כתב סופר גיטין חלק א קמ

ג"ש עכצ"ל דרב קמ"ל דאי עביד מהני וע"כ דס"ל לב"ת חובה אבל לפי דאמר ר"ח משמי' דרב א' זה וא' זה יוצא לחירות וצריך ג"ש וצריך ג"ש סיומא דדבריו הם ועיי' לקמן ל"ט לא סיימוהו קמי' וכ' רש"י כר"י עיי"ש ולמי ששמע ויודע סיו' דבריו ל"מ מידי מדאמר מפקיר דס"ל לב"ת חובה די"ל רשות וקמ"ל מפקיר עבדו יוצא לחירות דמ"מ בעי ג"ש לאפוקי דשמואל ורבה שפיר קאמר ומותבינן אשמעתי' לשיטתו דלא שמע סיומא דמלתא דרב ושמע ג"כ דאמר מפקיר הוכיח דרב ס"ל לב"ת חובה ודחי ש"ס לשיטתו לק"מ ג"כ דרב תנא ופליג ולאמת דידענו הא דר"ח סיומא דרב ל"מ דס"ל חובה ולצ"ל רב תנא ופליג בדבר זה במשמעות דורשי' אי להיות ע"ק או לדמי אלא דפליג משו' דס"ל רשות שפיר פסק הרמב"ם הלכתא כברייתא לפי דקיי"ל לב"ת חובה וא"ש ע"ד פלפלא טבא חריפתא ועיי':

דף ל"ט ע"א. הא מני ר"מ הוא וכו' עיי' פ"י שהאריך בפי' הסוגי' ואלו ראה חי' ר"ן לא הי' מהלבט כ"כ עיי' בו ותמצא בו דיך:

גר שאת ובזבזו ישראל נכסיו והי' בהן עבדי' וכו' צ"ל למה נקיט ובזבזו ישראל לא הול"ל אלא גר שאת והי' לו עבדי' בין גדולי' בין קטני' קנו עצמ'. ונראה דיש לעיין אם מיד כשמת בא אחר לזכות בעבד עד שלא שם העבד על דעתו לזכות בעצמו אם זכה ממילא בעצמו או דווקא צריך שיכווין לזכות בעצמו ומלשון קנו עצמ' משמע בלא כוונה וכן משמע מדאמרו בין גדולי' בין קטני' וקטני' ל"ל דעת לזכות בעצמ' אלא דמהא ליכא ראי' בין לפי דרצה להוכיח מזה דמפקיר א"צ ג"ש בין גדולי' בין קטני' לרבנן כיון שנעשו הפקר ממילא נשתחרר ואפי' ליכא כוונת זכי' בעצמו יצאו לחירות וכן למסקנא משו' דמיתת האדון מתיר ל"צ דעת אבל יש מקו' ספק במפקיר עבדו אפשר צריך כוונה שיזכה בעצמו עד שלא זכה בו אחר ומקדושין כ"ב ליכא ראי' כיון שכבר קדם וזכה בו תו לא יוכל לזכות בעצמו לפי' רש"י אבל כשלא קדמו האחר בחיי האדון אפשר זוכה בעצמו בלא מתכווין חוץ כשמגלה דעתו שאין רוצה לזכות בעצמו ומן לשון רש"י קנו עצמם שכ' הם קודמין לאחרי' להחזיק בעצמ' מן ההפקר עכ"ל משמע שצריכי' להחזיק בעצמ' במכווין וצ"ע:

וכי מי כתב ג"ש לאלו כ' תוס' והיינו כשמואל ובטעמא דאבא שאול דע"כ ס"ל ג"כ כשמואל דהא בגדולי' מודה צ"ל דקטני' חשוב רשות רבם עליה' וכו' וצריך לדחוק דרבנן וא"ש בסברא בעלמא פליגו אי קטן מחשב רשות רבו עליו. ולולי תוס' הי' נ"ל מא"ש לא מוכח דס"ל כשמואל אלא מרבנן ואפרש שיחתי הנה צ"ב למה לש"ס להוכיח מכח דמי כ' ג"ש לאלו ובלא"ה הי' יוכל להוכיח דרבנן כשמואל דאל"ה קשה הא קטן בוודאי לכ"ע ל"ל זכות וע"כ טעמא דרבנן דס"ל כשמואל כל שאין רשות לרבו עליו וקטן אין ר"ר עליו ונ"ל דש"ס רצה להוכיח דגם א"ש כשמואל ס"ל דמודה בגדולי' ומי כ' ג"ש לאלו גדולי' ע"כ כשמואל ס"ל כן נ"ל אלא דקשה לי על הוכח' ש"ס מכח וכי מי כתב ג"ש מנ"ל דיש להו תקנה והם ב"ח ממש דלמא זכו בעצמ' להיות ב"ח לענין שעבוד כמו רב דאמר המפקיר יצא לחירות ולולי שאמר ולא סיימו וצריך ג"ש מספקא לש"ס אי צריך וב"ח דאמר היינו לענין עבדות דשעבוד וכן יש לומר בבריי' ומנ"ל דיצאו לחירות שיהי' כישראל לכל דבר וצ"ע:

ונ"ל דהוכחת ש"ס מדס"ל לרבנן בין קטני' ואי ל"ל דשמואל הא יוכל אחר לזכות בהם וע"כ משו' דשמואל והא דצריך לומר מי כ' ג"ש לאלו נ"ל עפמ"ש הר"ן לקמן פ"ה ע"ב גבי הרי את לעצמך דמהני בעבד ול"מ בשדה כ' הר"ן משו' דעבד זוכה בעצמו וקטן ג"כ משמי' זכו בו כיון שיתחייב עי"ב במצות ועיי' תוס' סנהדרין בפ' ב"ס דכ' דגר קטן שאני שנכנס תחת כ"ש עיי"ש נ"ל שכיוון לדברי הר"ן משמי' זכו לו ויש להסביר קצת דהוי כדעת אחרת מקנה לו דמהני מדאוריי' לשיטת תוס' כאן ומשמי' מזכין לו כנ"ל. לפ"ז י"ל דרבנן ל"ל דשמואל וה"א קטני' קוני' עצמ' הגם דל"ל זכי' משמים זכו לו כהנ"ל ולכן מקשה מי כותב ג"ש לאלו וכיון דא"א בשחרור ולעולם לא יתחייבו במצות ע"י זכי' זו ול"ש משמי' זכו ולעצמם ל"ל זכי' וע"כ דס"ל כשמואל וא"ש דהוצרך להקשות מי כתב כו' וגם א"ש דמקשה מי כ' דבקטן עכצ"ל דאפשר שיוצא לחירות לגמרי כנ"ל ועיי' היטיב:

לפ"ז מאבא שאול ל"מ מידי מדמודה בגדול י"ל באמת אין להם תקנה להיות ב"ח ממש רק שזוכין בעצמם לענין ממון ושעבוד ובקטני' י"ל באמת מה"ט לא ס"ל כרבנן משמי' זכו להם כיון דלא אפשר שיהי' ישראל גמור ע"י זכי' זו לא זכו להו משמי' והא דמקשה מר"י הא א"ש ל"ל כרבנן משו' דאמר ר"י לקמן הלכה כרבנן דא"ש כמ"ש מהרשב"א בתוס' לקמן משו"ה הקשה מבריי' ולא ניחא לי' דרב דר"י ס"ל להלכתא כתנא דל"ל דשמואל משו' דאמר הלכה כרבנן ויש בו לפקפק על מ"ש מהרש"א דאפשר דל"א הלכה כרבנן רק במה דחולקין עם א"ש בקטן. אבל במאי דס"ל כשמואל ל"ל כמוהו אלא כאידך תנאי. ולמ"ש א"ש יותר דהא הך מלתא דא"ש ורבנן תלי' בדשמואל לפמ"ש וכיון דס"ל כרבנן ע"כ דס"ל כשמואל וא"ש נכון ועיי':

