כתב סופר גיטין חלק א קמד

עיי"ש וא"ש הכא דנודע לעבד שרבו אומר ששחרר אותו והוא אומר לא וחיישינן שזיכה לו עי"א ובאותו רגע שיש לו ידיע' משוחרר לגמרי דליכא מכשול עוד וא"ש ולשיטת הרמב"ם דמחלק בין זכה לתנה דבזכה זוכה לגמרי א"ש ג"כ דאמרי' שמא זכה לו עי"א ואמר לשון זכה דאלו אמר תנה הי' נותן לו בוודאי דהרי תלי' גמר השחרור כשיתן לידו דעבד ומדלא נתן לו מסתמא אמר לו זכה וא"צ שיבוא לידו כלל כיון שנגמר השחרור:

כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתבת ולא נתת צ"ל מנא ידע שלא כתב לו דלמא כתב וחזר בו צ"ל דלא זזה ידו מתוך ידו אלא דצ"ב למה נקיט דהוא אומר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כ' הו"ל לומר רק דהוא אומר נתתי לו והוא אומר לא נתן וכיון שאמר נתתי לו ליכא למימר שמא זיכה לו דהרי אמר נתתי לו לידו וכ"ל דרבותא קמ"ל הגם שאמר כתבתי ונתתי לו והוא מכחישו שיודע שלא כתב ה"א דלא אמרי' הודא' המקבל כמא' עדי' והנותן טעה וסבור הוא שכ' ונתן וכתבו הראשוני' שהי' במחשבתו ליתן וסבור שנתן דהא המקבל אומר שיודע שלא כ' ורחוק שיטעה כ"כ שסבור שכ' ולא כ' קמ"ל גם כה"ג אמרי' שחישב לכתוב וליתן סבור הוא שכ' ונתן ורבותא רבתא איכא בזה ועיי' טור סי' רמ"ה ובש"ע דטור שינה לשונו בזה וצריך ישוב לרמב"ם מעתיק כמו דאיתא לפנינו הוא אומר כתבתי ונתתי והוא אומר לא כ' כו' וצ"ע:

הודאת בע"ד כו' מי אוכל פירות עיי' ריטב"א בשם רבינו פנחס פי' נאה מחודש ודיני' הרבה יוצאי' מפירושו וקיימתי מעצמי בעזה"י:

מתני' עבד שעשאו רבו אפותקי כ' רש"י שכ' אם לא אפרע לך כו' עיי' אריכת פ"י והי' נעלם ממנו במח"כ לפי שעה שהרגיש הב"י בזה סי' קי"ז ומפרש כוונת רש"י באפותקי מפורש א"א למוקמי מתני' דאינו יוכל לסלקו בזוזי לפי שיטתו ובסתם אפותקי א"א איך ס"ל רבנן דמזיק פטור הא חייב לשלם לא ועשה רש"י פשר דבר דעשאו אפותקי מפורש קצת והתנה שיהי' יוכל לסלקו בזוזי ואם מת או נאבד א"צ לשלם לו דבר אחר עיי"ש וא"ש הכל:

הקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד כ' רש"י דווקא קדושת הגוף אבל קדוש' דמי' לא מפקיע מידי שיעבוד כדתנן בעירוכין כו' וכ' תוס' חילוק שיש בין קה"ג לק"ד דשני' חלים מיד וקדה"ג לא פקעי וקדוש' דמים פקעי כשהגיע הזמן ויש להקשו' מנ"ל לרש"י מעירוכין דקדוש' דמי' פקעה אחר שחל דלמא התם כשכבר הגיע זמן פרעון לא חל כיון דהגיע זמנו ועומד לגבות ואין לו ממה לשלם חוץ מזה והי' עליו כתוב' אשה אחר שגרשה ע"כ איירי וכן הי' עליו בע"ח כה"ג הוא ולא חל הקדוש' מעיקרא ומנ"ל בשלא הגיע הזמן רחל ובכה"ג אמר רבא הקדש מפקיע וה"ה קדושת הגוף והי' נראה דאי לא חל כלל לא הי' צריך פדי' משו' דר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כיון שלא חל כלל לא יבואו לומר כן וע"כ דחל ואם יופקע יאמרו כו' אלא דהא ליתא דא"כ תיקשי לאביי דלמפרע גובה דלא חל כלל כמ"ש תוס' מה יענה למתני' דעירוכין דקתני הפוד' פודה ומפורש ג"כ בש"ס פסחי' הקדיש לוה כ"ע ל"פ דאתי מלוה ופריק חזינן גם לאביי צריך פדי' הגם דלא חל כלל וכ"כ תוס' לקמן דההוא דפ' המניח אפי' בראוי' למזבח וצריך פדי' משום דר"א הגם דלא חל כלל ועיי' רש"י עירוכין שם וצ"ע כן הקשני ידי"נ הרב הגדול מהו' יודא פראנקפורט ני' מנטורא קרתא דפה:

ועיי' פ"י שהקשה דהו"ל לש"ס בפסחי' לומר איכא ביניי' בין רבא לאביי באקדיש לוה קדוש' הגוף לאביי אינו מפקיע מידי שעבור דלמפרע גובה ולרבא מפקיע ונדחק ולפע"ד נראה דלק"מ לפי המבואר בנדרים ל"ו בסוגי' דבר פדא דאביי ל"ל לחלק בין קה"ג לק"ד ולדידי' גם קדה"ג פקע' בכדי וגם אם הי' ס"ל לאביי מכאן ולהבא הוא גובה לא הי' קדה"ג מפקיע מידי שעבוד לכן ל"א א"ב במקדיש קה"ג דלאביי ליכא אי למפרע או להבא גובה דלעולם אינו מפקיע ורצה לומר מ"ב בין לאביי בין לרבא וא"ש נכון:

ועיי' רמב"ם פ"ו מהלכ' עירוכין הלכה י"ד דנראה מדבריו דס"ל דקדושת דמים ג"כ מפקיע מידי שעבוד והקשו עליו מדמקשה בעירוכין למה להו למימר הפוד' פודה ונלאו כל חכמי לב ליישבו על נכון. והנלפע"ד עפמ"ש ב"י ח"מ סי' קי"ז הא דלא האלימו לשעבוד ב"ח באצטלא דפרסוה משו' מלתא דלא שכיח ומשו' כבוד המת לא האלימו וכתב בקצה"ח דצ"ל בקדוש' הגוף למזבח לא האלימו משו' כבוד מזבח עיי"ש וי"ל דזהו קושי' ש"ס למה אמרו הפודה כו' הגם דמן הדין הקדש מפקיע מ"ש הו"ל לאלומי שעבוד ב"ח דיצא בלא פדיון דלא שייך משו' כבוד מזבח ומתרץ כדר"א דאפי' לא חל צריך לפדותו שלא יאמרו הקדש כו' וכיון דסו' כ"ס גם כשאינו חל צריך לפדות מה להו לאלומי כח ב"ח דסו' כ"ס צריך לפדותו והניחו על הדין דהקדש מפקיע וא"ש דכ' הרמב"ם דכ"ז שהוא ביד הקדש מפקיע יד"ש ויש לו דין הקד' בה"ב עד שיפדהו וא"ש נכון מאוד:

עוד נ"ל ליישב להבין ג"כ מ"ש הרמב"ם הרי זה דומה לכותב כו' מה רצה בדמיון זה נ"ל דס"ל כיון שע"כ שלא יצא בלא פדיון אנן סהדי דניחא גם כשיגיע הזמן שיהי' מוקדש כמו קודם שהגיע זמנו דמוקדש לרבא אלא כשמגיע הזמן כח קדושת דמים מופקע כמו שיוכל לפדו' בדמי' וכיון גם כשיופקע צריך לפדותו שלא יאמרו ניחא לי' דלא תפקע הקדושה שאין כו בו תועלת והן הן דברי רמב"ם דהקדש מפקיע היי' כאן כיון דצריך לפדותו וזהו קושי' ש"ס בה"א למה אמרו הפוד' כיון דקדושת בה"ב אין מפקיע מידי שיעבור ומתרץ כדר"א במקו' אחר שלא יאמרו וכיון שע"כ א"א בלא פדיון ניחא לי' שיהי' הקדש ולא יופקע על ידו וא"ש שיטת הרמב"ם ומביא דמיון לזה לכתב ראשון לשני דו"ד כו' כן הדבר הזה דניחא לי' שיהי' הקדש כ"ז שהוא ביד ההקדש ויופקע כשיבוא ליד אחר ע"י פדיון וא"ש גם זה נכון והראשון נ"ל יותר ועיי':

ויש לעיין במ"ש תוס' בשם ירושלמי בשחרור דל"מ עבד משתחרר חוזר ומשתעבד לקמן פ' המגרש איבעי' היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסק' פסק' ורמב"ם פסק דאינה מגורשת כלל וכן הוא בירושלמי ריש קדושין דכן בקדושין היום את אשתי ל"מ כלל. ולפ"ז ה"ה בשחרור לירושלמי כמו בהיום אי את אשתי אינה מגורשת כלל ה"ה בשחרור דדמי' לגט בכל מילי דאם אמר היום אי את עבדי ולמחר את עבדי ל"מ כלל השחרור וא"כ איך שחרור מפקיע מידי שעבוד מדחל השתא שוב לא ישתעבד איפכא הוא דאינה משוחרר כלל ולש"ס דילן ניחא דפשיט בפ' המגרש כיון דפסק' פסקה וה"ה בשחרור אבל לירושלמי קשה וכן הרמב"ם דפסק כירושלמי בגט ומשו' דתיקון רבא מיומא דנן ש"מ דל"ל כדפשיט לי' ר"נ ועיין ר"ן ר"פ המגרש א"כ בשחרור נמי נימא הכי וצ"ע לכאורה. ונ"ל באמת לירושלמי ורמב"ם באמר לעבד היום א"א עבדי ליכא שחרור כלל ובעשה עבדו אפותקי שאני כיון שהוא משחררו לרצונו לגמרי ועכשיו שלו היא דמכאן ולהבא גובה אלא כשמגיע הזמן פקע רשותו של בעלי' ראשונים כיון שכבר שעבדו לאותו זמן אבל הוא הלוה שחרר אותו ברצונו לעולם אמרי' כיון דעכשיו חל שוב לא פקע השחרור ומפקיע מידי שיעבוד כצ"ל ועיי'. וכעין זה כ' קצה"ח סי' קי"ז לרמב"ם דס"ל דקדושת דמים הגם דס"ל דקדושת דמי' פקע בכדי דהכא שאני שהוא מקדשו לעולם עיין בו:

ועיין קצה"ח סי' קי"ז שנתקשה בשיטת הראב"ד דס"ל כרש"י ותוס' והוא ס"ל דקדושת דמי' לא פקעה בכדי להחמיר ונדחק דשיעבוד' הוי כפרו' ולפמ"ש הוא בעצמו אח"כ בשם הריב"ש בשיטת רש"י דקדושת דמי' לא חל אפי' לרבא משו' דאיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו ושאני קדושת מזבח ל"צ דומי' דיקדיש ביתו וי"ל גם הראב"ד ס"ל כן כרש"י דקדושת דמי' לא חל מהשתא דאינו ברשותו ולא מטעם דפקעה אח"כ ולק"מ קושי' קצה"ח וא"ש:

והנה מ"ש מש"ס ב"ק משו' דאינו יוכל לסלוקי בזוזי העיקר כמ"ש מהרש"ל דמזיק עצמו אינו יוכל לסלק בזוזי וכמ"ש פ"י. וכן מצאתי שיטה זו בש"ס ב"ק ובש"מ שם הקשה על דאמר תחלה הקדישו מוקדש כר"י הא כיון דאין יוכל לסלק בזוזי גם לר"י אינו קדוש דלמפרע הוא גובה לכ"ע ותי' דאפשר לאוקמי כשניזק רוצה שיסלקו בזוזי ולר"י הוי קדוש משא"כ לר"ע כיון דשל מזיק ממש הוא וכצ"ל לתוס' כאן וצ"ל הא דכ' תוס' דלר"י משו' דר"א משו' שאינו יוכל לסלק היינו דלאמת לא רצה ש"ס לאוקמי כשניזק רוצה שיסלקו בזוזי ולכן אמר משו' דר"א כצ"ל ועיין:

ומ"ש תוס' לאביי איך יפרש מתני' דאי שחררו רבו שני משוחרר באמת ואמאי אינו מחויב במצות יש לעיין לפי ספיקו' המל"מ בהלכ' גירושין פ"ג במקדש אשה מעכשיו כלשיתקיים התנאי אי יוכל לגרש קודם קיום התנאי עיי"ש באורך ולהך צד דלא מהני כן בשחרור ל"מ שחרור עתה גם שלמפרע הוא גובה ונראה מקושי' תוס' דס"ל דה"ה בגירושין מהני כה"ג וצל"ע:

מ"א ע"א. עולא אמר מי שחררו רבו שני וכו' הקשה תוס' לאביי היכא מתוקמא שפיר לא אוקימתא דרב ולא אוקימתא דעולא ועיי' מהרש"א והקשה פ"י די"ל דמפרש מתני' כרב שורת הדין אינו חייב במצות אלא שכופי' שני לשחררו הואיל ויצא עליו שם ב"ח ופליגו במזיק שעבודו של חבירו עיין בו שהניח בצ"ע. ולפע"ד נראה דוודאי אין שורת הדין להפסיד זה ולכופו לשחרר משו' שיצא עליו שם ב"ח אלא לעולא דשחררו רבו שני ואין שחרורו שחרור כופין הראשון דהא עשאו אפותקי לשני והגיע זמן ואין רוצה או יוכל לפדותו ושני עושה בשלו כופין הראשון לשחרר דהא עשאו אפותקי לשני ואין נוח לו בעבד ושני הוא גרם שיצא עליו קול ב"ח ואפסיד לנפשי' אבל לאביי לומר דשחררו ראשון ושור' הדין דל"מ מידי אין לכוף לשני שאין עול בידו מפני שישחרר והוא לא עשה עול ויוצא עבדו לחירות על לא דבר ולקחה אותו מה"ד כנ"ל והבן:

עוד נ"ל עד"ז ע"פ קושי' ט"א חגיגה כיון דמשחרר עבדו עובר בעשה איך כופין רבו ראשון לשחרר ולפע"ד לק"מ כיון שעשאו אפותקי ולא פדאו אין עליו עשהדל"ב תעבודו ושני ששחרר אותו הגם דל"מ מ"מ מחל לו שעבוד שיש לו עליו דהרי מחל לו כשיגיע לידו ממילא ליכא משו' צד ברבו ראשין משו' לב"ת. והא"ש כ"ז לעולא אבל לאביי צ"ל דכופי' שני לשחרר אותו ושני עובר משו' ל"ב תעבודו איך משו' שיצא עליו שם ב"ח נאמר לו לעבור באיסור שחרור וא"ש נכון: