כתב סופר גיטין חלק א קלא

לכתחלה רק בעד"ר אלימא מלתא דברבי' משו' דלכתחלה לא ולדבר מצוה משו' עד"ר אפי' לכתחלה ממילא נשאר מה שהדיר ברבי' לחוד ומתירי' אפי' לכתחלה. וא"ש נמי מה שפקפק מהר"מ פאדווא ומובא בש"ך דלשון אמימר אין לו הפרה משמע אפי' דיעבד ולמ"ש לשונו מדוקדק דהכי קאמר אפי' למ"ד ברבי' יש לו הפרה היינו ברבי' לחוד אבל ע"ד רבים היינו כשנדר ג"כ עד"ר אין לו הפרה אפי' בדיעבד וכן מתני' דבכורות בהכי איירי כדאמימר ממש וא"ש נמי סוגי' דמכות דמתרץ תחלה דנודר ברבי' ושוב משני עד"ר היינו שניה' יחד. ודחי לבסוף דלדבר מצוה מהני אפי' שני' יחד כדכתיבנא וא"ש נכון בעזה"י:

ויש לו ראי' לרבינו אביגדור מדלא מתרץ לר"ה שמדירי' אותה עד"ר כקושי' תוס' וכ' תוס' בלא"ה משני שפיר והוא דוחק ולמ"ש א"ש דבעד"ר לחוד לא סגי והי' צריך לומר מתני' בעד"ר וברבי' לכן משני בקוצר ס"ל צריך לפרט ועיי':

עוד העלתה מצודתי ישוב נכון בשנדייק בלשון מהרי"ק אם התירו ג' בדיעבד מותר וצ"ב למה דייק וכתב שהתירו ג' ולא בהתירו יחיד מומחה והול"ל אם התירו בדיעבד מהני. ונ"ל לומר מלתא בטעמא דבדיעבד מהני באופן שלא ידע השואל דנדר ברבי' אין לו התרה וכן המדיר אינו יודע דין זה ושוגגי' הם בדבר הזה כה"ג אמרי' דניחא להו לרבי' שלא יצא תקלה על ידם דיעבור זה השואל באיסור מפני שלא התרצו כמו דאמרי' לדבר מצוה דניחא להו כן הדבר הזה דלא ניחא להו שיכשל הנודר ע"י באינו יודע אבל ביודע השואל או הנשאל דעדיר אין להתיר ובשאט נפש או השואל או הנשאל שואל ומתיר ליכא אומדנא דניחא להו כיון שבמזיד נעשה ולכן אפי' בדיעבד ל"מ התרה דליכא סברא דניחא להו ומעיקר הדין אפי' בדיעבד מעכב דעת רבי'. והא"ש דמתרץ דמדירי' לכהן עד"ר ואפי' דיעבד ל"מ ואין לחוש שמא ילך למי שאינו יודע הדין דנדר עד"ר אין לו התרה דב"ד בשע' שמדירי' אותו מודיעי' לו דעד"ר אין לו התרה ויהי' הוא מזיד וגם בדיעבד ל"מ הגם שא"צ לפרט וחכם לא ידע כי נדר עד"ר או לא ידע שהדין כן מ"מ כיון שמצד השואל בזדון הוא ל"מ ולזה אמר אמימר אין לו הפרה ומסיק למצוה יש לו הפרה וה"ה בדיעבד בשני' שוגגי' ומיושב קושי' הש"ך ודקדוקו של המהר"פ. וא"ש נמי דדייק מהרי"ק בדיעבד שהתירו לו ג' להלכתא דקיי"ל צריך לפרט ובדיעבד בלח פרט ל"מ וא"א דיעבד כשחכם שיודע הדין מתיר לו שיועיל דהא חכם זה מזיד הוא וגם אם השואל א"י ל"מ לכן נקיט ג' התירו לו ג' הדיוט' שאין בקיאי' וטעו וסבורי' דמהני התר' בעד"ר ושואל ג"כ דיעבד הוא שאינו יודע דין זה אז יש לו התרה ומיושבי' כל הקושי' וסרו כל הדקדוקי' על רבינו אביגדור ע"ד סלול בעזה"י. והנה הרמב"ם פ"ו מהלכ' ביאת מקדש כ' דמדירי' אותו ע"ד רבי' והקשו עליו הא חיי"ל צריך לפרט הנדר ול"ל עד"ר ומוכח דס"ל לרמב"ם דצריך לפרט אפי' בדיעבד ל"מ דהא פסק בהלכ' אישות דמדירי' אותה ולא התנה דאדירי' אותה ברבי' משו' דצריך לפרט ואפי' דיעבד ל"מ והעלה במהרי"ט סי' קכ"ב ישוב דס"ל לרמב"ם דא"צ לפרש הסיבה ובנדר האשה צרכה לפרט שנדרה אם נהני' מכתובתה שזה עיקר הנדר דאם תאמר סתם שנדרה מדבר פלוני זה שקר מוחלט דהא לא נדרה רק על תנאי לכן זהו בכלל צריך לפרט הנדר אבל כהן הנודר א"צ לפרט הסיבה משו' שנשא אשה פסולה וגם אם נדירהו מאשתו או מנשים פסולו' א"צ לפרט דמשו' שפסולו' ואסורו' לו זה רק הסיבה דלא כדס"ל לתוס' עירוכין דצריך לומר בלשון שנדר ולכן בכהן צריך דווקא עד"ר ובאשה סגי בנדר סתם והא דמקשה כאן למ"ד א"צ לפרט דלמ"ד דצריך י"ל דצריך לפרט הסיבה ג"כ ומקשה בחוזק למ"ד א"צ לפרט ולאמת א"צ לפרט רק נדר עצמו ולכן מדירי' הכהן עד"ר אלו דבריו ז"ל והנה ישובו נכון המיישב דעת דלא תקשי מ"ש נדר דכהן מדאשה אבל עדיין קשה ממ"ש הרמב"ם בהלכ' עירוכין דמדירין אותו ולא כ' עד"ר ושם איכא סבה רחוקה יותר וגם תוס' ס"ל דלא צריך לפרט ורמב"ם ע"כ ס"ל דגם הסבה צריך לפרש כ"ש כהן הנודר שצריך לפרט שנדר אפסולו' וכ"ש כשאומרי' לו לידור בלשון זה ועיי' שעה"מ:

ואני בעניי הכינותי ישוב לכל פסקי הרמב"ם דנדר כהן שאני מדאשה דבכהן שחשוד לפנינו שנושא נשי' פסולות וכבר נתקשה בח"צ איך נסמוך עליו שלא יעבור על נדרו והוא חשוד לאותו דבר והעלה דעיקר סמיכתינו על שמקבל עליו תשובה אלא דאנו חוששי' שיחזור בו משו' דיצרו תוקפו מאחר שכבר תקף יצרו שעבר על איסור דאוריי' לכן כל שאפשר לנו לעשו' לו גדר וסיג ליצרו עושי' והא"ש למ"ד דצריך לפרט הגם דאם לא פרט ל"מ דיעבד סו' כ"ס ליכא רק איסור דרבנן והוא חשוד על חמור ממנו שעבר ונשא אשה האסורה לו מדאוריי' מ"מ מרוויחי' מיהת להוסי' איסור על איסור דאוריי' כל שאפשר לנו וסיג מיהא דחמור איסורו שיעבור על דאוריי' ועל דרבנן דלא פרט נדרו דל"מ מדרבנן בדיעבד וכל כשאין לנו איסור חמור מזה הי' ניחא למ"ד צריך לפרט ולמסקנא דעד"ר ל"מ התר' בוודאי לנו להוסי' חומר איסור אם הא דעד"ר ל"מ הוא דאוריי' בוודאי יש להוסיף סיג להדירו עד"ר ואם דעד"ר אין לו התרה מדרבנן עיי' פ"י שמסופק בזה מ"מ איכא סיג יותר דאם ישאל על נדרו ע"כ שיעלים מן החכם שנדר עד"ר ויעבור בתרתי דרבנן שלא פרט ול"מ בדיעבד וגם עד"ר לא מהני בדיעבד הכלל כל שאפשר למגדר טפי עדיף ולכן כ' הרמב"ם דמדירי' אותו עד"ר ואיכא עכ"פ תרתי דרבנן וכ"ז בכהן אבל אלמנה לגבו' כתובתה לא ראינו ולא ידענו שרוצי' כשאין ראוי' לה אלא שחשוד' וגם זה משו' דמורת התירא סגי במדר' סתם ולא חשודה לנו שתעבור על איסור נדר מדרבנן אפי' בדיעבד ולא תפרט הנדר ול"צ להחמיר ולהוסי' לה עוד איסור דעד"ר וסגי בנדר סתם:

ואוסיף מיא וקמחא דיש לרמב"ם ראי' דבאשה ל"צ תרתי איסורי' וסגי לן באיסור דצריך לפרט והוא מדמתרץ לר"ה דס"ל צריך לפרט והא מודי' דעד"ר אין לו התרה ואפשר להדירה עד"ר והו"ל לש"ס לתרץ לר"ה דמדירי' אותה עד"ר ג"כ כדי להחמיר האיסור וע"כ דפשיטא לש"ס דסגי באיסור דצריך לפרט דל"מ בדיעבד מדרבנן ומיושב בזה מה שהקשה תוס' דלא מתרץ לר"ה דמדירי' אותה עד"ר דמודה ר"ה ותי' דבלא"ה משני שפיר וקשה דמה לש"ס לתרץ ר"ה כמ"ד צריך לפרט הו"ל ביותר לתרץ בעד"ר דכולי עלמא מודה ולדברינו א"ש דרצה להשמיענו למ"ד דס"ל צריך לפרט א"צ יותר ולא צריך להדיר' עד"ר כדי להוסי' איסור וזו ראי' ברורה ועיי' והא"ש דפסק בהלכ' עירוכין ובהלכ' אישות במקדיש נכסי' ובערב לאשה דסגי בנדר סתם דקו"ח הוא מאשה דחושדי' אותה דמורה התירא ורוב נשי' חשודי' על ככה דסגי בנדר סתם וסמכי' דלא תעשה איסור דרבנן דצריך לפרט כ"ש וקו"ח לענין חשש קנוני' על הקדש ועל הערב דאינו רק חשדא בעלמא וליכא איסור רק ערמה ואי ליכא תקנתא גובי' בלא"ה כמו שהוכחנו כבר בדברינו לעיל בוודאי סמכי' דלא יעבור באיסור דרבנן דצריך לפרט וא"ש הכל ע"ד נכון בעזר' החונן דעת:

והנה המחבר בסי' קכ"ח באו"ח כ' דמדירי' הכהן אותו עד"ר ובא"ע סי' צ"ו כ' סתם דמדירי' אותו יש לומר בישובו כמ"ש במהרי"ט דס"ל דא"צ לפרט הסיבה ובכהן לא יצטרך לפרט רק שנדר מאשתו או מנשי' דעלמא והיינו לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' רכ"ח בכוונ' המחבר שכ' צריך לפרט הנדר והסיבה כוונתו הנדר לאפוקי שלא יחליף הנדר כי האי דירושלמי שבתוס' שנדר שלא לשחוק ואמר שנדר שלא ירוויח והסבה היינו נדר על תנאי כמו אם קבלתי כתובתי אבל סיבת הנדר מה שהביא' אותו לנדור א"צ וי"ל שפיר דמחבר ס"ל נדר דכהן ל"צ לפרט סבת נדרו שהביאהו לידי כך ולכן צריך ע"ד רבי' אבל נדר האשה שנדרה בפירו' וכדומה אם קבלה זהו הנדר עצמו צריכה לפרט ובערב לאשה בכתובתה באמת כ' המחבר בסי' ק"ב דמדירי' אותו עד"ר דסבה א"צ לפרט ולכן מדירי' דווקא עד"ר וא"ש:

אלא דבסעי' שאחריו גבי מקדיש נכסי' כ' המחבר שמדירי' אותו ממנה ולא התנה דצריך עד"ר ודוחק שקיצר וסמך על מ"ש גבי ערב גם הלשון אינו משמע כן ותמוה שלא הרגישו הח"מ וב"ש בזה ועיי' הפלאה ק"א וצ"ע:

וליישב גם זה נ"ל בהקדם דנ"ל הגם דא"צ לפרש הסיבה וכן משמעו' לשון ר"ש שכל הסוגי' צריך לפרט הנדר משמע נדר עצמו ולא הסיבה מ"מ לכתחלה מיהא בעי ונדר עצמו אפי' בדיעבד ל"מ אם לא פרט אבל הסבה רק לכתחלה ואפרש שיחתי מלתא בטעמא דבאמת צריך להבין מ"ש נדר עצמו ומ"ש הסבה זיל בתר טעמא דר"ש משו' מלתא דאסורא וחשש זה איכא גם בסבות הנדר ונ"ל דהא ר"נ ס"ל א"צ לפרט משו' דזמנין דגייז כדבורי' וכ' רשב"א מזה מוכח למ"ד צריך לפרט בדיעבד ל"מ ור"ש לא חייש לזמנין דגייז י"ל דווקא בנדר עצמו ל"ח דגייז הגם דאפשר אבל לא שכיח למיחש להא דכל שאומר לחכם ומפרט ל"ח שישכח מקצתו כיון שזוכר נדרו ומציעו לפני חכם ויודע שצריך לפרט לא ישכח מלפרשו כולו ובמזיד בוודאי ל"ח רק דישכח וזה חשש רחוק אבל סבת הנדר שהוא ענין בפ"ע אם נצריכהו לפרט גם ר"ש מודה דחיישי' דגייז וישכח מלפרט הכל כיון שהוא ענין בפני עצמו שאינו מנדר עצמו לכן ס"ל לר"ש דצריך לפרט רק הנדר עצמו ולא הסבה שמא גייז. וכ"ז יש לחוש אם נא' דאם לא פרט הסבה בדיעבד לא מהני אבל אם ל"צ לפרט הסבה רק לכתחלה אין לחוש לגייז לכן צריך לכתחלה לפרש גם הסבה משום מלתא דאסורא כנ"ל נכון מסברא לדינא לפע"ד ועיי':

ואחר הוצע' זו אומר אני במקדיש נכסיו דבלא"ה הקשה הר"ן על הרמב"ם הא ר"י ס"ל דלא חוששי' שיעשה קנוני' כיון דאיתא ואפשר לו לשאול על הקדישו מה לו לעשו' קנוני' וכ"מ ובב"י החזיק בעד תי' ר"ן דס"ל לרמב"ם ממשמעו' דברי ר"ה דאמר שכ"מ אין עושה קנוני' משמע בבריא חיישי' לקנוני' הגם דיוכל לשאול דלמא ניחא לי' לעשות קנוני' וי"ל כ"ז כשאין עושה איסור חיישי' לקנוני' וגם כשנודר חיישי' שישאל אבל כיון שלכתחלה צריך לפרט הנדר הגם דבדיעבד מהני התרה כשלא פרט וחשוד לנו שיעבור בלכתחלה כיון שאפשר לו ע"י שישאל על הקדישו מה לו לצרה הזאת לעשו' קנוני' ולעבור באיסור לכתחלה דדרבנן בוודאי קוד' שיעשה כ"ז ישאל ביותר על הקדישו בהיתר גמור ולכן ס"ל למחבר דסגי במקדיש נכסי' בנדר סתם אבל בערב דלית לי' דרך אחר רק לעשו' קנוניא חשדי' לי' שיעבור וישאל על נדר ולא יפרנו הסבה דמהני בדיעבד לכן טוב להדירו עד"ר וא"ש כל פסקי המחבר ע"ד נכון בעזה"י: