כתב סופר גיטין חלק א קמה

עולא מ"ט לא אמר כרב יש להקשות לפמ"ש תוס' דלאביי א"א לומר כרב י"ל עולא ס"ל כאביי לכן לא אפשר לו לומר כרב ועיין שלהי ב"ב דעולא ס"ל שע"ד י"ל שפיר ס"ל כאביי למפרע גובה עיין פ"י ר"פ הניזקין לקמן. וי"ל דאי ס"ל כאביי קשי' ג"כ איך אמר שה"ד אין חייב כלום במצות הא מהני שחרורו וצ"ל כמ"ש תוס' באופן שרוצה לסלק ובוודאי אם הי' כוונ' עולא כך הי' לו לפרש דבהכי איירי דבסתמא לאו בהכי איירי ותוס' לא כ' רק די"ל דאביי יש לו אוקימתא שלישית אבל בעולא בוודאי אין להעמיס כן וע"כ דס"ל מכאן ולהבא גובה הגם דס"ל שע"ד מ"מ לא ס"ל איגלאי מלתא כיון דמצי לסלוקי בזוזי ומקשה שפיר מ"ט ל"א כרב כנ"ל וק"ל:

עיין ראב"ד הלכת חובל ומזיק פ"ז הלכה י"א דכ' ולא דמי לשורף שטרו ש"ח דהתם בחברי' קעביד מעשה נ"ל לפרש כוונתו משו' קנס ודיני דגרמי לא דמי האי מלתא דשחררו רבו ראשון דהתם בחברי' ע"מ משא"כ בזה בדידי' עביד לשיטתו אזיל שם רפ"ז דס"ל בהיזק שאינו ניכר דקנסו דווקא כשאינו נהנה אבל כשעשה לטובת עצמו לא עיי"ש וכן ה"נ משחרר עבדו מסתמא אינו עושה להפסיד לחבירו דלא יעבור באיסור דל"ב תעבודו אם לא שעשה לו טובה שחייב לו גמול כמ"ש רשב"א לקמן וכל שעושה להנאתו לא קנסו דליכא משו' שלא יהי' כ"א הולך ומפסיד כנ"ל:

מתני' מי שהי' ח"ע וחב"ח כ' רש"י של ב' אחים או שותפי' כ' כן דלא נימא דווקא כשהוא שחרר חציו כופין אותו אבל בשני שותפין לא כופין אותו דהוא לא עביד מידי קמ"ל ונפקא לרש"י מדלקמן דמתרץ ר"י מתני' בשל ב' שותפין ויש לעיין ריש חגיגה הא יוכל לתרץ כולה מתני' למשנה ראשונה ובשל עצמו גם למ"ר כופין רישא בשל ב' שותפין וסיפא בשל א':

אלא מפני ת"ע כופין את רבו וצ"ב מתחיל את עצמו לא תקנתם ומסיים מפני תק"ע נ"ל עפמ"ש תוס' דאלו הי' אפשר לו לקיים שבת כ"ד לא הי' כופין דאנוס הוא וצ"ל גם שלא אפשר לקיים שבת אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' וצ"ל דשבת לא משו' מצוה וחיוב דידי' הוא אלא שיתקיים רצון ד' לשבת יצרה והיינו דאמר מפני תק"ע עוד י"ל עפמ"ש תוס' דאפשר בממזרת ומתרץ דלא ירבו ממזרים בישראל וא"ש דקאמר מפני תק"ע שלא ירבו ממזרים בישראל וק"ל:

והקשה תוס' ישא שפחה ואתי עשה ודחי לל"ת דלא יהי' קדש עיין מהרמ"ל דקושי' תוס' כך דידחה לאו דידי' דלא יהי' קדש וראיתי בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל דתוס' עד דתי' תי' ג' ס"ל דגבי שפחה ליכא איסור להנשא לישראל ולכן הקשה תוס' דידחה לאו דלא יהי' קדש. וצ"ב הא עדיין לא יקיים מצות פ"ו וצריך לומר משו' מצות פ"ו לחוד אין כופין וא"ש תי' תוס' כיון דאפשר לכופו והקשה מהרש"א למה יעבור באיסור דלב"ת כיון שאפשר לישא שפחה וידחה לל"ת ולמ"ש א"ש כיון דסוף כיס לא יקיי' פ"ו ויעבור בלאו דל"י קדש ולא יקיי' מצות עשה דפ"ו טוב לכופו ויעבור הוא באיסור דלב"ת ויקיי' המשוחרר מצות פ"ו ולא יעבור על לאו דל"י קדש ומיושב קושי' מהרש"א וא"ש:

עוד תי' תוס' דאינו בעידנא והקשה הט"א הא גם השחרור אינו בעידנא וצ"ל דפ"ו חמירא ול"ב בעידנא כמ"ש תוס' פסחים גבי עשה דהשלמה. וצ"ל עוד דווקא פ"ו ולשבת חמירא כ"כ דל"ב בעידנא אבל לשבת לחוד לא חמירא ולפי שהקשה תוס' דישא שפחה וידחה לאו דל"י קדש אבל בת ישראל ידע תוס' דא"א משו' איסור דידה וס"ל עכצ"ל דשפחה אינה מצווה כמ"ש לעיל א"ש דמתרץ דשבת לחוד לא דחי אלא בעידנא כנ"ל ועיין:

ויש לישב בזה קושי' תוס' לקמן על הריב"ם דאשה מצווה על לשבת למה לא כפו ח"ש וחב"ח משו' לשבת וס"ל דא"א לכופו דלשבת אינו דוחה שלא בעידנא ובחצי' עבד איכא תרתי לשבת ופ"ו דאולים ומשו"ה לא הי' יכולין למוסרה לעבד דמנטרא לדידי' דלא אתי שבת ודחי לאו דלא יהי' קדש שלא בעידנא אלא משו' דעבדו בה איסורא מכשול רבים ל"ב בעידנא וק"ל:

עוד תי' תוס' בתי' ג' משו' איסור דידה וצ"ב נימא לה חטא כמו בכהן דאומרי' לו חטא בשביל חבירו י"ל דהא הוא עובר בלאו והיא בלאו כ"כ האי ל"א שתדחה עשה ב' לאוי' והיא ל"ל שייכות בגווה כה"ג ל"א חטא ועיין. וי"ל עד"ז קושי' פ"י ישא ח"ש וחב"ח ומ"ש תוס' לקמן דאתי חירות ומשמש בצד עבדות יבוא עשה וידחה ל"ת בכ"א אי איכא שבת באשה ונ"ל דלק"מ דהא בכל א' איכא ב' לאוי דצד חירו' משמש בצד עבדו' שלה וצד עבדו' שבו בצד חירות שלה וכן הוא לגבי דידה ואיכא לכל א' ב' לאווי וחדא מצוה ובדין הוא שאינו דוחה וא"ש נכון:

וכ' תוס' דלא אפשר שימכור עצמו לע"ע וישא שפחה דושב אל משפחתו כתיב והקשה בט"א חגיגה מיבמות צ"ט בכהנ' שנתערב ולדה בוולד שפחתה דאמר רבא הגדילו כופי' זא"ז והא אפשר שימכור עצמו לע"ע ושב קרינן בי' וכ' כיון דא"א לקיי' פ"ו ע"י שפחה וצ"ע הא כ' תוס' דאין כופי' לכל שאפשר לקיי' שבת כ"ד ונ"ל להוסיף הא דאין כופי' כשאפשר לקיי' שבת כ"ד משו' שעושה איסור וא"א לו חטא רק כשא"א לקיי' אפי' שבת כ"ד אבל התם א"א לכל א' מהם לשעבד בחבירו משו' ספק ואפי' תימא דספק שחרור מקרי האדון מוחזק אבל באלו שנתערבו מעיקרא לא הי' חזק' לשום א' מהם בחבירו בוודאי אין א' מהם יוכל לשעבד בו ולקמן מ"ב ע"ב קאמר דקנין כספו הוא אם יבוא אלי' היינו דקמי שמיא גלי' ואם יבוא ישעבד בו אבל עד שיבוא א"א לשעבד זה בזה וכיון דא"א לשעבד בו ממילא ליכא איסור דלב"ת וכופי' לכ"א לשחרר כדי לקיי' פ"ו ולא סגי מה דאפשר לו לישא שפחה ולקיי' שבת וא"ש נכון ופשוט ועיי' צל"ח פסחי' פ"ח ע"ב דמביא קושי' הט"א בשמו ומ"ש עליו:

ויש לעיי' למה לא כופי' שם בלא"ה משו' מדת סדו' כמו בעבד שברח שכופי' רבו הגם דאפשר בשפח' לשיטת תוס' מ"מ כופי' משו' מדת סדו' ואין לומר דנפקא לי לענין אכילת תרומה דהא ראשון שכופי' לשחרר עדיין אוכל בתרומה ממ"נ אי אדון הוא אוכל ואי עבד הוא הא עדיין עבד כהן הוא וכופי' אותו שפיר על מדת סדום ושוב כופי' גם השני לשחרר דהא הוא בלא"ה אסור לו לאכול תרומה מספק דלמא זה ששחרר אותו הוא האדון וקבל שחרורו וז"ל דהראשון א"א לו לכופו דע"י שישחרר הוא שוב נוכל לכופו על מדת סדו' גם השני כיין שאינו מפסיד דבלא"ה מספק אינו אוכל מצד שחרורו שוב גם הוא יאס' בתרומה מצד ששחרר השני ויאס' מספק אבל כשלא ישחרר הוא גם האחר לא נוכל לכו' מה"ט ולכן הוצרך רבא לומר משו' לישא שפח' אין יוכל ועיי' היטיב:

ע"ב. לא תהו ברא' לשבת יצרה כ' תוס' בשם ריב"ם דעבד אינו מצוה על פ"ו רק לשב' ומייתי ירושלמי דהוכיח ממתני' דידן וכ' תוס' אבל על פ"ו לא נ"ל דראי' ירושלמי מדקתני לא לתוה' ברא' ולא נקיט משו' פ"ו ואי עבד אינו מצוה על לשבת רק משו' צד חירו' כופי' הא נקיט מצות פ"ו וע"כ דנקיט לשב' משו' צד עבדו' דלשב' איכא גם בצד עבדו' וממילא מוכח דירושלמי ס"ל דפ"ו ליכא לאמת כיון דראי' ירושלמי ממתני' אינה ראי' דבצד עבדו' איכא חיובא רק מדנקיט לשבת ואי גם פ"ו איכא צ"ל דלאו דוקא נקיט שבת או משו' דחמור' היא כמ"ש תוס' תחלה א"כ ליכא ראי' כלל ממתני' דאיכא חיובא בצד עבדו' וע"כ דס"ל לירושלמי לאמת דפ"ו ליכא ושב' איכא ומשו"ה נקיט שבת דשייך גם בצד עבדות ומוכח מירושלמי דשב' איכא ופ"ו ליכא בעבד כנ"ל אבל תוס' בחגיגה כ' מירושלמי מוכח דפ"ו איכא מלשון ירושלמי דאמר כל שהוא מצווה על פ"ו משמע מצות פ"ו ממש וכאן נדחק תוס' בלשון ירושלמי וצ"ב מנ"ל לירושלמי כלל דאיכא מצוה בעבד דכיון דע"כ ירושלמי לא דייק מדנקיט מתני' לשב' דהא ס"ל גם פ"ו איכא בעבד עכצ"ל דלשב' משו' דהוא העיקר נקיט כמ"ש תוס' תחלה כ"כ מנ"ל להוכיח ממתני' כלל דיש חיוב פ"ו בעבד ונ"ל דצ"ל דהי' פשיטא לירושלמי דבעבד איכא שבת כמו באשה והוכיח ממתני' דפ"ו ג"כ איכא דהא מתחיל בפ"ו ומסיים בלשבת משמע כמו דאיכא שבת בחצי' עבדו' כן פ"ו וקאי תרוויי' על חצי' עבד ג"כ ועיי"ש בתוס' חגיגה מש"כ לבסו' דמשמע דתרוויי' בחצי עבד שייכי' והיינו כמ"ש כמו שב' שייך כן פ"ו ולפ"ז גם לתוס' חגיגה שבת גם באשה איכא כנ"ל ועיי':

עב כופי' את רבו כו' מ"ש תוס' וכי אומרי' לאדם חטא כו' בענין זה כתבתי קונטרס מיוחד לדינא באריכת באר רחובו' כל הדינין וכתוב בתשובת שחנני הי"ת משם תדרשנו ושום עיניך עליו לטובה (עיי' בתשו' או"ח סי' ס"ב. המגיה):

אמר רבה מחלוק' בשטר כו' עי' פ"י שהקשה הא אין לו יד לקבל ואי ע"י שליח תפשוט הא דמבעי' בקדושין מהכא דאפי' ל"ל יד לקבל מ"מ יוכל לעשו' שליח כיון דאפשר לקבל עבור אחר עיי' בו ולדידי לק"מ מהכא לא נפשט מידי כיון דיש לו יד לקבל שחרור בעצמו כמשחררו לגמרי דשחרור וידו באים באחד לכן גם אם משחררו רק חציו יוכל לקבל ע"י שליח כיון דאיתא בדנפשי' כשמשחרו לגמרי והתם בקדושין מבעי' לי לרשב"א דאין העבד יוכל לקבל ע"י עצמו כלל ול"ש שחרור וידו באי' כאחד ופשוט לי' כיון דאפשר באחר מקרי איתא בשחרור ופשוט וק"ל:

אלא דא"א צריכי' לכ"ז דש"ס ערוך הוא בתמורה כ"ה ע"ב בהרי את שפחה ולדך ב"ח דבח"ע וחב"ח אמרי' גיטו וידו באי' כאחד כמו במשחרר כולו והי' נעלם זה אפ"י במח"כ ועיי' לעיל כ"ג ע"ב ובתוס' שם ויש להטעי' טעם אחר תק"ח שתקנו דכופי' אותו לעשותו ב"ח מיד נפקע שעבודו וכשנותן לו שחרורו על חציו שחרורו וידו באי' כאחד אלא דקודם התקנה דכופי' אותו יש לעיי' ויש להאריך והארכתי עוד ומילי' מיני אזדו שלא כתבתי בשעתו:

כחא דהתירא עדיף עי' בחי' אבא מאוה"ג זצ"ל קושי' בשם זקיני מאוה"ג מהרע"א זצ"ל הא איכא כחא דהתירא דרבנן דמותר בשפחה ולרבי איסורא הוא ובתשובה בארתי כללא דהאי מלתא דכחא דהתירא עדיפא ופלפלתי בקושי' זו והעליתי לה ישוב משם תדרשנו לטובה (עיין בתשו' המחבר או"ח סי' ס"ג. המגיה):

ודע דלשיטת הרמב"ם דמותר בשפח' מדאוריי' צ"ל הא דכופי' ישא שפחה שאסור' לו מדרבנן ואל יעבור האדון בדאורייתא צ"ל דס"ל כרשב"א שב' דליכא עשה כלל בחצי' עבד וחציו ב"ח. או כיון דפ"ו אינו מקיי' בשפח' כמ"ש תוס' לכן כופי' והא דאמר לישא שפח' אינו יוכל דאי הוי מותר בשפח' גם שאינו מקיי' פ"ו מ"מ לא הי' כופי' כיון דמקיי'