כתב סופר גיטין חלק א קלג

עוד לנו ישוב ע"ד קצרה די"ל ר"ה ור"נ פליגו אי הבעל יוכל להפר נדר שעד"ר דמ"ש תוס' דיש לו הפרה משו' דע"ד בעלה נודרת כדרב פנחס הא דר"פ לאו דכ"ע הוא עיי' נדה מ"ו ע"ב דטרחו אמוראי לישב הבריי' ולא מתרצי' כדר"פ עד לבסוף מתרץ כדר"פ נראה דהא דר"פ לאו דכ"ע הוא אלא מאן דס"ל מופלא סמוך לאיש דאוריי' אין לנו לאמת רק כדר"פ ויש לומר ר"נ ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן ול"ל דר"פ ואפשר ר"פ חידש כן מהך בריי' דס"ל מופלא סמוך לאיש דאוריי' ור"ה כאן לשיטתו דס"ל מ"ס לאיש דאוריי' וע"כ כדר"פ ולכן ס"ל נמי דבעל יוכל להפר והא דלא מתרץ ש"ס דר"נ כן משו' דבלא"ה צ"ל במדירה ברבי' משו' שמא תיזל לגבי חכם ולמסקנא י"ל דמתרץ מתני' בעד"ר וס"ל דבעל ג"כ א"י להפר עד"ר. ולהלכתא קיי"ל כר"ה דהא הלכה רווחת דמופלא סמוך לאיש דאוריי' ממילא קיי"ל נמי דר"פ ובעל מיפר אפי' הודר ברבים וא"ש נכון:

דף ל"ו ע"א. דתני' בראשונה הי' כותב א"פ חתמתי עד אם כ"י יוצא ממק"א כשר ואם לאו פסול כו' מלשון זה משמע דאפי' בלי טענת מזויף אנן חיישי' למזויף יותר מבכל חתימ' עדי' נרא' לי כיון דלא מפרשו שמותיהן רק אני עד ליכא חזקה דלא חציף לזיופא דליכא מלתא דעבידא לאגלוי' כנ"ל ויש לעיי' לשיטת ר"ש גאון שבטור ח"מ סי' ס"ט ובש"ע סעי' י"א ובש"ך ס"ק י"ב דכל שצריך קיום מדאוריי' ל"מ קיום ע"י כ"י יוצא ממק"א א"כ לא יועיל בלא פרשו כ"י ממק"א וי"ל לשיטה זו דלא פרשו רק כתבו שמו או שם אביו כשיטת הטור וצ"ע:

הלל תיקן פרוסבל כו' ראה שהי' נמנעים מלהלות כו' הריטב"א במכות הקשה הא למה הי' נמנעי' מלהלות הי' יכולי' להתנות ע"מ שלא תשמיטנו בשביעי' ומביאו בב"י בבדה"ב ח"מ סי' ס"ז ובתומי' תי' לדסוברי' דחכמי' עשו חיזוק יותר בשל תורה במידי דשכיח וכיון דשמיטה בזה"ז דרבנן לא הי' אפשר להתנו' אבל עכשיו דתיקנו פרוזבל ל"ש שיתנה תנאי כיון שאפשר בפרוזבל שוב קיי"ל דאפשר להתנו' אלו דבריו והם דברי שכל אבל לאמת נ"ל דל"ש בזה עשו חיזוק יותר משל תורה כיון דתקנתא דשמיטה בזה"ז שלא תשתכח תור' שביעי' ומכיון שתיקנו שיהי' נוהג ומי שירא להלוות יהי' מתנה כמו שהי' בזמן שהי' דאוריי' שוב לא תשתכח תור' שביעי' ויהי' במעמדו כמו שהי' ומה להם לחזק יותר מדאוריי' ולא דמי למ"ד כתובה או ירושת הבעל דרבנן דעשו חיזוק דכ"א יהי' מתנה ומעקר תקנתא דדהו וכ"א יהי' מתנה והחילוק נכון ברור ופשוט:

