כתב סופר גיטין חלק א קלז

לשחררו כשירצה ולכן אמר ב"ש כופי' רבו היינו שסתרו תקנה ראשונה וחוזר לדינא דאסור לעבוד בו בפרך ומותר לשחררו ותיקנו עוד לכופו על כך וא"ש מתני'. ולפ"ז באשה דאינה מצווה על פ"ו ולשב' כמ"ש תוס' התקנה על מקומ' עומד' שמותר לעבוד בפוך שפיר מקשה ש"ס כאן לאביי אלו דבריו זצ"ל ומה מתקו לחיך וש"י. וגוף הסברא להטעי' טעמא דרשב"א מצאתי בקצה"ח סי' קע"ה:

ואני בעניי הכינותי ישוב נכון בשנקדי' מ"ש מהרמשי' ופ"י די"ל דלא אסרה תורה לשחרר כדי שיהי' ישראל גמור לילי דאמר שמואל המשחרר עובר ופ"י כ' דשמואל לשיטתו דמפקיר עבדו יוצא לחירו' מוכח דגם במשחרר לגמרי איכא איסור אבל להלכתא מנ"ל והניח בצ"ע ונ"ל דמקרא מוכח בשנאמר דסבר' מהרמ"ש ופ"י לא שייך רק בעבד עכשיו אינו מקיי' רק מצות כאשה ואחר השחרור יקיי' כל מצות כאיש אבל בשפחה ליכא נפקותא גם אח"כ לא תקיי' מצות ביותר ועיי' מנחות מ"ג ע"ב דמקשה דמברכי' שלא עשני עבד ואח"כ שלא עשני אשה ועיי' רש"י שם הא עבד ג"כ מחויב במצות כאשה ומשני זילי ונדחק רש"י דאיכא מ"מ זלזול טפי בעבד ולדידי נראה דאשה בת אברהם היא משא"כ עבד היוצא לנו דמדמה עבד לאשה רק משו' זלזול בין לפי' רש"י בוודאי ליכא משו' זה מצוה לשחרר ודוחה לעשה דלעולם ב"ת ובין לפי' דידי כ"ז רק בין עבד לאשה בת אברהם אבל בין שפחה מחויב' במצות לאחר שנשתחרר' ליכא חילוק בענין חיוב מצות והיא לאו ב"א נעשי' אח"כ כנ"ל נכון וברור ואומר מעתה דמקרא מוכח דאסור לשחרר עבד דהא כתוב מהם תיקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' לעולם בהם תעבודו קאי אתרווייהו על עבד ועל אמה וכמו דבאמה לעולם בהם תעבודו דאסור לשחרר לגמרי דאין בו יתרון כן קאי לעולם בהם תעבודו על שחרור בעבד ש"מ דאסרה תורה אפי' לשחרר כנ"ל נכון מאוד:

ואחר הוצע' זו אומר אני שמ"ש רשב"א דבחצי עבד ליכא משו' ל"ב תעבודו דהי' מקו' לומר דמותר לשחרר כדי שיתחייב במצות אח"כ לולי דגלי לן קרא כמ"ש וזהו דקמ"ל שמואל המשחרר ולא אמר הלכה כר"ע דקמ"ל אפי' לשחרר אסור ונפק' מקרא אבל מודה שמואל משו' מלתא דאסורא כמ"ש דעושה עכשיו איסור מותר דלא אמרה תורה תעבודו במקו' שעי"ז יכשל באיסור וכן כשמעוכב עי"ז מלעשו' מצוה המוטל עליו או על חציו וזהו טעמו של רשב"א דבח"ע דא"א לקיי' מצות פ"ו המוטל על חצי' ב"ח שבו כה"ג ל"א תורה שאסור לשחרר כנ"ל ועיי'. וממילא דל"ק מחצי' שפחה דאינה מצווה בפיו וליכא עיכוב מצוה ע"י עבדו' הדר איכא משו' ל"ב תעבודו ול"א רשב"א רק בעבד דקתני במתני' חציי' עבד דווקא כנ"ל נכון בעזה"י. וממקום שהקשו על הרשב"א יש לעשו' לו סמוכי' דיש להבין לענין מאי מביא דרנב"י משו' דנהגו וכו' אם הי' הטע' משו' דאשה מצווה על פ"ו כריב"ב הי' קשה משו' מצוה סופי' ה"ה משו' מכשול רבי' וכ"ש הוא ועיי' מהרמשי"ף שכ' הא דהי' קשה לתוס' מחצי' עבד וכ' משו' מ"ר דפ"ו ולא הוקשה לו מחצי' שפחה שכפו דפשיטא לתוס' משו' איסור בידי' דכופי' אבל לקיי' לא חוץ משו' מ"ר חמירא וא"כ קשה דבלא רנב"י קשה על אביי ולפמ"ש א"ש דאי אשה מצווה בפ"ו הי' קשה דליכא כלל ל"ב תעבודו כמ"ש רשב"א ולכן הקדי' דרנב"י וא"ש עיי':

ע"ב. מצוה שאני הקשו ראשוני' וכי משו' מצוה דרבנן מותר לעבור בעשה וכ' ברשב"א בשם רמב"ן וכ"כ בחי' ר"ן מדנפשי' דהטע' שאסרה התורה לשחרר משו' לא תחנם וכל שעושה לטובת עצמו לאפרושי מאיסור' או לעשות מצוה כר"א ליכא לא תחנ' ורשב"א תמה וכי מגרע גרע מגר תושב דמותר לתת לו מתנת חנם. ולדידי קשה עוד תינח למ"ד דאסור ליתן לנכרי ולמ"ד דאפי' לנכרי מותר ליתן עכצ"ל דגזה"כ הוא וכי נעשה בזה פלוגתא ועוד קש' לי לפמ"ש רמב"ן יהי' אסור לתת לעבד שום מתנה כגוי ולעיל י"ב ס"ל לרבנן דמאן דרחי' ע"ב חורין אעבד נמי מרחם ורשב"ג ג"כ מודה דמותר רק דאין מרחמי' כ"כ עליו עיי"ש ולרמב"ן הא אסור ליתן לו חוץ משנאמר דרבנן ורשב"ג ס"ל דמותר לתת לנכרי מתנת חנם ולדדהו גזה"כ הוא וכ"ז דוחק וצ"ע:

ולכן כ"ל דוודאי עבד אינו גרוע מגר תושב ומותר לתת לו נבילה וכיוצא בו ולא אסרה תורה להנותו אלא הנא' בחנם כל כי האי להוציאו מעבדות לחירות משעבוד לגאולה והוא אדון לעצמו ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ר"י שכתב דלר"מ מותר לנכרי דווקא אם בלא"ה הי' יוכל לחיות אבל להחיותו אסור ורמב"ן כ' ודייק בלשונו כעין לא תחנם היינו כמו שמצינו שאסרה תורה לר"י לנכרי משו' לא תחנם כן אסרה תורה לעבד חוננו כ"כ לשחררו ולעשותו חפשי ואם הי' שייך הנא' כמו גבי גר תושב ג"כ הי' אסור וא"ש דגם לר"מ דמתנ' חנם לנכרי שרי יודה הכא וא"ש גם רבנן ורשב"ג לעיל י"ב ולא צ"ל דס"ל מותר לשחררו כנ"ל נכון בכוונת רמב"ן:

וחזיתי' לאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שהקשה קושי' עצומה על הרמב"ן ונדפסה בספר דברי הברית במכתבו הארוך מש"ס ע"ז ס"ד דמקשה מדר"י דמשו' למעוטי תיפלה שרי מתנת חנם נשמע לר"ע עיי"ש ולרמב"ן כיון דמכוין למעוטי תפלה ואין כוונתו להמתו לנכרי אין כאן איסור מתנת חנם ואיך נשמע לר"ע דמותר לקיי' כלאי' לעשות איסור משו' למ"ת ע"כ והיא קושי' חמורה ועצומה מאוד. והוא מותב והוא מפרק לה דע"כ לא אמר רמב"ן רק דמצוה שעושה היא גדולה כמו פ"ו או לאפרושי רבים מאיסור' דמרוויח והוי כמוכרו לו אבל בשווה לא דלמה יעשה האחר' ויעבור על לא תחנם אלו דבריו בקיצור. ובמח"כ לא זכיתי להבין כיון דמתכוון לטובת עצמו יהי' אפי' רשות ודבר מועט סוף כ"ס אינו מחוכך בלבו ואינו חפץ בטובת הנכרי ועבד ליכא חנינה כלל ומ"ש רמב"ן דהוי כמוכרו היינו לדינא מותר כה"ג כמו שמותר למכור לו כן דבר זה דומה מצד א' למכיר' שאינו מוותר נגדו כיון שלטובת עצמו מכוון והקושי' במקומה בחמורתה עומדת וצריכא עיונא רבא:

ומה שחנני הי"ת בישוב קושי' זה הוא בשנבין דברי רמב"ן שמטעי' טעם איסור דשחרו' משום לא תחנם הא שחרורו וידו באי' כא' ומי נהנה בשחרור והפקע' השיעבוד ישראל דמיד ברגע א' מתהפך כחומר חותם מעבד לישראל ואיך שייך לומר לא תחנם לנכרי דאסרה תורה גבי נכרי שנהנה ממתני חנם. ונ"ל דס"ל לרמב"ן דהקפד' שלא ירחם ויחונן נכרי או עבד ולא יהי' לבו להטיב לו ולכן גם בשחרור איתא להאי טעמא אם משחררו להטיב עמו להוציאו מעבדות הגם כשנהנה ממתנתו כבר הוא ישראל מ"מ הוא המשחרר חונן העבד וריחמו לעשותו חפשי מעבודתו הרי הוא חונן לעבד וזה אסרה תורה אבל כל שלהנאת עצמו הגם שסוף כ"ס נהנה ליכא משו' לא תחנם כנ"ל כיון שלא מצד רחמנות באו לידו כנ"ל. אלא מש"ס ע"ז ס"ד מוכח אפי' הישראל עושה להנאתו מתכוון למצוה ולא משו' רחמנותו על הנכרי מ"מ איכא לא תחנם וע"כ צ"ל דהקפיד' תורה שלא יבוא ליד נכרי דבר בחנם שנהנה בו בחנם על ידו ודלא כרמב"ן ונ"ל לפמ"ש דבאמת תרתי אית בי' דאמרה תורה לגר תתן ולא לנכרי וגם כתוב לא תחנם שלא לחונן ולרחם אותו ואפי' לומר מה נא' נכרי זה אסור שלא ימצא חן בעיני' וכ"ש שאסור ליתן לו דבר משו' שמצא חן בעינו ולבו אליו ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א למה צריך תרתי ולהנ"ל א"ש ומעתה בעבד דל"ש לאסור משו' שע"י מרוויח ויש בידו מתנ' חנם דהא כשנהנה הוא כבר ישראל וליכא רק משו' שמחונן ומרחם העבד בעודו עבד לפניו לעשותו חפשי ע"ז שפיר כ' רמב"ן כיון שאינו עושה מרחמנותו על העבד מותר הגם שסו' כ"ס נהנה במתנ' חנם הא נהנה כשכבר נשתנה ונעשה ישראל אבל לתת לנכרי גם שאינו מכוון להנאת הנכרי ואינו מרחמו מ"מ אסור דסו' כ' נהנה הנכרי בנתינה זו וקרא אמר לגר בנתינה ולנכרי במכיר' דווקא אבל לא יהי' לו מתנה ע"י כלל ולא תלי' בכוונתו וא"ש ש"ס דע"ז ס"ד כנ"ל נכון וברור בעזה"י:

ועיי' תוס' ע"ז כ' ע"א ד"ה ור"י שהקשה וכי ל"ל לר"י מפרנסי' עניי נכרי' מפני דרכי שלום ותי' דדרכי שלום אין זו מתנ' חנם עיי"ש נרא' דכוונ' תוס' כמ"ש רמב"ן כיון דאינו מכוון להטיב לנכרי רק מפני דרכי שלום מותר אלא דתסוב הקושי' על תוס' מע"ז ס"ד דהא תוס' גם בנכרי ס"ל דמותר כל שאינו מכווין להנאתו וצ"ע ואפשר כוונת תוס' דווקא מה שנותן מפני דרכי שלום הוי כמוכרו לו שנותן לו לפייסו שלא יצערו הוא או חביריו אם ימנע הטוב ממנו ופודה ישראל נפשו משחת ע"י מתנה זו שנותן לו אבל משו' הנא' אחר' שנהנה ישראל כגון לעשו' מצוה א' כיוצא בו דליכא שייכו' לנכרי לא כנ"ל ועיי':

ודע דנ"ל לרמב"ן הנ"ל בחצי' עבד מותר לשחרר דכל עיקר הטע' משו' שמרחם על העבד לעשותו חפשי וזה אסרה תורה אבל כל שחצי ב"ח רחמנותו על חלק וצד ישראל שבו ומצוה קעביד שמרחמו וברשב"א שבת א"א להעמיס זה דהא דוחה כאן דברי רמב"ן בשתי ידים אבל אנן לעצמינו בשיט' רמב"ן נ"ל נכון ופשוט שבחצי'. עבד אפי' אין שום טעם והנא' לישראל מותר וה"ה חצי' שפחה וחצי' ב"ח ומ"ש אלא דקש' עלינו לכאורה מדמקשה ש"ס לאביי מחצי' שפחה כעין שהקשו על רשב"א אבל לדידן לק"מ דש"ס מקשה לאביי ומשו' אסורא לא היינו דס"ל אפי' במקו' להציל מאיסור אסור וע"כ דלא ס"ל דאסור משו' לא תחנם דאי ס"ל טעמא דאסור' משו"ה בוודאי כל שמתכוון להציל מאיסור ליכא ל"ת ומותר וע"כ דל"ל ה"ט מ"ש מחצי' שפחה כיון דל"ל טעמא דאסורה משו' ל"ת ממילא גם בחצי' שפחה וחב"ח אסור ומשני דאביי ג"כ א"ל ה"ט אלא דאפשר בעבדא דמנטרי' ואם משחרר נראה דלאו להציל מאיסור אתי דאפשר לו באופן אחר אלא משו' דמרחמא וזה אסור ולאמת דמשו' אסור' מותר ומשו' דזיל בתר טעמא משו' לא תחנם כמ"ש רמב"ן ממילא בחצי' שפחה מותר בלא"ה והא דאמר רי"צ משו' דעבדו בה איסור היינו משו"ה כפו אותו לשחרר ובלא"ה הגם דמותר למה לנו לכופו לשחרר בלי טעם כנ"ל נכון ועיי':

ויש לי לעשו' סמוכי' לדברינו בכוונת רמב"ן מדמקשה משמואל על ר"א ולא הקשה ר"א אדר"א וכן הקשה במהרמשי' ובפ"י ונ"ל דלולי דשמואל ה"א דמותר לשחרר ודווקא להפקיר אסור משו' דנהנה במתנ' חנם בעודו עבד אבל משחרר מותר דכשנהנה כבר ישראל הוא ומשו' שמרחמו כשהוא עבד ומשחררו על זה לא קפד' תורה כן י"ל ולכן מקשה משמואל דאמר אסור לשחרר דגם זה אסרה תורה ול"ל לחלק וא"ש:

והנה המג"א סי' צ' הקשה על הרמב"ן מש"ס ברכו' דהקשה מהב"ע