כתב סופר גיטין חלק א קלו

וישתעבד דרשב"ג לבעלי' ראשוני' היינו בפדאו לשב"ח ואיכא דוחק בכפלי' דישתעבד לרבנן לשני ודרשב"ג בלשם ב"ח לבעל ראשון ולשם עבדות לשני ובין ובין משמע הכל בחדא מחתא או לשני' או לראשוני' ולרבא לעולם צריך לדחק לכן אמר רבא לעולם לאחר יאוש לומר דג"כ י"ל לאחר יאוש דכמו בזה יש דוחק כן יש לאוקימתא לפני יאוש ויותר יש דוחק באוקימתא לפני יאוש לדידי' ולכן מצדד לאוקמי לאחר יאוש אבל בזה ס"ל ג"כ כאביי די"ל טעמא דרבנן דלמא ממנעו ול"פ ול"צ לדחוק דרשב"ג ל"י מה דקאמרו רבנן אלא ש"ס עד דלא ידע טעמא דרבא דשני קנאו משו' כיבוש מלחמה סבור דהכל תלוי ביאוש להוציאו מבעלי' ראשוני' וא"כ לאוקימתא דיאוש ליכא דוחק ולאוקימתא דלאחר יאוש איכא דוחק ע"כ דרבא דחיק נפשי' דלא רצה לומר טעמא דרבנן דלמא ממנעו ול"פ והוצרך ש"ס לדחוק עוד דלא ידע רשב"ג מה דקאמרו אבל לאמת יש לפרש הכל במרווח ומה לנו לדחוק כ"כ דלא ידע רשב"ג וה"ט דרי"ף דס"ל דרבנן מודי' לדחזקי' רק ממנעו אלימא להו ובברח צ"ל לקטלא מסר נפשי' וא"ש פי' הרעב"ט כנ"ל עיי' היטיב:

דף ל"ח ע"א. ברח שאני השתא לקטלא מסר נפשי' כו' הרי"ף העתיק קושי' ותי' ש"ס ברח שאני והקשה אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל הא הרי"ף פוסק דכרבנן דרשב"ג כמ"ש רמב"ן ומה לו להעתיק תי' ש"ס לר"י ברח שאני וקושי' זו צ"ע ליישבה ונ"ל כשנבין מ"ש הרמב"ן דלא מסתבר טעמא דרשב"ג ולאו בכ"מ נקטי' הלכה כרשב"ג רק היכא דמסתבר טעמא וצ"ל למה לא מתרץ לר' יוחנן כן דהכא לא מסתבר טעמא דרשב"ג וצ"ע:

ונ"ל הא דלא מסתבר הכא טעמי' דרשב"ג דרחוק שיפיל עצמו לגייסות משו' שיפדוהו דלמא לא יפדו אותו שיהי' נשאר ביד נכרי ובס"ד דבברח ג"כ שייך שמא יפיל עצמו מסתבר טעמי' דרשב"ג שיסמוך שיפדוהו דמצוה לפדותו ואם יראה שאין פודי' אותו יברח לו ויצא לחירות אבל לפי דמסיק ברח שאני אטו לקטלא מסר נפשי' כו' וליכא רק שמא יפדוהו לחוד לא מסתבר טעמא דרשב"ג דעל סמך שיפדוהו לחוד יפיל עצמו והא"ש דהוצרך לתרץ לר"י ברח שאני ולא מתרץ דלא מסתבר טעמא דרשב"ג בס"ד דגם בברח שייך שמא יפיל מסתבר טעמא וכד מסיק דברח שאני באמת י"ל דל"ל לר"י דרשב"ג אפי' בפדאוהו לשם ב"ח והא"ש דמביא הרי"ף תי' ש"ס ברח שאני כדי לתת טעם למה לא פסק כרשב"ג ולא מסתבר לי' טעמא דרשב"ג משו' דברח שאני וא"ש נכון ועיי':

