כתב סופר גיטין חלק א יג

הוי כאן אתחזק ל"ק די"ל כיון דמסייע לע"א דייקי לכן נאמן בערוה ולכן קאמר הכא אתחזק יצריך דייקא שיהא פלגא ובפלגא אין ע"א נאמן בערוה וא"ש. וע"ז אמר אח"כ מידי דהוי אקונמ' וס"ד דממעשי' בכ"י מוכח דאפי' אתחזק נאמן בכ"מ ממילא ל"ק והוי דב"ע דלא מוכח בד"ע רק באתחזק והכא לא אתחזק משו' דייקי וא"ש סוגי' דיבמות ע"ד נכון ועיי':

וסוגי' דהכא י"ל ג"כ ע"ד הנ"ל דיש לעיי' דקרי לי הכא אתחזק הא השליח אינו מעיד נגד החזק' רק שגט זה נכתב לשמו. ואינו דומה לכ"מ דאין ע"א נאמן נגד החזק' שאומר דחזק' אזדא משא"כ כאן וצ"ל דש"ס ס"ל כיון לבסוף אנו רוצי' לסלק החזק' ע"י עדותו לא מועיל עדותו ואינו מוכרח. וי"ל דבזה מספקא לש"ס ומקשה תחלה אבל באתחזק לא והכא אתחזק אסור' דא"א. ועוד אפי' ת"ל דהכא לא מעיד נגד החזק' מ"מ בכ"מ דמעיד נגד החזק' אינו נאמן ומוכח ע"כ דבד"ע אפי' בלא אתחזק אינו נאמן כמ"ש והוי דבר ערוה. ובלא"ה לא יוכל להקשו' דהוי דבר ערוה די"ל בלא אתחזק נאמן והכא אינו מעיד עכשיו נגד החזק' ולכן הקדי' תחלה דבכ"מ אינו נאמן נגד החזק' וקשי' הוי דבר שבערו' אפי' תימא דכאן לא מעיד נגד החזק' וא"ש גם סוגי' עיי' בכ"ז:

עוד נ"ל בישוב סוגי' דהכא ע"ד הנ"ל דמהרי"ק הקשה לדנפשי' דהיכא דלא אתחזק ע"א נאמן בדשב"ע שקשה וספרה לה ל"ל וכ' תוס' דה"א דהוי כדבר שבערוה והא נדה לא אתחזק כמ"ש תוס' והא בדשב"ע ג"כ בלא אתחזק ע"א נאמן. ולפ"ז י"ל דהכי הקשה אבל באתחזק לא והכא אתחזק ואפי' ת"ל דבכ"מ באתחזק נאמן א"כ קשה וספרה לה ל"ל וע"כ דה"א דהוי דבשב"ע ומוכח דבדבר ערוה גם בלא אתחזק אין ע"א נאמן וא"כ קשה והוי דבר שבערוה ולכן לא יוכל להקשות מיד דהוי דבשב"ע די"ל דבלא אתחזק נאמן והכא אינו מעיד נגד החזק' רק דגט נכתב לשמה ובזה לא נתבטלה החזק' דא"א. ולכן הקשה תחלה דבכ"מ ע"כ אתחז' לא נאמן מדצריך וספר' לה. ואת"ל דנאמן וספר' משו' דבר שבערו' א"כ קשה והוי דבשב"ע וא"ש ולדברינו אלו הוא מהיפך ממ"ש לעיל. דאי בכ"מ דאתחזק אין ע"א נאמן י"ל בערוה ג"כ דוקא באתחזק אינו נאמן. אבל אי בכ"מ גם באתחזק נאמן ע"כ מדצריך וספר' דבערו' גם בלא אתחזק א"נ ועיי'. אבל הראשון נראה יותר מכח קושי' מהרמ"ל. ומשו' קושי' מהרי"ק למאי צריך וספר'. לפמ"ש הרמב"ן דנדה מקרי אתחזק כמו שהארכנו לעיל א"ש ועיי':

