כתב סופר גיטין חלק א קמג

להקשות בתוקף יותר דאם אין כופין רבו לשחררו אין חשש כ"כ שיפיל עצמו לגייסות ויברח לו שיהי' אסור אז בשפחה ובב"ח ושמא לא ירצה רבו לשחררו ולכן מביא דאמר ר"י ולא עוד שכופין רבו בוודאי חשש קרוב שיפיל עצמו ובטוח לבו כשיברח ישחרר אותו בע"כ וא"ש. והא"ש דקמ"ל ר"י טובא הגם דמסיק דאטו לקטלא מסר נפשי' וליכא חשש כ"כ מ"מ ה"א הגם משו' מצות פ"ו כופין רבו אבל בעבד שברח לא תיקנו לכופו כדי לצאת יותר מחשש שלא יפיל עצמו לגייסות והניחו על הדין קמ"ל ר"י דכופים אותו דליכא למיחש כלל שיפיל עצמו לגייסות וימסור נפשו לקטלא ומיושב קושי' תוס':

וי"ל בזה מה שעמדנו שם בקושי' על הרי"ף דמביא תי' ש"ש אטו לקטלא והא קיי"ל כרבנן דרשב"ג דל"ח לדחזקי' שמא יפיל עצמו כדי שיפדנו ועי"ש לעיל מ"ש בישובו. וכעת יאמר דלולי דאטו לקטלא מסר נפשי' אפשר גם רבנן מודו ניהו דלא ס"ל משו' חשש זה להכניס העבד לעבדו' שלא כדין אחר יאוש מ"מ תקנתא לא עבדינן לי' לכוף רבו לשחררו ור"י דאמר כופין רבו כ' הרי"ף משו' דס"ל דליכא חשש כלל שמא יפיל עצמו כדי לברוח דלקטלא מסר נפשי' וכו' ולדינא יש לעיין בעבד שנשבה ופדאוהו אם כופי' רבו לרבנן ולא מצינו דכופי' כה"ג רק דאמר ר"י כופי' כשברח דוקא וצ"ע לדינא:

עוד הקשה תוס' מירושלמי למה צ"ל משו' מ"ל דברי המת תיפוק לי' כיון דאסור בשפחה ופ"י תמה לולי דמצוה לקיי' הי' הבנים רשאי לשעבד ודבריו תמוהים דתוס' אזיל לשיטתו לרשב"ג לעיל ע"א בלשון זה שאומר הוא לשין הפקר ומ"ש תוס' שלפנינו כיון דאין היורשים רשאי' להשתעבד בה משו' מצוה לקיים דה"מ תמוה כיון שיש בזה איסור איך אומרי' מצוה לקיים ועיין טורי אבן ריש חגיגה שנדחק והדר הקשה והאמת כמ"ש מהריב"ל שתיבו' אלו משו' מצוה לקיי' טעות הוא אלא דס"ל לתוס' דיש בזה לשון שחרור כמ"ש הרשב"א ע"ש תוס' וא"ש דהקשה כאן מירושלמי דל"צ משו' מצוה לקיי' כיון דכבר הפקיע בעצמו שעבודו מחיים וממילא מובן לרש"י ל"ק די"ל דס"ל כרשב"א שם דהוא לא הפקירו אלא שמצוה ליורשי' כן ואמדינן דמסתמא בהיתר עושה וא"ש:

אלא דבלא"ה לא אבין קושי' תוס' הא ירושלמי צ"ל טעם זה משום שפחה דאינה בפ"ו וי"ל קצת עפמ"ש תוס' לקמן בשם ריצב"א דאשה ועבד מצווה בלשבת והקשה תוס' מה"ט יכופו לרבה לשחררה ולמה אמר רנב"י משו' דעבדו בה איסורא ותי' כיון דאין ודאי שתנשא ותקיי' לשבת אין כופי' וי"ל דווקא התם דאיכא איסור דשחרור א"ח חטא רק כשוודאי יקיי' אבל באמר שחררו דס"ל לתוס' דכבר מופקר ועומד תו ליכא איסור דשחרור כיפין משו' לשבת הגם דאין וודאי שתקיי' וא"ש קושי' תוס' כן י"ל:

אלא דיש עוד נ"מ כגון עבד סריס או שהי' לו בני' בגיותו דיצא כבר פ"ו משו"ה הוצרך ירושלמי לטעם זה דמצוה לקיי' דברי המת דשוה בכל עבדים ובכל גווני:

עוד הקשה תוס' מש"ס כריתות דס"ל לת"ק דרשב"ג דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה וה"ה דמותר בשפחה ונלפע"ד ליישב עפמ"ש לעיל ל"ח ע"ב דרבי דאמר אין לו תקנה משמע לרש"י דאין לו תקנה כלל וגרע ממה שהי' ע"י שהפקירו וס"ל דאסורה בשפחה וכתבנו מנ"ל לרבי דמהני הפקר להחמיר לאוסרו בשפחה ולא להתיר בב"ח משו' דדרש קרא דעבד איש ואית לי' ג"ש דלה לה דל"מ הפקר ועשה פשר דבר דלא נקרא עבד לגמרי שיהי' מותר בשפחה ואסור בב"ח מגז"ש דלה לה כמי באשה אין הפקר מתיר כמו כן אין הפקר מתיר בעבד בב"ח ולרשב"א ביבמות דמפקא לי' להאי קרא דעבד איש אתה מל בע"כ ליכא קרא דנלמוד ממנו דהפקר עושה מחצה לאוסרו בשפחה ולרבי דאמר אין לו תקנה מוכח דס"ל דאסור בשפחה ודרש קרא דעבד איש דאין קרוי עבד ול"ק מת"ק דרשב"ג בכריתות הוא דרש להאי קרא כרשב"א ביבמות וס"ל דהפקר אינו פועל כלום ומותר בשפחה ובתרומה ומיושב קושי' תוס' ע"ד נכון מאוד:

וי"ל בזה קושי' תוס' ראשונה מאי רבותא דר"י דכופין רבו פשיטא כיון דלישא שפחה א"י י"ל דלר"י באמת מותר בשפחה דדרש האי קרא דעבד איש כרשב"א והא דאמר אמימר אין לו תקנה ולר"י רבו ע"כ צ"ל דמותר בשפחה נ"ל דלשון אין לו תקנה דאמר רבי קשי' לרש"י דקאמר אין לו תקנה אלא בשחרור והא יש לו תקנה בשחרור ש"מ דכוונתו דאין לו תקנה עד שישתחרר והיינו משו' דאסור בשפחה ובב"ח ומגרע גרע ממה שהי' קודם הפקר ואמר רבי אין לו תקנה עד שישחרר אותו. אבל אמימר דאמר המפקיר עבדו אין לו תקנה כוונתו דאין לו תקנה לעולם להיות בן חורין גמור דגם שחרור ל"מ לי' שפיר שייך אין לו תקנה הגם דמותר עכשיו בשפחה אבל אין לו תקנה להיות משוחרר לעולם לישא ב"ח ולהיות ישראל וא"ש נכון בדיוק הלשון ומיושב קושי' תוס' ועיי' היטיב:

והלכתא כרבינא עיין רא"ש שחולק מסברא וגמרא מסברא דאיפכא מסתברא השתא עבדי הגר דהי' עליו בשעת מיתה איסור וממון כ"ש במפקיר עבדו ומגמרא מדמקשה לאמימר לעיל ואסיק בקושי' וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל להסביר שיטת הרי"ף בגר שמת ל"צ לשום דבר אחר אלא מיתה לבד מתרת ודמי' לאשה דמיתת הבעל מתיר משא"כ במפקיר עבדו לולי שהפקירו בחייו לא הי' המיתה מתרת דוהתנחלתם אותם לבניכם כתיב וצריך שיקדי' הפקרו קודם מיתה לא דמי' לאשה דמיתה לבד מתרת אלו דבריו הקדושי' זצ"ל וש"י. ואני הוספתי על דבריו די"ל בזה הא דהקשה הרא"ש מגמרא מדאסיק בקושי' על אמימר ולא מצא מענה לחלק בין גר למפקיר עבדו כחילוק הנ"ל היינו עד דלא מביא גז"ש לה לה מאשה למעט כחא דשחרור משו' דבעי' דומי' דאשה הגם דלא גמרינן הפקר מאשה ל"מ משו' דכל דליכא באשה ליכא בעבד כ"ש ולרבי כ"ש מיתה דילפינן מאשה דבעי' דומי' דאשה דוקא שתהי' מיתה לבד מתרת ועד דלא אסיק הך גז"ש דרבי מקשה על אמימר ומסיק בקושי' וכל קושי' יש לה תי' והיינו בתר דמייתי לדרבי יש לחלק בין גר שמת למפקיר עבדו כנ"ל נכון:

וכותב לו שטר שחרור על שמי' תוס' הקשה על רש"י שאין מעשה קטן כלום ומביא ראי' מקטן שקנה יבמתו מה"ת ועפ"י שדחה ראי' זו לשיטת תוס' ביבמות דאינו קונה אלא מדרבנן וכ' דרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ם דס"ל דקונה מדאוריי' והו"ל לפי לומר טפי דמקשה לשיטת רש"י דס"ל בקדושין י"ט דקטן קונה מדאוריי' אלא דבכ"ז לק"מ דהא דאינו מגרש מדרבנן הוא ומנ"ל דאין מעשה קטן כלום מדאוריי' ורשב"א כ' משו' שאינו בר כוונה לכתוב י"ל רש"י ס"ל דלא בעי שליחו' לכתוב גט ושחרור ואפשר לכתוב ע"י אחר לפ"ז לרש"י קטן איתא בגט מדאוריי' דקונה יבמתו ומגרשה מדאוריי' ועיי' פ"י לעיל כ"ד ע"ב דכתב לרש"י דס"ל דבעי ב"כ לכתיבה צ"ל כתי' תוס' דלהכי ל"א דקטן פסול משו' דלאו ב"כ הוא משו' דאתי' לכלל כריתו' לכשיגדל. ולפמ"ש ל"צ לזה דלרש"י לשיטתו ב"כ הוא ביבמה ותוס' לשיטתו דקדושי' דקטן אינו קונה מדאוריי' קטן ליתא בגירושין והוצרך לומר דב"כ הוא לכשיגדל ועיי':

והנה מ"ש רש"י ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר הקשה תוס' דאין זה אלא מדרבנן ונ"ל ליישב בהקדם הנה רשב"א בקדושין מ"ב ע"א הקשה לרש"י דאין זכי' לקטן מדאוריי' אפי' בדע' אחרת מקנה אותו מכאן דהקנה לבנו קטן הא מדאוריי' הוא לאב דאין זכי' לקטן מדאוריי' הו"ל לכוף לאב לשחרר ואתי דאוריי' ומפיק לדרבנן והניח בצ"ע הנה קושיתו אינה קושי' כ"כ כיון דקני' לקטן מדרבנן ל"מ שחרורו דאב למפקי' לחירות מדרבנן כיון דיש לו לקטן קנין מדרבנן ביותר הו"ל להקשו' מה מהני שחרור דקטן הא אינו שלו רק מדרבנן וכי אתי שחרור דרבנן למפקע קנין דאוריי' דאב והא משמע דלא כופין לאב כלל לשחרר אותו וצ"ע:

וי"ל דס"ל לרש"י דקנין דרבנן מהני מדאוריי' משו' דהפקר ב"ד הפקר ונפקע מרשות הנותן ומקבל זכה מן ההפקר וכיון דתיקנו רבנן דקטן זכה יוצא מן הנותן מדאוריי' דהפקר ב"ד הפקר אלא דקטן אינו זכה מן ההפקר שאין לו זכי' מדאוריי' לרש"י אפי' דעת אחרת מקנה כ"ש מן ההפקר ואינו שלו רק מדרבנן וי"ל דר"פ דאמר כאשר עשה כן יעשה לו ס"ל כשמואל המפקיר עבדו יצא לחירו' וא"צ ג"ש וכיון שהקנה האב לקטן כבר מופקר הוא מכח הפקר ב"ד וא"צ ג"ש מדאוריי' אלא כיון דקני' לי' קטן מדרבנן צריך ג"ש מדרבנן וא"ש שכתב רש"י דקטן בר מקח וממכר הוא מדרבנן ולכן מהני שחרורו וסגי בהכי כיון שאין קנוי לו וא"צ ג"ש רק מדרבנן ומיושב קושיתי על רש"י וקושי' תוס' ע"ד נכון ופלפול נאה בעזה"י. ע"ב. וחכמי' אומרי' לא קנה ואמר ר"י וכולן בשטר וכ' רש"י דאין זה אלא הבטחה שיתן וישחרר ועיי' הה"מ בפ"ט מהלכ' זכי' ומתנה בשם שנחלקו בקנין אתן אם מהני והקשה עליו איך אפשר דמהני הא מבואר כאן דבשטר ל"ק וכ' ואפשר לדעתם דעדיף קנין משטר ולא כ' טעם לחלק ואני אפרש דשטר ל"ק אלא שמקנה לו מידי בשטר אבל כשכותב בשטר בלא קנין שיתן לעתיד אין בשטר זה כח להקנו' ולחייבו שלא מצינו שטר כזה רק להקנו' ולקנו' חפץ פלוני או מחייב עצמו בשטר היינו שכותב שחייב לו אבל לא להתחייב שיתן לו לעתיד אבל קנין עדיף דמחייב עצמו בפה ומקבל קנין עליו כן י"ל:

ועיי' קצה"ח סי' רמ"ה אות א' שכ' לפמ"ש הר"י ולפי פי' הב"ש די"ל דקנין אתן מהני שמתחייב ליתן וכופי' אותו שיקיי' מה שהתחייב עצמו אבל לא קנה אותו דבר ואם מת אין היורשי' מחייבי' ליתן י"ל בשטר ג"כ מהני לכל זה והא דפליגו ר"מ וחכמי' אי קנה היינו מיד לר"מ קונה מיד ולרבנן ל"ק מיד אבל מתחייב ליתן כשהוא חי וכ' עוד שם דבעבד לא מתחייב לשחררו ע"י שטר דהא יד עבד כיד רבו אלא דשחרורו וידו באי' כאחד והיינו כשמשחררו ע"י שטר אבל להקט' לו שישחררו לעתיד זה ל"ק בעבד דאין לו לזכות זה עיי"ש. ויש להוכיח לפי דבריו דבשטר ל"ק כלל אפי' לחייב עצמו דהא קתני תרתי בעבד ובשדה וכוללם בחדא ובלשון א' נאמרו משמע כמו דפליגו בעבד כן בשדה ובעבד ל"ק כלל כן בשדה ש"מ בשדה ל"ק כלל ועכצ"ל כמ"ש הה"מ דיש לחלק בין שטר לקנין:

חיישי' שמה זיכה לו ע"י אחר לעיל י"ג הקשה הר"ן על הרי"ף בזיכה לו ע"י אחר לא מהני אלא לזה דאדון לא יוכל לחזור בו וכאן משמע דחיישי' ומשוחרר לגמרי ונ"ל עפמ"ש פי' בטעמא דרי"ף דחוב הוא לו שיהי' משוחרר לגמרי בלא ידיעתו שיכשל וישא שפחה