ואינהו סבר לפני יאוש הוי נתקשה תוס' דלמא ס"ל כרבא כ"ל עפמ"ש רשב"א בשם רמב"ן דאי מתני' בלפני יאוש ורשב"ג דינא קאמר ורבנן תקנתא קיי"ל כרשב"ג ולרבא רבנן דינא לרשב"ג תקנתא קיי"ל כרבנן ולפ"ז א"ש דקאמר ש"ס והם סברו לפני יאוש דאי לאחר יאוש וכרבא איך אמרו בפשיטו' אנן כרשב"ג ס"ל הא רבנן דינא קאמרו וראוי לפסוק כרבי' וע"כ דס"ל כאביי כמ"ש כנ"ל וי"ל מזה הוציא הרי"ף וגאון דלרבא הלכה כרבנן וק"ל:

אמר אביי אי לאו דאמר ר"י א"ש כל המשחרר כו' צ"ב מה רצה אביי בזה אי לאו דאמר הול"ל דאין כופי' דאמר ר"י א"ש כו' גם צ"ב מה דאמר רבינא ומודה שמואל למי מודה הא פליגו תנאי אי לעולם ב"ת רשות או חובה ובמלתא דאסורא מלתא אחרינא הוא. ונ"ל עפמ"ש מהרמשי"ף הא דלא הקשה ר"א אדר"א דהי' מקום לומר דווקא מפקיר אסור אבל משחרר לגמרי מותר כדי שיהי' ישראל גמור אבל משמואל דאמר אסור לשחרר מקשה שפיר וכ"כ פ"י ונ"ל דזהו שאמר אביי אי לאו דאמר שמואל כו' הוי ס"ל דמ"ד חובה היינו לשעבד בו ואסור להפקירו אבל לשחרר מותר והי' כופה לשחרר והשתא דאמר שמואל אסור לשחרר אין כופי' ורבינא אמר מודה שמואל היינו הגם דשמואל חידש לן מסברא דילי' דמה שלא הי' סברת חוץ של אביי דגם לשחרר שיהי' ישראל גמור אסור היינו כדי שיתחייב במצות מה שאינו מצווה עכשיו משו"ה לא התירה תורה לשחרר דהא אין חיוב לגייר נכרי ולשחרר עבד כדי שיתחייב אבל מודה דמותר לשחרר משו' מלתא דאיסורא שעושה מעשה ע"י שיש בה מלתא דאסורא מיד וכן משו' מצוה שמחויב בה עתה וא"ש לשון מודה ועיי':

כל המשחרר עבדו עובר בעשה כ' תוס' דמלקמן שחררו שפחתי ל"ק כיון דאסור להם לשעבד משו' מצוה לקיי' דברי המת שוב ליכא איסור בשטר שחרור ורשב"א כ' בשם תוס' דשאני התם כשאמר שחררו כבר הוא מופקר שיש בלשון לשון הפקר וכיון שמופקר ועומד שוב ליכא איסור בשחרור ועיי' הגה' מהרמשי"ף בשם מהר"י ב"ל דמ"ש בתוס' דאין היורשים רשאי' לשעבד הוא כמ"ש רשב"א על שמם דהוא מפקירו במה שאמר שחררו ומ"ש משו' מצוה לקיי' זה טעות הדפוס עיי"ש והנה הרשב"א הקשה מעשו לה ק"ר עושי' לה ק"ר והא עשו לה ק"ר ע"כ לאו לשון הפקר שהפקירו הוא א"כ עדיין קשה על אמימר כמו לרב דמי משחרר וע"כ עשו לה ק"ר לאו לשון הפקר אלא שהם יעשו לה וכופי' משו' מצוה לקיי' ולפע"ד נראה דמעשו לה ק"ר לא הי' קשה לתוס' מעיקרא ולא הזכיר מזה בקושי' אלא משחררו דבעשו לה ק"ר שאמר פלונית שפחתי עשתה לי ק"ר עשו לה ק"ר הרי מפרש שעשתה לה ק"ר והוא חייב לה גמול והוי כמוכר' לה כמ"ש רשב"א ולכן לא הקשה תוס' מהא דעשו לה ק"ר אלא משחררה ומ"ש רשב"א דאחזוקי אינשי ברשיעי ל"מ ואמרי' מסתמא חייב לה גמול זה לא ס"ל ותוס' מדילי' אמר כך שחייב לה מסתמא ל"א שחייב לה ולזה מתרץ תוס' שפיר כיון דאמר שחררו כבר מופקרת וכן מוכח מדמקשה לאמימר מדיוק הא אמר שחררו דיש בלשון זה לשון הפקר וא"ש נכון ופשוט. אבל לפמ"ש תוס' לפנינו לא כיוון לכך אלא שע"י אמירתו אסור ליתומי' לשעבד בה משו' מצוה לקיי' דבה"מ אלא דדבריהם צריכי' ביאור איך משום מצוה לקיים אסור לשעבד הא עיקר האיסור תלי' בעבודה ושיעבוד ואיך משו' מצו' לקיי' יעשו איסור וראיתי לטורי אבן ריש חגיגה שכ' בפשיטו' דכוונ' תוס' דיש כח ביד חכמי' לעקור בשוא"ת ואסרו לשעבד בעבד משו' מצוה לקיי' דה"מ זה שוא"ת וכיון דאסורי' לעבוד בו ממילא מותרי' לשחרר אלא דשוב הקשה מה צריך תוס' לדחוק בחצי עבד משו' מד"ר הול"ל כיון דמיחו חכמי' ע"י לשעבד בו שוב ליכא איסור לתת שטר שחרור עיי' בו ודבריו בכוו' תוס' לא נראי' לי מהיכי תיתי יעמידו דברי' לעקור דבר מה"ת משו' מצוה דידהו לקיי' דברי המת מה תיקון מצאו בזה והא הך מצוה לקיי' לא ע"ז לבד אמרו ומה גדר וסיג מצאו לעקור דבר מה"ת לבטל איסור לעולם בהם תעבודו ולכן נ"ל דכוונ' תוס' דוודאי אין חיוב מוטל על האדון לעבוד בעבדו תמיד ואם רוצה לא ישעבד בו אלא שאסרה התורה שלא יעשו הפקר שיהי' ברשו' עצמו ואין רשות רבו עליו על גופו לשעבדו ולעבדו כשירצה ולכן זה שמצוו' לבני' שלא יעבדו עמו לאו איסור עושי' כשלא יעבדו בו אלא ממילא כיון שמצווי' ועושי' מפי אביהם שלא לעבוד בו ומצוה וחיובא לקיי' דבריו ממילא בשום פע' לא יעבדו בו ממילא מותרי' לשחררו כיון שאין רשות להם לעבדו כנ"ל כוונ' תוס' נכון. ומ"מ לא הצלנו תוס' מקושי' ט"א דל"צ תוס' לומר דמצוה רבה שאני וצ"ע:

ועיי' תוס' ריש חגיגה ג' ע"ב בד"ה כופי' רבו שכ' גם לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש מ"מ דטבא לי' עבדו לי' צ"ב מה הי' קשה לתוס' הא לשמואל יש איסור במפקירו כמו בנותן ג"ש ואי קשי' לתוס' ל"ל ג"ש יפקיר' הא במתני' לא קתני אלא כופי' רבו או לשמואל באמ' כופי' להפקירו ונ"ל כוונ' תוס' דכיון דמפקיר א"צ ג"ש למה להו לתקן לכוף רבו הו"ל לחכמי' להפקירו והפקר ב"ד הפקר וממילא יוצא לחירו' וא"צ כפי' ותי' תוס' דטבא לי' דעדיף לי' שיהי' שטר שחרור בידו ושוב הקשה תוס' הא אין אומרי' חטא ותי' משו' מצוה רבה הגם שיש אפשר ע"י הפקר חכמי' היינו אם הי' מפקירי' אבל כאן דרצו לתקן לכופו דטבא לי' לעבד ממילא לא ירדו להפקיר וא"א לעבד לישא אשה רק ע"י שחרור אדונו מותר לו לשחררו לזכותו במצוה רבה כנ"ל פשוט וראיתי מזדנזי' בו לכן כתבתיו:

ע"ב. וכפו את רבה ועשה אותה ב"ח הקשה במהרמשי"ף דלמא ס"ל כמ"ד רשות ונדחק דהא הלכה משחרר עובר כו' ולדידי' נראה דמוכח ע"כ דאזלו למ"ד חובה ע"פ קושי' תוס' לקמן נ"א ע"ב ד"ה לא לתוהו כו' בסופו לר"י דאשה מצווה על שבת הא דאמר רנב"י משו' דמנהג הפקר נהגו בו דמשו' שבת לא הי' כופי' אפשר לא תקיי' אח"כ עיי"ש ונ"ל להסביר דהא האדון עושה איסור ואומרי' לו חטא איסור בשביל מצוה רבה דלתוהו כ"ז אי בוודאי תתקיי' מצוה רבה אבל אשה אפשר דלא תקיי' אח"כ מצוה דלשבת לא כייפי' לרבה לעשו' וודאי איסור. משו' ספק מצוה רבה דידה כנ"ל והא"ש אי ס"ל הנהו דכפו בהאי מעשה רשות למה אמר רנב"י משו' מנהג הפקר נהגו בה ול"א משו' שבת שמא וקרוב לוודאי שתקיי' כמצוה עלי' והא האדון אינו עושה איסור וע"כ דס"ל חובה וא"ש:

וכ' תוס' הא דחצי' עבד דכופי' רבו משו' מצוה רבה דלשבת יצרה וברשב"א פ"ק דשבת כ' בחצי' עבד ליכא משו' לעולם בהם תעבודו כיון דחציו ב"ח והקשו העולם ממתני' דהכא דמקשה לאביי מהאי אמתא ח"ש וחב"ח הא בחצי' שפחה ליכא איסור כלל וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג ז"ל שני תירוצי' נכוני' ע"ז. דלכאורה צ"ל טעמא דרשב"א דליכא בחצי' ב"ח לעולם בהם תעבודו בחציו שלו צריך לקיי' לעולם בהם תעבודו וכי בעבד של ב' שותפי' שעובד לזה י"א ולזה י"א לא יהי' לכ"א משו' לעולם בהם תעבודו ונראה דטעמו כיון שחצי' ב"ח גם ביום שעובד אותו מ"מ חציו ב"ח ממילא אסור לעבוד בו עבודת פרך כמו בישראל דהא חציו ב"ח עובד ג"כ וכיון שא"א לעבוד בו כמו בעבד גמור פקע לגמרי לעולם בהם תעבודו שא"א לקיימו. ולפ"ז דווקא באינשי דמעלו אבל באינשי דלא מעלו דרשי' בפ' איזהו נשך דמותר לעבוד בישראל עבוד' פרך הדר גם בחצי' עבד לעול' בהם תעבודו והא"ש בהאי דעבדו אינשי אסור' והיא מאינשי דלא מעלו מותר לעבוד בפרך גם בצד חירות שבה שפיר הקשה ש"ס לאביי הא חדא. ועוד קאמר לפרש לשון ב"ש לקמן במתני' תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם צ"ב מה לכל אריכת הזה וגם מה תקנה תקנו בזה הא דינא היא שיעבדו י"א ונ"ל דלהיותו חצי' ב"ח מפסיד הרב שלא יוכל לעבוד בו בפרך ולכן תיקנו שיעבוד רבו יום א' ויש כח בידם לעשות אותו יום כאלו גופו קנוי לו ויחשב ביום זה כמו עבד גמור ולעבוד בו בפרך וזה תיקונו של רבו ואמר ב"ש רבו תקנתם ואת עצמו לא תקנת' עי"ז שהתרתם לעבוד בו בפרך אסור לשחררו ולולי זה הי' תלוי ברצון הרב