ע"ב. ותקינו רבנן שתשמיט זכר לשביעי' כ' רש"י שלא תשתכח תור' שביעי' צ"ב הא כ"ע זכר כדי שלא יאמרו אשתקד לא הי' שביעי' א"כ לאביי דפרוזבל ל"מ בשמיטה דאוריי' מה הועילו בתקנ' פרוזבל אדרבא איכא למיחש שיאמרו אשתקד הי' מהני פרוזבל גם עכשיו מהני וצ"ל כיון שפרוזבל א"א בלא ב"ד לא חיישי' דב"ד לא יזדקקו לפרוזבל בזמן בהמ"ק וכדאמרו ריש ביצה ביצה לכל מסור עיי"ש אלא לפי דכ' רמ"א והוא מהמרדכי דאפי' שלא בפני ב"ד יוכל למסור דברים או לכתוב פרוזבל שמוסר חובותיו לב"ד פלוני קשי' וצ"ל לשיטה זו דרבא דאמר הפקר ב"ד הפקר ס"ל גם אם שמיטה דאוריי' מהני פרוזבל דלא כתוס' אלא כרש"י ורמ"א דכ' לדינא כן צ"ל דתפס שיטת רש"י וראב"ד דלא כתוס' ורמב"ם ועדיין צ"ע:

זכר לשביעי' כ' תוס' דליובל לא תיקן דאין רוב הציבור יכולי' לעמוד בה עיי' מהרש"א דבמקצת לא רצו לתקן שיהי' יובל לענין שליח עבדי' ושדו' חתרו' לבד נ"ל טעמא דעי"ז יצא תקלה שיאמרו אשתקד ג"כ נהג יובל ולא הי' רק לענין זה והותר לו חרישה וזריע' ולכן גם בשמיטה לא הי' סגי בשמיטת כספי' שיאמרו אשתקד לא הי' שביעית רק בכספים ולכן עשו בשביעי' בקרקעו' וכספי' וביובל לא יוכלו לתקן כלל דאין רוב הציבור יכולי' לעמוד בה ועיי' סמ"ע רסי' ס"ז שכ' טעמא מדנפשי' שלא תיקנו רק מה שנוהג בח"ל ובא"י וזהו שמיטת כספי' ונ"ל להמתיק דבריו כיון שרוב ישראל בח"ל בעוה"ר לא עשו זכר למה שאינו נוהג בח"ל ומ"מ בשביעי' כיון שתיקנו לענין כספי' הוצרכו לתקן גם מה שנוהג רק בא"י לענין קרקע דאל"ה איכא תקלה לעתיד כמ"ש אלא דמדברי סמ"ע נרא' דס"ל לענין שמיטת קרקעו' לא תיקן כלל וזה נגד תוס' ומוכח ריש מ"ק מנו יובלו' לקדש שמיטי' וכבר השיגו אאמ"ו זצ"ל בגליון ש"ע שלו:

דף ל"ז ע"א. יתומי' אין צריכי' פרוזבל בתומי' סי' ס"ז התעורר יתומי' קטני' דלאו בני מצוה נינהו ל"ש בהו כלל מצות שמיטה עיי' בו. ולפע"ד גם שהם אינם בני מצוה ואם הלוה בא לפרוע אינם מחויבי' לומר משמיט אני ואין עליה' איסור דלא תגוש מ"מ הלוה אין מחויב לפרוע דאפקעתא דמלכא הוא דחוב של בר ישראל מופקע בשנת השמיטה כל שהוא חוב דשייך בי' נגישה וגדול התובע עובר על לא יגוש ואם הלוה בא לפורעו צריך שיאמר משמט אני וכ"ז אינו בקטן אבל החוב מופקע מעצמו כמו שלוח עבדי' ביובל וחזר' שדה ביובל בוודאי לא סלקא אדעתא דעבד קטן או שדותיו לא יחזרו ביובל כן הדבר הזה כנ"ל ועיי':

אין כותבי' פרוזבל אלא על הקרקע כ' רש"י דבל"ש לא תיקנו ועיי' ר"ן בשם הריש דמפרש דכל שיש לו קרקע כגבוי הוא ועל פי' רש"י הקשה רשב"א אם אין ללוה מקנה לו הא וודאי ל"ש להלוות ע"מ כן ובלא"ה קשה להסביר ביש לו קרקע כ"ש ל"ש שילוה לו על קרקע כ"ש כמלא מחט ובתומים הקשה בהי' לו בשע' הלואה ובשע' פרוזבל ל"ל הא שכיח ולמה לא יכתוב פרוזבל וכ"ז צ"ע ולכן לבי אומר לי בכוונות רש"י דוודאי עיקר דתיקנו בקרקע דווקא הוא משו' אם יש לו קרקע כ"ש דומה קצת יותר כגבוי מאם אין לו קרקע כלל אלא דקשה כיון דעיקר תקנתא הי' שהי' נמנעי' להלוות א"כ עדיין אם אין לו קרקע ללוה יהי' נמנע מלהלות ועדיין מה הועילו והי' להם לתקן פרוזבל גם באין לו קרקע כיון דסוף כ"ס רק תקנתא ולא דינא הוא ולכן כ' רש"י דעל לא שכיח לא תיקנו אין כוונתו דמשו' דל"ש בלא קרקע לא עשו תקנה דהא לא ישבו לתקן על לא שכיח לבד אלא על כל הלוא' דשמיטה ולא שייך לומר על לא שכיח לא תיקנו אלא כוונתו דראו יותר לתקן פרוזבל כשיש לו קרקע דדמי' טפי למוסר' ביד ב"ד ואי תקשי עדיין לא מתוקן באין לו קרקע לזה כ' דל"ש שילוה בלא קרקע ולמיעוט דל"ש לא חששו ולכן תיקנו ביותר פרוזבל רק ביש לו קרקע שיהי' דומה למוסר לב"ד דכגבוי קצת דמי ואפי' בכ"ש דדמי' לגבוי כמו בקטינא דארע' דגובה וחוזר וגובה וכן כשאין לו מזכה לו אז כגבוי דמי הגם דל"ש כיון דתקינו לשכיח לא הוציאו ל"ש מן הכלל ומיושבי' כל הקושי' כנ"ל נכון:

ולפי דברי התומי' שהבאנו לעיל דכל שלא תיקנו פרוזבל לא הי' אפשר להתנו' דחכמי' עשו חיזוק יותר משל תורה ועכשיו ל"ש שיתנה י"ל בלא"ה דלא תיקנו פרוזבל רק בקרקע שדומה לגבוי ומשו' מי שאין לו קרקע זה ל"ש ואפשר לו להתנו' דכיון דל"ש לא עשו חיזוק יותר משל תורה אלא דכבר דחינו דברי התומי' בטוב טעם:

רב ושמואל דאמר' תרוויי' כו' נ"ל לבאר פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל לשיטתי' אזלו עיי' ב"ב ס"פ ג"פ דלמ"ד שעבודא דאוריי' הוי מוחזק למפרע אבל למ"ד שעבודא ל"ד לא הוי כגבוי אפי' גבה לבסוף עיי' ועיי' קצה"ח סי' ל"ט ולפ"ז י"ל רב ושמואל לשיטתי' דס"ל שעבודא ל"ד ואפי' גבה לבסוף ל"א למפרע הוא גובה כ"ש כל שלא גבה דל"א דהוי כגבוי ולכן דחקו במתני' שלא בשטר שאין בו אחריו' אבל ר"י ור"ל לשיטתי' דס"ל שע"ד ס"ל דגם עד שלא גבה הוי כגבוי לענין שמיטה ומ"מ אמר ר"י מפני שאנו מדמי' כו' דעד שלא גבה לא הוי כגבוי כנ"ל ועיי'. וזה לשיטת תוס' ב"ב דאפי' מפרש השיעבוד רק דרבנן ודלא כרשב"א קדושין י"ג ועיי' קצה"ח סי' ל"ט. וע"ע מ"ש בסוגי' זו בשו"ת כ"ס חלק חו"מ סי' ט':

