כתב סופר גיטין חלק א קמב

באמת אינה מקודש' ומשוחרר' בשקדשה לעצמה והא דלא כ' דאינה מקודש' שזה אין מפורש בגמ' אדרבא דמוכח מתוכו דמקודש' רק לא קיי"ל הכי ורמז הרמב"ם דלא מהני מלשון אפי' דכ' דאפי' אמר מפורש צאי והתקדשי ה"א כר"מ דיש בלשון זה קמ"ל ול"מ לענין איסור אפי' לענין ממון ל"מ וכ"ש בשקדשה לעצמו ול"א צאי דל"מ וא"ש וזה ישוב נכון ע"ד פלפלא טובא חריפתא שישבחוהו רבנן בעזרת החונן דעת:

כשרבו הניח לו תפילין כ' תוס' דלא משו' דמיעבד לי' אסורא דברכה לבטלה דהא נשי' מברכו' אלא משו' דאין עבדי' רגילי' בתפילי' זו שיטת תוס' דנשי' מברכ' על מ"ע שהז"ג ושיטת הרמב"ם דא"מ. נ"ל משו"ת כתב הרמב"ם הניח לו רבו תפילין של ראש דתפילי' של יד שמברך עליו ליכא רבותא כ"כ דאי אין מברך הרי מגלה דלאו משו' חיוב אלא כאשה מנח להו ואי מברך עדיין י"ל בהניחו של ראש לדסוברי' ורמב"ם בתוכ' דא"מ ב' ברכות דליכא איסור ולא הוכחה מנ"ל לכן כ' הרמב"ם הניחו של ראש ונפקא לי' מסתימ' ריב"ל וגם מקראו לתורה:

והנה מה שכתב תוס' דעבד מברך על מ"ע שהז"ג כמו נשי' דמברכות לכאורה יש לחלק דאשה איתא בערבו' מברכ' הגם שאינה מצו' במצוה זו כיון דאיתא במצוה זו ויש לה שייכו' בה ותוס' חולין ור"ה כ' דמברכ' וציונו דאנשי' מצוי' בה והיא כאינה מצווה ועושה ויש להוסי' משו' דהיא בערבו' אבל עבד דוודאי אינו בערבו' עיי' פמ"ג סי' מ"ג לכן אינו מברך ומדמה תוס' עבד לנשי' ש"מ דס"ל כרא"ש פ"ג דברכות דנשי' אינו בערבות. ואפשר דס"ל דווקא במצוה שא"מ בה ועיי' דג"מ סי' רע"ה ותוספ' רע"א מגלה פ"ג מ"ד ובמק"א הארכתי ואכ"מ יותר. ויש להקשו' על קושי' ש"ס לריב"ל מבריי' י"ל בריי' ס"ל נשי' סומכו' רשות ואין קפידא לכן הניח תפילי' לפני רבו א"י לחירו' וריב"ל ס"ל כמ"ד אין סומכו' רשות ויש קפידא דאסורא לכן ס"ל יוצא לחירו' וצ"ל דלא רצה לתרץ דריב"ל דלא כהלכתא ויש מכאן ראי' דהלכתא כמ"ד ס"ר ועיי' תוס' עירובין ר"פ המוצא תפילי' ובר"ה גבי אין מעכבי' התינוקת לתקוע:

אמר רנב"י הכא במ"ע כו' בטור א"ע סי' ד' כ' בשנשא לפניו ב"ח ג"כ אמרי' מסתמא שחררו ועיי' ב"י ודרישה ופרישה וב"ש דס"ל לטור לאמת לא צריך לומר כשהשיאו וצ"ב הא דבתפילי' דווקא הניחו רבו משו' דליכא איסור אבל בנשא איכא איסור הי' מוחה ע"י עיי' ט"ז שם. ונ"ל דחילוק זה תלי' בשיטו' ראשוני' לשיטת תוס' דנשי' מברכו' על מ"ע שהז"ג וליכא שם נדנוד איסור בהנח' תפילי' בברכה יש לומר שפיר וגם נצבה חילוק בין הנח' תפילי' לנושא ב"ח אבל לרמב"ם דס"ל דנשי' אסורו' לברך על מ"ע שהז"ג א"כ גם בתפילי' איכא איסור ואי בריי' דהניח תפילי' בלא ברכה א"א דנ"ל דלרמב"ם אם הניחומ דלא מברך כמנהג וכמצות חכמי' ש"מ דלאו ב"ח הוא ואין רבו נוהג בו מנהג ב"ח כשמניחו תפילי' וצ"ל בריי' במניח בברכה ואיכא איסור ומ"מ הניחו בעצמו לא וה"ה בנשא בעצמו אלא דטור אזיל בשיטת אביי דנשי' מותרו' לברך כ' שפיר מ"ש אבל לרמב"ם ודכוותי' ס"ל ליתא כנ"ל ברור ועיי' ויש לדחות דבריי' קמ"ל הניח לפניו של ראש דליכא ברכה:

וי"ל עד"פ לשיטת הטור קשה דלא אמר ר"כ ב"י אלא כיון דל"צ עוד לומר בשהשיאו וכבר נתקשו בזה וי"ל דלמ"ד דנשי' א"ס רשו' א"כ אסור לעבד להניח תפילי' כאשה ומ"מ קתני בבריי' הניח תפילי' לא הגם דאיכא איסור וה"ה בנושא אשה מעצמו לא אלא די"ל דבריי' כר' יוסי דסומכו' רשות עיי' עירובין ר"פ המוציא וי"ל דר"נ ב"י ס"ל להלכתא כר"מ ור"י דאינן סומכו' רשו' ולא רצה לאוקמי הבריי' שלא כהלכתא ולכן ל"א אלא. והא דמקשה לריב"ל מבריי' ולא מתרץ כמ"ד רשו' וריב"ל כמ"ד חוב' או דידע דריב"ל ס"ל רשו' או דלא רצה לומר ריב"ל דלא כהלכתא דאנן קיי"ל רשו' כמ"ש תוס' עירובין שם אבל ר"כ ב"י לעצמו ס"ל להלכתא כמ"ד חובה או לא ברירא לי' הלכתא כמאן לכן סתם תירוצו ול"א אלא אבל לאמת לפי דקיי"ל הלכ' רווח' נשי' סומכ' רשות בריי' כהלכתא וליכא איסור משא"כ בנושא ב"ח וא"ש הטור עיי' וק"ל:

(מה"ב) ונ"ל ראי' לטור מדלא קתני בבריי' רבותא בשקדש לפניו דאין יוצא לחירו' ש"מ דבאמת כל דעביד איסור בפניו יוצא לחירו' ואין לדחות דנקיט הניחו תפילין לדיוקא הא הניחו יוצא לחירות גם דלא עביד איסור וזה לא הוי ידענו אי הוי נקיט נשא אשה בפניו ה"א אבל השיאו משו' שעושה איסור אבל הניחו תפילי' דליכא איסור משו' דאין רגילי' א"י לחירו' דהא בריי' נקיט כמה דברי' הו"ל למנקט גם נשא אשה וגם הניח תפילי' בפניו ותרתי נשמע וע"כ נשא אשה יוצא לחירו' ועכ"פ חוששי' לענין קדושי' ובריי' מונה והולך אלו שא"י לחירו' ואין חוששי' כלל לשום דבר כנ"ל:

ובתחלה רציתי לדחות ראי' שלי דאפשר לומר ברייתא כמאן דאמר נשי' א"ס רשות ונשמע מהניח תפילי' בפני רבו הא הניחו יוצא תרתי דהניח הגם דאיכא איסור אינו יוצא אבל הניחו יוצא וממילא נשמע בנשא ובהשיאו ואחר עיון מעט ראיתי דדחי' או דחוי' מעיקרא מאן ס"ל נשי' א"ס רשות ר"מ ור"י כמבואר כש"ס עירובין ר"פ המוציא וס"ל נמי ע"כ נשי' מחוי' בתפילי' עיי"ש היטיב והא בריי' א' ס"ל ע"כ דנשי' פטורו' מתפילי' דהו"ל מ"ע שהז"ג דאי חייבו' פשיטא בשהניח תפילי' דא"י לחירו' דהא גם נשי' מניחי' תפילי' וע"כ בבריי' דלא כר"מ וכר"י אתי' וס"ל נשי' סומכו' רשות דתלי' הא בהא חוץ כשנדחק דבריי' ס"ל בחדא כר"מ ור"י דאין סומכי' וס"ל כמ"ד נשי' חייבו' בתפילי' ולא מצינו תנא דס"ל הכי ועיי':

כופי' את היורשי' ועושי' לה ק"ר דמצוה לקיי'. תוס' כתוב' פ"ו ע"א הקשה לרש"י שם צ"א ע"ב דאין על מצוה דרבנן מהכא דכופי' משו' מצוה לקיים עיי"ש ונ"ל דרש"י לחלק יצא בין הכא לדהתם התם הוסיפו חכמי' על מצוה שבתורה מצות כיבוד והיא משל אב והוסיפו דמצוה על היתומי' לפרוע חוב אביהן מירושה שירשו כיון שמשלו הוא באה להם עיי' הג"א שם וכיון דעיקר המצוה דאוריי' וכשלא יקיים הוספה דדהו עיקר מצות כיבוד לא יבטל עד"ז לכן לא חזקו כ"כ לכוף לקיי' מצות הוספה דדהו אבל כאן מצוה לקיי' דברי המת מחודש' היא משלהם חזקו אותה שכיפי' עליה' שלא תתבטל לגמרי עוד י"ל כעין זה מצות כיבוד שהיא דאוריי' וחמירא ממילא יקיימו גם הוספה משלהם ול"ש שיקילו בה ועיי' ריש חולין במצות שהחזיקו בה וכרשב"א שם כל שמקיימי' הדאוריי' גם דרבנן מקיימי' אבל מצוה זו יקילו בה רבי' דשורשה ועיקר' דאוריי' חזקו דברי' לכוף למי שלא מקיימה ועיי' כעין זה בר"ן פסחי' ר"פ מקום שנהגו לענין עונש דמשמטי' העובר דמחלק כחילוק הראשון שחלקנו:

ועושי' לה ק"ר רש"י מפרש ק"ר שחרור ורי"ף ורמב"ם מפרשי' להקל מעליה':

עיי' רשב"א לעיל שהקשה לרי"ף דמפרש עשו לה קיר להקל מעלי' איך כופין משו' מצוה לקיי' הא ל"א מצוה לקיי' רק בשהושלש לכך מתחלה ולפי' רש"י ניחא דמשמי' זכו לה אבל לרי"ף קשה והי' זה נעלם מקצה"ח סי' רנ"ב אות ד'. ומ"ש שם דצ"ל דעבד זוכה בעצמו הגם דיד עבד כיד הוא דוחק קצת. והי' נ"ל כיון שאמר פלוני' שפחתי עשתה לי ק"ר עשו לה הוי כהודא' שחייב לה גמול לשחרר' וכ' רשב"א משו"ת כופין דמסתמא יש לה עליו גמול דליכא איסור לשחרר ונ"ל כה"ג הגם שאין לה עליו תביע' מ"מ הוא חייב לה גמול וכיון שאמר עשתה לי ק"ר עשו לה ק"ר מצוה לקיי' דברי המת אפי' לא הושלש לכך מצוה לקיי' דברי המת לשלם גמול שהוא חייב ונ"ל מסברא ישרה ונכונה לדינא וא"ש שיטת הרי"ף וסרה קושי' הרשב"א:

וי"ל משו"ה לא מפרש הרי"ף כרש"י עשו לה ק"ר לשחרר אותה משו דקשי' לי' למה לי' למימר מי שאמר פלוני' שפחתה עשתה לי כו' עשו לה גם כשלא אמר שעשתה לי כופין משו' מצוה לקיי' וזה דקדוק עצום ולשיטה הרי"ף א"ש דלולי שעשתה לו ק"ר לא הי' כופין היורשי' משו' מצוה לקיי' כיון דלא הושלש לכך ולכן הוצרך שאמר שעשתה לו ק"ר יש בזה משו' מצוה לקיי' כמ"ש. והוכיח הרי"ף אם עשו לה ק"ר שאמר היינו שישחררו אותה לא צ"ל שאמר שעשתה לו ק"ר גם אם לא אמר הוי כאמר דמסתמא לא יעשה איסור אם לא שעשתה לו ק"ר ואיכא משו' מצוה לקיי' וע"כ דעשו לה ק"ר לא שישחררו אותה אלא להקל מעלי' ולכן צריך שיקדי' שעשתה לו ק"ר וא"ש. ורש"י דמפרש שישחררו אותה או משו' דס"ל דלולי כן ליכא מצוה לקיי' דלא כסברתו והא דהקדים עשתה לי ק"ר דאל"ה לא הי' כופין משו' שיש איסור ומעצמינו לא היינו אומרי' שעשתה לו ק"ר לולי שמפרש שכן הוא. ועיי' רמב"ם פ"ו מה"ע הלכה ד' דהעתיק דין זה ולא כ' שאמר שעשתה לו ק"ר אלא שיעשו לו ק"ר נראה דלא הי' הגרסא כמו שהי' לפנינו או דלא מצינו קפידא בזה ומפרש כפי' הרי"ף דלא יעבדו בה עבודה קשה ולרמב"ם קשה הא ל"א מצוה לקיי' רק כשהושלש ולדידי' אין לומר כמ"ש לרי"ף דהא לא אמר עשתה לי ק"ר והא לא ציוה לשחרר אותה וליכא איסור בזה כלל ומנ"ל דעשתה לו ק"ר דחייב לה גמול דלמא מתנה בעלמא היא וצ"ל ע"כ כמ"ש קצה"ח דזוכה בעצמו ועיי' בכ"ז:

אותו העבד אין לו תקנה הקשה תוס' על רש"י לעיל דמעוכב ג"ש אסור בשפחה וב"ח מאי רבותא דר"י בעבד שברח דכופין רבו פשיטא מתני' היא ועיין פ"י שכתב דממתני' י"ל דווקא בששחרר האדון חצי' דהוא גרם לו וקמ"ל ר"י אפי' לא הוא גרם לו מידי ועיין רש"י לקמן במתני' מי שחציה עבד וכו' כגון של ב' אחי' או שותפין היינו בתר דקמ"ל ר"י אפי' בלא גרם לו מידי וכן מוכח לקמן שם דרבינא מתרץ מתני' לרב יוסף בעבד של ב' שותפין קמ"ל רש"י רבותא זו במתני' אפי' בשל ב' שותפין ואחי' כופין. עוד י"ל דקמ"ל ר"י עבד שברח כל עבד אפי' סריס דאין מקום לכופו משו' מצות פ"ו או כשהי' לו בני' קודם שנמכר לעבד בגיותו ולר"י לשיטתו דא"צ לקיי' אח"כ פ"ו דיצא במה שהי' לו בקטנותו והא דבעבד אין זרעו מתיחס אחריו אבל כשהי' לו כשהי' נכרי גמור מתיחס אחריו ואין כופין עיין כ"ז בטורי אבן ריש חגיגה כנ"ל:

עוד נ"ל בישוב קושי' תוס' כשנבין דכד מקשה לעיל ל"ח על ר"י דס"ל הלכה כרשב"ג ובעבד שברח ס"ל דיצא לחירות מביא ג"כ דאמר ר"י ולא עוד שכופין רבו אין זה צורך לקושי' שהקשה עליו ולא הו"ל להביא רק תחלת דינו דיצא לחירות נ"ל בדיוק מביא כל דברי ר"ל