כתב סופר גיטין חלק א קלד

מסוגי' דכאן דבהלויני צריך לשלם ול"א אי עביד ל"מ עיי"ש נראה מפורש דס"ל דגם ביו"ט אסור הלויני כמו בשב' וצ"ל א"כ למה נקיט הלוא' י"ט שהוא באיסור י"ל דנקט להודיענו רבותא זו דאפי' בהלוא' דמעשה באיסור מ"מ ניתן לתבוע וא"ש. וע"פ סברתינו דבי"ט לא אסרו הלוא' משו' אתי לאמנועי וגם ר"י דל"ל אתי לאמנועי היינו דאי ניתנה לתבוע איכא חשש גדול שמא יכתוב ולא חששו משו' שמח' י"ט אבל להתיר הלוא' מאחר דאין ניתן לתבוע ליכא חשש כ"כ שמא יכתוב התירו גם לשון הלוא' משו' אתי לאמנועי אלא לר"י דאין ניתן לתבוע ממילא לא אתי לאמנועי אם יאמר לשון שאלה דווקא כיון שצריך לשלם לו מיד הא לא יוכל ליגוש עליו בדינא לא ימנע עצמו בשביל כך אבל לרבה דניתן לתבוע אתי לאמנועי משמח' י"ט אם יאמר שאלה לכן מותר לשון הלואה ג"כ כנ"ל:

ואי לא ניתן לתבוע אמאי משמט כו' הר"ש בשביעי' הקשה הא בס"ד דלא ידע משו' דאגלאי מלתא כו' גם למ"ד ניתן לתבוע קשי' דהוי כמו לעשר שנים כיון דא"א לתבוע בי"ט ונ"ל דבאמת תי' ש"ס שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דחול הוי פ"ע דאם בכה"ג ניתן לתבוע הדרא חששא דיכתוב בפנקסו אולי תתעבר השנה ויהי' ניתן לתבוע ובאמת אם לא יהי' מעובר יעשה איסור כתיבה לכן לא ידעתי פתר רק ע"צ הדוחק דכיון דלאו כ"ע דינא גמירא וכיון דבכל י"ט לא ניתן לתבוע לא ידעו שאם יתעבר החודש דניתן לתבוע ומשו' יודעים לא גזרו כיון דבאמת איגלאי דחול הוא כצ"ל והא"ש דידע די"ל כיון דאגלאי דין חול יש לו ולכן משמט כמ"ש הר"ש מירושלמי אלא דס"ל למקשן דמ"מ שייך שמא יכתוב ול"נ לתבוע ומתרץ כיון דאגלאי מלתא לא גזרו שמא יכתוב כן י"ל:

ועוד נ"ל ליישב הנה רש"י וכן מפרש הר"ש דמתני' דשביעי' חלק' בר"ה היינו של מוצאי שביעית כי בתחלת שביעי' א"א לפרש כפשוטו דאם לא נתעברה השנה ג"כ משמט אבל מצאתי מקו' לפרש גם בתחלת שביעי' דהנה הרא"ש גיטין פ' השולח סוגי' דפרוזבל ס"ל דתחלת שביעית משמטת שלא יגוש והא דקתני סוף שביעי' משמט' היינו שצ"ל משמט אני והרמב"ם חולק דבלוה בשביעי' אינו משמט אלא בסופו ועיין ש"ע סי' ס"ז והב"ח כ' ומביאו בתומי' דליכא פלוגתא דבלוה בשביעי' גם הרא"ש מודה דאינו משמט כלל רק בסופו עיי"ש. ולפ"ז י"ל מתני' תחלת שביעי' ואם נתעבר הי' הלואה קודם שביעי' ומשמט בתחלתה ואם לא נתעבר אינו משמט' היינו כשנכנסה השנה שיוכל לתבוע בתוך השנה כיון שההלואה הי' בשביעי' אבל סופה משמט' וכ"ז לרבה ולר"י דהלואת י"ט ל"ב לתבוע א"ש בפשוט דאם לא נתעברה אינה משמט דל"נ לתבוע ול"ש לא יגוש אבל בנתעבר אגלאי למפרע דחול הי' ולפ"ז ל"ק לרבה הא הוי כהלוהו לעשר שנים די"ט לא ניתן לפרע אם מיירי בתחלת שמיטה אחר י"ט דניתן לתבע ולפרוע משמט וירושלמי דמקשה כן י"ל דלרבה אזיל דצ"ל דאינו משמט היינו תחלתה אבל סופו משמט וזה דוחק קצת להעמיד מתני' בכך. ומ"מ אפשר לומר כן לכן שפיר קאמר בשלמא אי ניתן לתבוע משו"ה משמט די"ל מתני' תחלת שביעי' ולשון בשלמא משמע גם לרבה לא א"ש כ"כ דגם לרבה יש בה מן הדוחק אבל לר"י בוודאי קשה וכדמתרץ דאגלאי מלתא א"ש בין לרבה בין לר"י במרווח דמתני' בסוף השביעי' כנ"ל ועיין:

ועוד נ"ל עד"ז ולבאר באופן אחר הא דמקשה ירושלמי די"ט לא ניתן לפרוע ולש"ס דילן ל"ק וגם לפרש סידור הירושלמי תחלה הקשה מ"ש מהקפ' החנו' דאינו משמט ואח"כ מקשה די"ט ל"כ לפרוע כ"ל הנה טעמא דהקפ' החנות אינו משמט כ' הכ"מ משו' דאין דרכו לפרוע אלא לשנה ושנתיים והוי כמלוה לעשר שנים ועוד כ' משו' דכל מקח וממכר אינו משמט דאשר ישה כתיב. והנה מ"ש דהקפ' הוי לשנה ושנתיים נראה רחוק ואין כן הנהוג עכשיו אלא שהקפ' החמ' לפרוע בכל שנה דהיינו כשכלה השנה ונכנס שנה חדשה אז זמן פרעון של שנה אשתקד וכן בכל הקפ' חנות ומלאכ' אומן עושה על הקפה לשנה. ויש לפרש הקפי החנו' אינו משמט היינו משנה של שביעי' אינו משמט כי זמן פרעון כשנכנס שנת השמיני' וכבר עברו השמיטה אבל משנה ששית משמט כי זמן פרעון כשנכנס שנת השמיטה כנ"ל. ולפ"ז יש לפרש מתני' השוחט הפרה וחלקה בר"ה אם נתעבר איגלאי דשייך הקפה זו לשנה ששית וזמן פרעון כשנכנס השביעי' משמטו' ואם לא נתעבר זמן פרעון הקפ' זו של שנת השבע בתחלת שנה הבאה ואינו משמט וא"ש מתני' בלי דוחק כלל והא"ש דלא קשי' לש"ס דילן לרבה קושי' ירושלמי כמובן לעיל כמ"ש. ול"ק כלל קושי' ירושלמי הא הקפ' החנו' אינה משמט דא"ש כמ"ש דאיירי בתחלת השמיטה וכ"ז אם מפרשי' טעמא דהקפ' החנו' משו' דהוי כמו ליו"ד שנים אבל אי משו' דכל שבא מחמת מכר אינו משמט ליתא להא דגם אם נפרש מתני' בתחלת שביעי' קשה הא הקפ' החנו' אינו משמט וגם ליכא טעם למה אם לא נתעבר אינו משמט וירושלמי ס"ל כהך טעמא לכן הקשה הא הקפ' החנו' אינו משמט והוכרח לתרץ ר"י הוא ואיירי דהקיפו עוד פ"א קוד' ולפ"ז ע"כ מתני' בסוף השמיטה דאי תחלת שמיטה למה אם לא נתעבר אינו משמט כיון שהקיפו פעמי' וע"כ מתני' בסוף שביעי' לכן הדר הקשה ירושלמי כיון דע"כ בסוף שביעי' קשה הא בי"ט לא ניתן לפרוע והוי כמלוה לפרוע אחר שביעי' כנ"ל ועיין בכ"ז והנה הרמב"ם פסק הך מתני' דהשוחט הפרה והראב"ד השיג עליו הא מתני' כר"י ולא קיי"ל כוותי' ובכ"מ בשם מגדול עת דש"ס דילן לא ס"ל מתני' כר"י מדמקשה לר"י ודבריו אין להם פתר וכבר תמה עליהם בג"ת. ונלפע"ד לפרשם היטיב לפי ירושלמי דמתני' כר"י צריך לדחק דמלבד הקפה עוד לקח מאתו אח"כ וכן י"ל דכבר יום שלפני ר"ה לקח ממנו ובר"ה חלקו בהמה ואם נתעברה השנה משמט זה שלקח קודם דאגלאי מלתא דשביעי' הי' ונעשי' הקפ' של אתמול היום הלואה ומשמט אבל אם לא נתעבר ועכשיו אחד השמיטה נעשה זו של שמיטה הלואה כבר עבר שביעי' וא"ש דאמר ואם לאו אינו משמט פשיטא ולפמ"ש קמ"ל דהקפה נעשה בשביעי' מ"מ כיון שהקפ' חנו' אינו משמט עד שלקח שני' בהקפה ושני' היתה בשכבר עברה שנת השבע אינו משמט ומתני' זו קאי אדסמך על מתני' דהקפ' החנו' דר"י אמר ראשון ראשון משמט ע"ז סובב הולך השוחט הפרה וחלקה אחר שהי' הקפ' חנו' הראשונה אם נתעברה משמט וא"ש בלי דוחק כלל. וממילא דל"ק לר"י דהלוא' י"ט לא נתנה לתבוע דהא הלואה של עי"ט היא ומדמקשה לר"י ע"כ דל"ס לש"ס דילן דמתני' ר"י היא וא"ש דברי המגדול עוז כנ"ל נכון מאד:

והא דמקשה ירושלמי הא י"ט לא ניתן לפרוע והוי כמפרש לאחר י"ט לפמ"ש הא הקפ' זו היתה קוד' י"ט מ"מ כיון דהקפ' חמ' אינו משמט רק כשמקיי' שני' נעשה ראשונה הלואה ובי"ט כשמקיף שני' נעשה של עי"ט הלואה ואז אינה ראוי' לפרוע והוי כמאמר שאפרע למחר אחר שביעי' כנ"ל ופשוט:

והנה אם כי דברי המגדול עוז ישבנו ע"נ דע"כ ש"ס דילן לא מוקי מתני' כר"י אבל עדיין לא נדע ואיך מתרץ מתני' כרבנן ובכ"מ כ' דהקפ' חנו' שאני דהוה לשני' הרבה משא"כ הא דחילקה בר"ה ולא ביאר לנו מ"ש הקפ' זו מהקפ' חנו'. ולפע"ד נראה דהקפ' חמ' די"ט לא דמי להקפ' חול דבי"ט דווקא שאלה מותר שהוא לזמן מועט ואם כן סתם הקפ' חנו' לזמן מרובה שנה ושנתיים אבל הקפ' די"ט בעי לשלומי כל אימת שירצה מתקנת' דחכמי' ולפ"ז חל קושי' ירושלמי מהקפ' החנו' וצ"ע:

ונ"ל דלר"י דמסיק כיון דאגלאי למפרע דחול היא לענין דניתן לתבוע כן י"ל בהך דאסרו לזמן מרובה וסתמא לפורעו מיד אבל היכא דאגלאי מלתא דחול הוא הוי הקפה זו ככל הקפה לזמן מרובה ושפיר הקשה ירושלמי וי"ל דבאמת הך תי' דאגלאי מלתא דוחק כמ"ש לעיל דעדיין יש לחוש לשמא יכתוב אלא דלר"י הוצרך לתרץ כן ומגדול עוז ג"כ כ' דש"ס צריך לדחוק דבאמת דוחק הוא אבל לרבה ל"צ לזה שפיר י"ל דלא דמי' להקפ' חנו' דחול כמ"ש ולק"מ קושי' ירושלמי. וירושלמי י"ל כר"י ס"ל ולהלכתא לק"מ וא"ש דפסק הרמב"ם כמתני' דהשוחט הפרה כנ"ל נכון ועיין:

ומסולק בזה ראי' הב"ח דסתם הלואה למ"ד יום משמט מהא דהשוחט הפרה ולפמ"ש ליכא ראי' דבי"ט ע"כ אינו לשלשי' יום ועיין. ועוד י"ל דירושלמי ס"ל בי"ט גם לזמן מרובה מותר משו' שמח' י"ט כמ"ש לעיל אבל ש"ס דילן משמע דל"ל לחלק בין י"ט לשבת משו' דמקשה מהמכיח טליתו כמ"ש לעיל לכן ל"ק לי' כלל מהקפ' חנו' ועיין:

דף ל"ז ע"ב. במאי עסקי' וכו' אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד כ' רש"י דקס"ד דישתעבד לרבו ראשון צ"ב איך ס"ד ומה ראה על ככה לפרש ישתעבד לרבו ראשון ועיי' רשב"א משמעו' מתני' כן הוא ולא ידעתי שום משמעו' נ"ל דמשמע לרבו ראשון דאי לאחר יאוש צ"ל טעמא דרשב"ג משו' דחזקי' ופי' רש"י ישתעבד לרשב"ג לרבו ראשון ואפי' לשם עבדות כמ"ש תוס' ואי רבנן ישתעבד לרבו שני דוחק דרשב"ג אמר בין כך וב"כ ישתעבד היינו לראשון דמשמע דקאי על רבנן כמו שישתעבד לדדהו בשחררו לשם עבדו' כן לדידי' גם בשחררו לשם ב"ח ולכן משמע לי' בקושי' דגם רבנן אמרו לרבו ראשון ומקשה למה ישתעבד ומשו"ה אביי מתרץ מתני' לפני יאוש ומשתעבד בין לרבנן בין לרשב"ג לרבו ראשון ורבא דחיק מתני' לפני יאוש ואיכא מן הדוחק במתני' כמ"ש וניחא לי' לדחוק מלומר דרבנן ס"ל דליכא מצוה לפדות העבדי' ואתי לאמנועי כמ"ש תוס' לקמן ד"ה אי לפני יאוש כנ"ל ועיי' לקמן שנרחיב הדיבור בזה אי"ה:

ולשום עבד מ"ש רש"י תרתי לשם עבד ע"מ שישתעבד בו רבו ראשון או אפי' ע"מ להשתעבד בו ומ"ש עוד דשני לא קנה דמידע ידע עיי' פירושו במהרמשי"ף ודבריו נכוני' מאוד וקלורי' לעיניי' בכוונת רש"י עיי' עליו:

דלמא ממנעו ולא פרקו מ"ש תוס' כשפדאו לשם עבד לא תקנו מה"ט מטע' זה אין ראוי' לגוזלו ולא שייך ה"ט אלא כשפדאו לשם מצוה לשם ב"ח עיי' פ"י שטרח בכוונת תוס' דארכבי' אתרי טעמא ובכל דבריו לא מוסבר היטיב לפע"ד יש לפרש ע"פ שיטת הרמב"ם כשפדא' לשם ב"ח א"צ ראשון להחזיר הדמי' לפודאי' אבל כשפדאו לשם עבד צריך להחזיר מן הדין וי"ל כשפדאו' לשם עבדו' ליכא חששא כ"כ הגם שרוצה בו ולכך פדאו' מ"מ אם יהי' עבד לראשון לא ימנעו משו"ה כ"כ כיון דליכא פסידא דראשון צריך להחזיר הדמי' אבל בפדאו לשם ב"ח דחוזר לראשון חנם בלא כסף חיישי' טפי שימנעו כיון שהם פדאו' לשם ב"ח למצוה שיהי' ב"ח ורצו לזכות במצוה זו בדמיה' אבל כשיהי' עבד ויפסידו דמיה' חנם בלא מצוה בוודאי ימנעו והא דאמרו שלא ישתעבד שלא כדין