לתשלום ענין ודיני שמיטה עייננו בסוגי' דר"פ השואל בשבת בדין הקפ' החנות ויחדתי קונטרס בפ"ע ויועתק פה מה שחנני הי"ת שבת ר"פ השואל הלוא' י"ט שלמדנו בעיון מעט סוף הקיץ תרחי"ל פ"ב יע"א:

אתמר הלואת י"ט ר"י אמר לא ניתן לתבוע צ"ב למה נקיט הלואת י"ט הא הלוא' אסור ולא נקט שאלת י"ט והא גם בשאלה פליגו כמ"ש תוס' והרשב"א הוכיח זה מדמקשה ממתני' דמניח טליתו ומתני' בשאלה איירי וכן יש להוכיח יותר מדמקשה ממתני' דשביעי' ואי בשאלה לכ"ע ניתן לתבוע ל"מ כלום וגם מדאמר רבה דאתי לאמנועי משמח' יו"ט ואי בשאלה ניתן לתבוע לא אתי לאמנועי דבלא"ה צ"ל לשון שאלה מכ"ז מוכח דגם בשאלה ס"ל לר"י דלא ניתן לתבוע א"כ למה לא פליגו בשאל' י"ט, ומתחלה הי' נ"ל דביו"ט מותר לומר הלוה לי לפי שיטת רש"י דחילוק בין שאלה להלוא' דהלוא' לזמן מרובה ואתי לכתוב אבל שאלה לזמן קצר ונראה דאם לא יתירו ביו"ט רק בשאלה לזמן מועט ויוכל לתובעו כ"ז שירצה עי"ז כמה ב"א שאין להם לפרוע מיד אחר י"ט אתי לאמנועי משמח' י"ט אבל אם יש לו ריוח זמן מרובה לא ימנע ולא אסרו רק בשבת לומר לשון הלואה דבשבת ליכא מצוה בשמחה ובתענוגי' כ"כ כמו ביו"ט וראיתי בחי' אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שנתעורר דלא מצא בשום מקום דהתירו דבר משו' אתי לאמנועי מעונג שבת רק משו' שמחת י"ט וכ' טעמא דביו"ט דהתורה התירה או"נ התירו חכמים ג"כ הרבה דברי' משו' שמחת יו"ט משא"כ בשבת ואני אוסיף עוד דבשב' דאסור מלאכה לצורך או"נ ומכיני' רוב הדברי' מע"ש משא"כ בי"ט שמבשלי' בי"ט כרצונו ובאמצע הכנו' יצטרך דבר ולכן הקילו בכמה דברי' דלא יבואו עי"ז למנוע משמח' י"ט אלא דקשה מה מקשה ממתני' אלא למ"ד ניתן לתבוע הא בשבת י"ל כ"ע מודי' דלא ניתן לתבוע וכ' אאמ"ו זצ"ל שצ"ל דהקושי' קאי מפסח דהי' להם להתיר לצורך מצוה כמו משו' עונג. ולפ"ז י"ל בי"ט לא אסרו לומר הלויני דאתי לאמנועי אם לא שרו לי' להלות ע"ז מרובה משא"כ בשבת לא חששו כולי האי וא"ש דנקיט הלוא' י"ט שוב מצאתי בלבוש סי' תקכ"ה שכ' דביו"ט מותר לומר הלויני ולא כ' טעמא ולפמ"ש הטעם נכון לחלק בין שבת ליו"ט ובא"ר כ' דלא משמע כן ונדחק דהלואה לאו דווקא:

ולא נמצא בראשוני' מפורש דביו"ט ג"כ אסרו לומר הלויני אלא בש"ג דמביא לש"ך ח"מ סי' ר"ח דחד מן הראיות לענין אי עביד ל"מ