והנה המהרי"ק יישב קושייתו דנדה מצ"א הוי אתחזק ובידו. ובידו ל"מ בדבר שבערוה ולכן צריך וספרי לה עיי' בו. ודבריו צל"ע מלבד לפמ"ש בעצמו תחלה דאתחזק ובידו הוי כפלגא. והא אזיל דבלא אתחזק ע"א נאמן בד"ע. א"כ גם בידו נאמן ומ"ש. ועוד הרי סוגי' ארוכה בב"ב קל"ז ע"ב בעל שאמר גרשתי נאמן מכאן ולהבא משום מגו ובידו לגרשה, וחש לה רק מדרבנן עי"ש וצע"ג ועיי' בש"ש שמעתא ו' פ"א שהוכיח דבדבר ערוה שהי' בידו ל"מ כמו בממון עיי"ש אבל להבא משו' מגו מבואר בב"ב שם דמהני וצ"ע. ולתוס' דנדה משו' שבידה, וגם איכא בנדה לא אתחזק שתרא' ואין בידה צ"ל הא דצריך וספרה משו' לא אתחזק ואין ביד' שלא תראה ומוכח באמ' דדבשב"ע גם בלא אתחזק לא מהימן, אבל בידה להבא מהני בדבר ערוה דבידה עכשיו ואתחזק עדיף מלא אתחזק ואין בידה וכן שיטת תוס' באמת דהקשה על רש"י דמייתי משחיטה שאתחזק ובידו ללא אתחזק ואין בידו. ולרמב"ן דנדה מקרי אתחזק ובידה דיש בידה לטבול להבא. י"ל בדב"ע בלא אתחזק נאמן ע"א וצריך וספר' משו' דאתחזק והא דיהא בידה אח"ז זה לאו מגו הוא כמובן והאומר גרשתי מגו שבידו לגרש עתה. אבל מה שיוכל לעשו' אח"ז ל"מ בוודאי בדבר ערוה רק בנדה וכיוצא בו באיסור דבאמת נדה לאו דב"ע הוא וצריך וספר' לה דה"א שיהי' כערוה קמ"ל כנ"ל לבאר ועיי' בכ"ז היטב:

ועיי' רשב"א קדושין ס"ד גבי האומר יש לי בנים דכ' דלכן אין הבעל נאמן גרשתי אשתי הגם דכל שבידו הוי כחזק' מ"מ אינו נאמן להוציא מחזק' א"א עיי' בדבריו היטב, וצ"ב מ"ש מכל שבידו נאמן אפי' באתחזק וצ"ל איסור שאני. אבל בדבר שבערוה אינו נאמן להוציא מחזק' וס"ל דבעל שאמר גרשתי מצד הדין אינה נאמן מהאי טעמא ולא משו' חומרא, וי"ל שכן דעת מהרי"ק שהבאתי דכ' דבדבר ערוה ל"מ בידו שיטתו כשיטת הרשב"א הנ"ל ועדיין יש לעיי':

ויש לעיי' בחזק' העשוי' להשתנו' ואנו יודעי' שבוודאי תשתנה אם ע"א נאמן שכבר נשתנה כיון שעומד' להשתנו'. ועיי' ירושלמי יומא ריש פ"ג ברקאי דמקשה וע"א נאמן ומתרץ דעבידא לאגלויי עי"ש. וצ"ל דקושי' ירושלמי כיון דאתחזק' לילה איך נאמן. והא בוודאי שתשתנה החזק' ויאיר היום נראה דגם בכה"ג ס"ל אינו נאמן ועיי' מג"א ריש הלכ' תענית וצ"ע:

ואין דבר שבערוה פחות משנים. הא דאין דבר שבערוה פחו' משנים ילפי' גז"ש דבר דבר מממון כמבואר בדוכתא טובא בש"ס. ורמב"ם פרק א' מגירושין הלכה י"ג כ' ומנין שיתנו לה בפני עדי' הרי הוא אומר ע"פ שני' עדי' יקום דבר. וא"א שתהא זו היו' ערוה והבא עליה במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט כלל עכ"ל. והוא תמוה דהרי מגז"ש יליף דבר דבר ורמב"ם התחכם לומר טעמא וכבר נתקשה בהה"מ ולח"מ בדברי רמב"ם אלו. וראיתי דבר נכון בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל:

דגז"ש דבר דבר לא מצינו רק לאסור כי ימצא בה ערו' דבר הוא לאסור ומזה יליף בקדושין ענין קדושי' והיינו ג"כ לאסר' אכ"ע אבל להתיר י"ל דנאמן וכסברת תוס' כאן וביבמו' דזה הי' ש"ס ע"א נאמן באיסורי' להתיר ואפי' בדבר שבערוה. אלא דצ"ב איך מקשה אח"כ והוי דבר שבערוה להתיר מנ"ל. ולכן התחכם הרמב"ם להטעים טעם לשבח דאין סברא שאתמול הי' בא עלי' במיתת ב"ד ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' וזו היא קושי' ש"ס והוי דבר ערוה ואין סנרא שיהי' נאמן להתיר בכה"ג היכא דאתחזק ונהרג הבא עלי' עד עתה אלו דבריו זצ"ל פח"ח ושפתי' יושק:

ולדידי בנו תלמידו נראה להוסיף דברים דלכאורה י"ל דדבר כתיב שהוא בעצמו אינו יודע שזינת' דאם יודע וראה פשיטא שאסורה עליו בלי עד כלל. רק מפי אחר תאסור עליו וגלתה התורה שכל שצריך עדי' צריך בדשב"ע שני' כמו בממון אבל כשאומר שגרשה ושניה' מודים והוי הודא' בע"ד אין למילף משם ועיי' בקדושין בקדושי' דהוי חב לאחרינא ועיי' תוס' לקמן ד' ע"א ד"ה דקיי"ל הלכה כר"א. דס"ל גם בגט הוי חייב לאחרינא ועיי' רשב"א קדושין ס' וביבמו' דס"ל דבגט לא הוי חייב לאחרינא. וי"ל לכן התחכם הרמב"ם לומר דאין זה סברא שתהי' מותר' לעלמא בלא עדי' כלל. וכיון שע"כ צריך עדו' שוב ילפי' מכי ימצא בה ערות דבר דכל מקו' דצריך עדו' צריך שני' ואפי' בשניה' מודי' הגם בממון כשחייב מודה נאמן על עצמו שם לא מצד עדו' רק מצד בע"ד. אבל כאן שמסברא שלא תהי' מותר' לכ"ע בלי עדו' רק באמירת הבע"ד ומסברא שצריך עדו' ממילא כיון שצריך עדו' שוב הדרי' לגז"ש כל שצריך עדו' בדשב"ע צריך דווקא שני' דע"פ שני' יקום דבר וילפי' גז"ש דבר דבר. והא"ש סידור לשון רמב"ם שכ' הרי הוא אומר ע"פ שני' עדי' יקום דבר והיינו דילפי' דשב"ע מהך קרא דכל שהוא דבר צריך שנים. אלא די"ל בזה א"צ עדו' כלל רק הודא' בע"ד. לכן כ' דא"א שתהי' זו ערוה והבא עלי' במיתה ולמחר תהי' מותר' בלא עדי' היינו בלי עדות כלל לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפי' בע"א אינו גט היינו כיון שבינו לבינו ל"מ מסברא שוב ממילא אפי' בע"א אינו גט דכל דצריך עדות בעי שנים כנ"ל נכון. שוב ראיתי קצת מזה בלח"מ אבל לא נחית למ"ש והמעיי' ובוחן יבחר ויבין:

רוב בקיאי' הם ואפי' לר"מ וכו' סתם ספרי דדייני וכו' צ"ל כיון דהאמת דסתם ספרי מגמר גמירי ועכצ"ל כן יאמר מיד סתם ספרי גמירי ולמה אמר תחלה רוב בקיאי' י"ל דסתם ספרי לא סגי דעדיין יש לחוש לבעל שאינו בקי ולרש"י שמא אשכח כתיב הגם דאשכח כתיב ג"כ לא שכיח ומיעוט הוא מ"מ לר"מ הי' לנו לחוש מדינא. ולתוס' דסופר כ' להתלמד והבעל לקחו לעצמו הגם דלא שכיח מ"מ לר"מ הי' לנו לחוש לכ"ז מדינא דחייש למעוט ולכן הוצרך גם לרוב בקיאי' רוב ישראל בקיאי' כפי' רש"י ולדידן סגי בזה אפי' נימא גם ספרי בכלל רוב בקיאי' דאנן ל"ח למעוטא אלא לר"מ לא סגי דאם כי לחוש לאשכח כתיב לרש"י. ולתוס' שכ' להתלמד ולתלו' החסרון בבעל שהוא ממיעוט ישראל שאינם בקיאי' הוי גם לר"מ מעוטא דמעוטא שזה בעצמו שני יב"ש מעוטא וגם לתוס' שכ' להתלמד ולא השגיח בו וזרקו לא שכיח כמ"ש תוס' לקמן ג' ע"ב והוי מעוטא דמעוטא מ"מ ניחוש למיעוט סופרי' שאינם בקיאי' ואינם כותבי' לשמה ור"מ חייש למיעוט לכן הוצרך לומר דסתם ספרי מגמר גמירי והוי בסופרי' מעוטא דמעוטא ומ"מ צריך לרוב בקיאי' משו' הבעל שיהי' מעוטא דמעוטא כנ"ל. והא"ש דאמר רוב בקיאי' ופי' רש"י רוב ישראל בקיאי' ובאמת אינו כן דמי שאינו מספרי אינו בקי בדיני כתיב' גיטין אבל זאת כ"ע יודעי' מפי השמוע' וידיע' וראי' ומעשי' בכ"י שצריך שיצוה לכתוב לו גט ולא יוכשר לגרש בגט שכ' אחר לעצמו או ליקח גט ולהביא בידו שכ' סופר להתלמד. ותו לא צריך לבקיאו' הבעל ויצאנו מידי חשש אשכח כתב ורק מיעוט איכא דלא ידעו זה. ומשו' חשש סופר סתם מגמר גמורי כולי דיני כתיבה עד גמירא כללותי' ופרטותי' כנ"ל פשוט:

ואפי' לר"מ דחייש למעוטא כו' לפי דס"ל לתוס' בדוכתא טובא דר"מ ל"ח למיעוט רק מדרבנן א"כ גם לר"מ א"ל דרבנן הוא דאצרוך. וצ"ל דאי הוי מיעוט ה"א לר"מ סמוך מיעוט לחזק' א"א והוי פלגא והוא דאוריי' לר"מ ולכן הוצרך דהוי מעוטא דמעוטא ובהא גם לר"מ ל"א סמוך מיעוט וכו' כמבואר כ"ז. ועיי' פלוגתת רא"ה בבדה"ב ורשב"א במשמר' ריש הלכ' שחיטה. דרא"ה ס"ל דגם לדידן דל"ח למעוטא מ"מ אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה. ורשב"א שם חולק עליו וכ' אפי' נימא כן מוכרח דא"א כן רק במקו' שאין עוסקי' לבטל החזק' כמו רוב מתעברו ויולדו'. אבל בשחיטה שעוסקי' לבטל החזק' ורוב עוסקי' בקיאי' לא אמרי' סמוך מיעוט ועוד כ' דווקא ביבמו' שהמיעוט מסתלק מן הרוב שאין כולם מתעברו' ויש איילוני' ומרוב המתעברו' איכא מיעוט מפילו' בזה אמרי' סמוך מיעוט לחזק' משא"כ ברוב מצוי' עיי' בו היטב. ונחזה מה דקמן דלסברא הראשונה כשעוסקי' לבטל החזק' ל"א סמוך וכו' אולי י"ל גם הכא כל סופרי' הכותבי' גיטין באי' ועוסקי' לבטל החזקה דבעל ציוה וחפץ ורוצה לגרש אשתו ועד"ז כולם מתגרשי' לא שייך סמוך מיעוט לחזק' א"א דהא על זה בא הסופר לכתוב לבטל החזק' ועוסק ובא בה ורוב המתעסקי' בזה בקיאי טובא הגם שיש לחלק בין שחיטה להך דהכא דשם מעשה השחיטה מסלק החזק' שאחר שנשחטה הותר' אבל כאן אחר הכתב עדיין החזק' בתוקפ' עד שיותן