי' מקו' לומר ותו' ל"ס כן ונ"ל דמוכרח הוא מדדחיק לרבא דמימרא לא לס"ל הוי לי' לאוקמי למשנה אחרונה ואי דמספקא אי אית לי' קנס כמ"ש תוס' לקמן מ"מ הי' יוכל לאוקמי בעבד של קטן שאין בכפי' ומ"מ ל"ש יום של רבו דבטלה תקנה זו ומ"ש מהרש"א דהי' יוכל לדחו' בקטן ועדיפא אמר כמשנה אחרונה היינו בספיקו' הש"ס אבל לרבא טוב לוקמי בכה"ג וע"כ דבקטן נשאר' תקנה דעובד רבו י"א כנ"ל ועיי':

יום של רבו לרבו כ' תוס' זה למ"ר דלמ"א מע"י לעצמו ועיי' רמב"ם פ"ד מחובל ומזיק הלכה ב' שהעתיק ברייתא זו כלשונה וכ' הה"מ דצ"ל בשפחה או של קטן ועיי' הה"מ שם ובפ' י"א מנזקי ממון ולכאורה דוחק הוא דרמב"ם מסתם קסתים ונ"ל דמוכח מתוכו דהא קאמר יום של רבו ובאופן שכופי' לשחרר ומע"י שלו ליכא יום של רבו דכל ימים לעצמו הוא ומדאמר יום של רבו ממילא נשמע באופן שאין כופי' כגון שפחה או עבד של קטן אז יש יום של רבו לענין מע"י גם קנס של רבו ופשוט ועד"ז נ"ל דא"ש מ"ש הרמב"ם פי"א מהלכ' נזקי ממון הלכה ב' מי שחציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו כ' הה"מ דכוונתו בשפחה שאין כופי' וכתב שתמה איך כ' רבינו דנ"ל כן בסתם ועוד קשה דכ' חציו עבד והנה לקושי' שני' י"ל בעבד של קטן ולקושי' ראשנה בשנבין הא דקאמר ש"ס מאי לאו כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה צ"ל כמשנה אחרונה לא כמשנה ראשונה הול"ל מאי לאו למשנה לא למשנה מאי כמשנה בכף הדמיון דקאמר נ"ל דבאמת רחוק דקאי בריי' למשנה ראשונה אלא דהכי מתרץ דבריי' בגווני דגם למשנה אחרונה הדין כמו למשנה ראשונה באופן שאין כופי' בשפחה או עבד של קטן והיינו דקאמר מאי לאו כמשנה אחרונה דאיירי כמשנה אחרונה דקתני כופי' והיינו בחצי' עבד של גדול ולא כמשנה ראשונה היינו בוודאי בריי' כשני' בתר משנה אחרונה אבל איירי בגווני כמשנה ראשונה דהיינו באופן שאין כופי' דהדין כמו כמשנה ראשונה ונ"ל מזה הוציא הרמב"ם דבריו דכ' דין דלא קתני בבריי' דבריי' למ"ר קאי ולמ"ש דינו של הרמב"ם הוא הדין שבבריי' וכן בריי' דיום של רבו קאי למשנה אחרונה וכמשנה ראשונה במקו' שאין כופי' וי"ל דסמך הרמב"ם שנדע דבהכי איירי מדקרו לי' חצי' עבד וחב"ח ולמ"א במקום שכופי' אותו לשחרר ומיד הוא מיפקע ממנו קודם שמשחרר אותו לא נקרא עבד דכבר אין לאדון עליו כלום וגם לא נקרא עוד רבו במה זוכה בו שאין לו לאדון עליו כלום ממילא נשמע דאיירי באופן שאין כופי' אותו וחצי מע"י של רבו ומשו"ה שם רבו עליו ושם חצי' עבד עליו והא דקס"ד לומר מאי לאו כמשנה ראשונה מלבד שי"ל דרך שקלא וטרי' אמר מאי לאו עוד י"ל במרווח דלהך צד דיש לו קנס משו"ה נקרא אדונו כיון שמשועבד לו לקנס שהוא של רבו משו"ה עוד עבד ורבו נקרא עליהם ושפיר קאמר מאי לאו כמ"א וחצי קנס לרבו ומשו"ה נקרא אדון ורבו ודחי לא כמשנה ראשונה באופן שאין כופי' וכמ"ש והרמב"ם סמך עצמו שנדע מדקרי לי' חצי עבד ולאדונו רבו דאיירי באופן שאין כופי' דאין לומר משו"ה קרי לי' עבד ורבו משו' שקנס שלו דהא כבר הודיענו הרמב"ם בהלכה שלפניו מעוכב ג"ש אין לו קנס והוא משו' דאיבעי' דלא אפשטא הוא וכיון שאין לו לרבו רק אם תפס משו"ה לא נקרא זה רבו וזה עבדו כיון שאין יוכל להוציא ממנו בע"כ ממילא נשמע מדבריו דאיירי במקו' שאין כופין וא"ש הכל נכון ועיי':

ע"ב מאי לא כמשנה אחרונה כו' בתוס' חגיגה הקשה דהתם פשיטא לש"ס דלמשנה אחרונה לאו אדון הוא וכאן מספק' להו ותי' דהיכא דמת קוד' מספקא להו והקשה פ"י א"כ איך פשיטא לי' מהפיל שינו כו' ונדחק מאוד ועיי' דבר נכון ע"ז בשעה"מ הלכ' חגיגה ותמצא דיך אבל ראיתי שם בדבריו דברי' תמוהי' שהקשה על תי' רשב"א כאן דבראי' תלי' באדון שמעכבו לעלות ולמשנה אחרונה אין כאן מעכב א"כ תיקשי סוגי' דריש חגיגה דהי' יוכל למוקמי מתני' במרווח רישא במפקיר עבדו דאין רשו' אדון עליו שמעכבו וסיפא כמשנה ראשונה והניח בצ"ע ודבריו תמוהי' הא מעוכב ג"ש הוא כאשה גמורה לענין מצות ואינו חייב בראי' כלל ויש להקשו' קצת דקאמר שם דיקא נמי כרבינא מדקתני עבדי' שאינם משוחררי' ולא סתם עבדי' ש"מ במשוחרר קצת מנ"ל ביותר יש לפרש מתני' שאינם משוחררי' אבל הוא מופקר וה"א כיון שאין רשו' אדון עליו חייב קמ"ל דפטור דעבד אין מחויב במצות כאשה ואי דא"ה היינו אשה הא לא קאמר ש"ס דיוק זה אלא מדלא קתני עבד סתם ולא משו' היינו אשה די"ל דהא קמ"ל דעבד פטור במצות כאשה ואין זה פשוט כ"כ דהי' מקו' לומר דחייב דלה לה באשה כתיב ועייי' בטורי אבן שם שכ' דצ"ל דלולי לה לה לא הוי ידעי' כלל דעבד חייב במצות ולא גמרי' חיובו רק מלה לה ומינה עיי"ש ולכן לא קשי' לש"ס היינו אשה אלא מדיוק דלא קתני סתם עבד וא"כ קשה כהנ"ל דלמא לאשמועי' דאפי' אין לו אדון פטור אבל חצי ב"ח דפטור חצי חירו' משו' דיש אדון לחצי עבדו' מנ"ל וצע"ק:

ואיידי דאיירי בהא אומר הנלפע"ד בישוב הרמב"ם דפסק בהלכ' חגיגה דח"ע וחב"ח פטור מראי' והוא נגד איבעי' אימא דלמשנה אחרונה חייב ונלאו כל חכמי לב לתקנו על מכונו. ואענה חלקי כשנבין דבר התמוה ברמב"ם שם שכ' טעמא דפטור משו' דכתיב בבוא כל ישראל ועבד לאו ישראל הוא השכיל לתת טע' מה שלא נאמר בש"ס וראיתי בלח"מ שהרגיש בזה וכ' אולי מצא טעם זה בשום מקו' ובזה לא נתיישב אם כי מציא' מצא הרמב"ם למה שביק האמור בגמרא בסוגי' במקומו ונ"ל דטעמא דש"ס משו' דכתיב א"פ האדון בוודאי לא שייך למשנה אחרונה דלאו אדון הוא שאין לו בו זכו' ורשות לשעבד ובכל שע' עומד לשחררו אבל לפי טע' דלאו ישראל הוא גם בח"ע גם למשנה דאחרונה שייך דעדיין לאו ישראל מקרי ואפי' חב"ח שלו ועיי' לקמן מ"ג ע"ב פקעו קידושי' דכקטן שנולד הוא אפי' צד חירו' שבו עיי"ש אלא רבינא דאמר ח"ע פטור משו' א"פ האדון נרא' דל"צ טע' זה בבוא כל דעבד כ"ש חב"ח לאו ישראל הוא נ"ל דזה פלוגתא מבואר' דריב"ל בברכות ס"ל תשע' ועבד מצטרפי' וכ' הרא"ש כיון דמחויב במצות כאשה ונתקדשתי בתוך ב"י מקרי דשכינתא שרי' ס"ל דעבד ישראל מקרי כ"ש חב"ח אבל כמה פוסקי' ל"ל כותי' דריב"ל וכבר כתבתי לעיל ל"ח ע"א דיש לתלו' זה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג אי מצוה לפדו' העבדי' עיי' לעיל ל"ז ע"ב וי"ל רבינא ס"ל כריב"ל וכרשב"ג לכן לא ממעט ח"ע רק מא"פ האדון אבל למשנה אחרונה חייב דאין רשו' אדון עליו ולדידי' שפיר קאמר ריש חגיגה אב"א מתני' כמשנה אחרונה דהא מקשה לרבינא ולדידי' למ"א מחויב שפיר אבל הרמב"ם להלכתא דפסקי' כרבנן דרשב"ג ולא קיי"ל כריב"ל ס"ל דעבד לא מקרי ישראל ואפי' חב"ח כ' שפיר דפטור בראי'