ומצאנו בדברינו מקו' ישוב למ"ש תוס' ד"ה אלמה וכו' משו"ה לא הקשה לאמימר מדרבנן שנתקשה בו מהרש"ל ומהרש"א הא מא"ש קשה. ולמ"ש י"ל הא דס"ל לתוס' בפשיטות דגם א"ש כשמואל ס"ל לס"ד ונדחק בטעמו דס"ל דמחשיב רשות רבו עליו ולא ניחא לתוס' לומר א"ש דלא כשמואל וגדולי' קנו בעצמ' ובאמת לית להו תקנה לצאת לחירות לגמרי משו' כיון דלרבנן עכצ"ל דכשמואל ס"ל מדס"ל קטני' נמי וכדכתיבנא וכיון דע"כ כשמואל ס"ל קנו עצמם ב"ח בין גדולי' בין קטני' היינו שיצא לגמרי לחירות ממילא נשמע דא"ש דקאמר גדולי' קנו עצמם ב"ח ג"כ לגמרי דדוחק לפרש ב"ח דרבנן לגמרי ודאבא שאול שיצאו לחפשי מעבדות לחירות לכן מפרש תוס' דא"ש ג"כ דס"ל כשמואל ופליג בסברא על רבנן אם קטן מחשיב רשות רבו עליו כנ"ל. והא"ש דכ' תוס' מקשו בלא"ה לאמימר מדרבנן דמא"ש לחוד לא הי' מוכח כלל דכשמואל ס"ל אלא מרבנן ומרבנן נשמע לא"ש דיצאו לחירות לגמרי משמע וא"ש נכון ועיין. ע"ב. ואמר ר"י מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה וכו' בפ"י הקשה קושי' עצומה מנ"ל דרבי יליף גז"ש הא ע"כ נ"ל קרא דשמואל דעבד איש ודריש קרא כדרשב"א ביבמות מ"ו ע"א עבד איש אתה מל בע"כ כו' ומנ"ל דיליף מגז"ש ומה שתי' לבסוף דדרש קרא עבד איש כל שרשות רבו עליו מעכבו ומנ"ל לחלק בין פסח אי לאו דאית לי' גז"ש. עדיין לא העלה ארוכה לקושיתו אטו לא ידע ר"י דרשב"א ביבמות ואולי כרשב"א ס"ל. ולפע"ד נראה ע"פ שיטת רש"י דהא דאמר רבי אין לו תקנה היינו דאסור בשפחה ובב"ח ודייק לי' רש"י הכי מלשון רב אין לו תקנה ואי מותר בשפחה ל"ש אין לו תקנה אלא ע"כ דאסור גם בשפחה אלא דצ"ע מנ"ל לרבי מגז"ש דאסור בשפחה כיון שלא יצא לחירות ה"ה כמו שהי' לענין איסור דמותר בשפחה ונ"ל דמה"ט הוכיח ר"י דדרש רבי קרא דעבד איש כל שרשות רבו עליו מקרי עבד ומקרא זה יש ללמוד דכל שאין לרבו רשות עליו ל"מ עבד כדס"ל לשמואל דהוא ב"ח גמור ומותר בב"ח ואסור בשפחה אלא דרבי אית לי' גז"ש לה לה מאשה ומג"ש לחוד ה"א דע"י הפקר ה"ה לענין איסור כמו שהי' ומותר בשפחה אלא משו' דסתרי גז"ש וקרא עשה רבי פשר דבר דכל שאין רשות רבו עליו ל"מ עבד כזכי ואסור בשפחה ומגז"ש לה לה ילפי' מה אשה גם בשטר אף עבד נמי בשטר היינו דאין דבר המתיר האסור לו אלא שטר דאין דבר מתיר רק שטר והיינו להתיר אבל לאסור בשפחה נאסר גם ע"י הפקר כדרשא דקרא עבד איש ומיושב קושי' פ"י. ומיושב קושי' תוס' יבמות מ"ו ריב"ל אדריב"ל די"ל דריב"ל דרש קרא דעבד איש וס"ל גז"ש וכרבי דאין לו תקנה כלל. ומ"ש פ"י ע"פ ירושלמי בש"ס דילן לא נמצא דרש אחר או כשמואל או כרשב"א ביבמות ודברינו א"ש יותר בקושי' תוס' לשיטת רש"י ועיין:

וקא דייקת מינה כאשה אסורא ולא ממונא עיי' פ"י שהאריך בקושי' הבנת סוגי' זו הא לרבנן עכצ"ל דס"ל דקטן לאו ממונא הוא הגם שאחרי' יכולין לזכות בו ומנ"ל דרבי כא"ש דלמא כרבנן ולאידך לשנא קשי' איפכא ומסקנתו דלל"ק ס"ל רבנן כשמואל ול"מ רשות רבו עליו וא"ש משו' דמיתה מתיר וקטן לא משו' דאית בי' ממונא ומה אשה ולל"ב נהפוך הוא רבנן ס"ל דלא כשמואל ומה מיתה מתיר בין גדולה בין קטנה וא"ש כשמואל עיי' בו. ודבריו דחוקי' לומר דל"ק ול"ב רחוקי' כ"כ וחולקין מהיפוך להיפוך ולפמ"ש י"ל לל"ק שניה' א"ש ורבנן דלא כשמואל ומיתה מתיר ורבנן ס"ל מאשה להקל אבל שיהי' צריך דווקא כאשה ול"ל גז"ש לה לה למעט בעבד הפקר וכדומה אלא דילפי' משם מה דמתיר באשה מתיר ג"כ בעבד ומיתה מתיר בעבד גם לענין ממון הגם דלא מצינו באשה כן ורבי ס"ל ג"ש ע"כ דהא ס"ל אין לו תקנה וע"ע דדרש קרא דעבד איש דמהני הפקר ויליף מגז"ש דלה לה למעט בעבד דאין הפקר מתיר רק אוסר הגם דלא ילפי' הפקר מאשה אלא מקרא דעבד איש מ"מ יליף לה לה דאין הפקר מתיר כ"ש מיתה דילפי' מאשה להתיר דבעיא דווקא דומי' דאשה אבל רבנן לא ס"ל גז"ש כלל להחמיר בעבד רק להתיר דמיתה מתיר ולא ס"ל דמינה יליף גם ענין כסף מתיר והא דלא ס"ל כשמואל דמפקיר יוצא לחירות וא"צ ג"ש משו' דדרשו קרא דעבד איש כרשב"א ביבמות לעבד מל בע"כ וא"ש ל"ק די"ל תרווייהו רבנן וא"ש דלא כשמואל ומ"מ רבי דווקא כא"ש ולרבנן ל"ל גז"ש באמת מותר בשפחה ואסור בב"ח דלא דרשו קרא כלל אפי' להחמיר. ולל"ב י"ל דס"ל דרבנן דלא כשמואל ומיתה מתיר וילפי' להקל אפי' היכא דאיכא ענין כסף כמו בקטן כמ"ש פ"י לל"ב עיי' בכ"ז ותן לחכם וכו':

ומינה מה אשה איסורא ולא ממונא נראה מפי' רש"י דקאי אשטר דבשטר לא"ש דווקא איסור ולא ממון ובגדול בשטר מזכה לו במתנה כואין לומר של תוס' וכמ"ש פ"י ומקטן לא מיירי דבקטן באמת לא"ש ל"מ שטר כיון דא"א לזכות בעצמו ותוס' מפרש רק לענין מיתה אבל שטר לא צריכי' למילף מאשה. וצל"ע לרש"י דבשטר ג"כ איסור ולא ממון למ"ד ירושת הבעל דאוריי' ועל גט מנותק האיסור וגם ממון שיש לו לבעל עליה וע"י הגט מנותקי' שניה' איסור וממון ואיך פשיטא לש"ס מה אשה איסור ולא ממון דהא תלי' אי ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן וגם לתי' דמיתה מתיר יש להקשות כן ולרש"י ביותר כמובן וצ"ע:

ולשיטת תוס' דבשטר לכ"ע אפי' לענין ממון רק לענין מיתה לא"ש לא גם זה תלי' בפלוגתא אי דון מינה ומינה או אוקי באתר' ולמ"ד אוקי באתר' הכא נמי דון מינה דמיתה מהני ואוקי באתרא מה שטר מהני לענין איסור וממון דלא מצינו בגט כן מיתה מתיר ממון ואיסור ואיך פשיטא לש"ס לומר מה אשה איסור ולא ממון וצ"ע: