כתב סופר גיטין חלק א יב

כאן תחו' שבת. ועיי' ב"י יו"ד סי' א' אשה שוחט' לעצמה והכל מטעם הנ"ל. אלא דצ"ע בקדושין ס"ג ע"ב דס"ל לרב דא"נ לכונסה משו' דיצרו תקפו. ולר"א אינו נאמן רק משו' דמרתת עיי"ש. חזי' דלגבי דנפשי' אינו נאמן משו' דיצרו תקפו. וי"ל דבנדה כיון שיש לה היתר לאח"ז בוודאי לא תקפה יצרה כ"כ וגם לבה גס בבעלה. ולכן לא צריכ' שימור אחר בעילה ראשונה עיי' ריש כתוב'. וגם לכמה דברי' מקלי' בימי ליבונה בהרחק' כיון שיהי' לה היתר בקרוב. משא"כ באומר אני קדשתי'. וגם י"ל שם מעיד נגד הרוב ובאמת הקשה פ"י שם למה יהי' נאמן דרוב עדיף מן הכל. ולכן במקו' שיצרו תוקפו כולי האי לא נאמן משא"כ כאן יעיי' הפלא' בקדושין שם שהרגיש בזה ומש"ש:

ובשם תוס' כ' הרמב"ן דתירצו כיון שיהי' בידה לאח"ז לטבול הגם שעכשיו אינה ראוי' מ"מ מקרי בידה ונאמנ'. הנה חידש לנו בידו מקרי הגם שאין עכשיו בידו מ"מ נאמן ותוס' ס"ל דוקא שעכשיו בידו ולכן הוצרך לומר דלא אתחזק שתרא' עוד. ולרמב"ן לא מוכח מנדה רק אתחזק ובידה. אבל לא אתחזק ואין בידה לא מוכח כמובן. ולתוס' שלפנינו תרתי משמע מוספר' לה. וראיתי בפמ"ג בפתיח' להלכ' שחיטה שכ' דמוספר' לה אין מוכח רק שנאמנ' לספור ומנ"ל דנאמנ' על הטבילה דלמא צריכה עדי'. ולא מוכח רק לא אתחזק ואין בידה שפסקה מלראו' וראוי' לטבול. אבל על מעשה טבילה לא מוכח וצריך ושחט בן הבקר לאתחזק ובידה עיי' בו. ולפמ"ש הרמב"ן נהפוך הוא לא אתחזק ואין בידה לא מוכח דהא אתחזק שתרא' עוד פעמי'. אלא דלדידי' משום שיהא בידה לטבול נאמנ' שפסק' מלראו' וא"כ מוכח דאתחזק ובידי נאמנ' דבזה ל"מ עדו' אחרי' שטבלה דמנא ידעו שראוי' לטבול שמא ראתה עוד ואתחזקי לראו'. וע"כ משו' שיהי' בידה לאח"ז כנ"ל ועיי':

והנה בזה השוו תוס' ורמב"ן דאין ללמוד לא אתחזק ואין בידו מאתחזק ובידו דכל שבידו נאמן אינו ענין לע"א דכל שבידו הוי כבעלי'. ולכן הקשה על רש"י דלא הי' לו להביא משחיטה ותרומ' וחי' ר"ן כ' דצ"ל לרש"י דאמר היכא דלא אתחזק כו' ושקיל להו אתחזק ובידו הוא כמו לא אתחזק ואינו בידו וכ' דא"כ הוא פשר דבר וגם עדיין קשה כיון דעיקר דילפי' דע"א נאמן משחיטה דאתחזק ובידו והו"ל לומר ה"מ היכא דאתחזק ובידו. אבל במהרי"ק שורש ע"ב בתוך התשובה כ' דכל שבידו הוי כלא אתחזק ובידו אינו רק דמסלק החזק' והוי כפלגא וכיון דע"א נאמן בספק השקול לכן נאמן באתחזק ובידו. ונ"ל להסביר כיון שבידו לסלק החזק' והוא עומד לפנינו וחפץ שיהי' מותר ולא יעמוד בחזקתו ליכא חזקה כמו שהי' ע"ע כן הוא גם עתה דהא רוצה לסלק החזק' ובידו לסלק. אלא דאנו דנין אם יש נאמנו' בדברי ע"א וכיון דבספק נאמן ה"ה בזה. והא"ש דילפי' משחיטה דבידו נאמן משום דאסתלק חזקה שוב מוכח דבכל ספק נאמן לברר, וזהו דקאמר ה"מ בחתיכה ספק חלב דלא אתחזק אסורא וה"ה בכל שבידו דלא אתחזק ועיי':

אבל הכא דאתחזק איסור' דא"א והוי דבר שבערוה כו' כתב תוס' דהכי קאמר אפי' ת"ל דאתחזק נאמן בכ"מ מ"מ הא הוי דשב"ע, ועדיין קשה דהול"ל מיד הא הוי דשב"ע. ועיי' חי' ר"ן. ונלפע"ד ליישב עד"פ ע"פ מ"ש אח"כ למה אצטרך וספרה לה וכ' מהרש"א דאי דווקא בלא אתחזק נאמן י"ל ילפי' מוספר' אבל אי אפי' באתחזק נאמן ע"כ מאיזה מקום ילפי' וספר' ל"ל ותי' דה"א דהוי כדבר שבערוה. והנה לפמ"ש תוס' לעיל די"ל בדשביע רק לאסור אינו נאמן א"כ וספר' לה ל"ל, אלא דכבר כתבנו לעיל דקשי' לתוס' מה מקשה כלל והוי דבר שבערוה הא לאיסור נאמן, וי"ל דקושי' מתורצת בחברתה, דבתחלה אמר דע"א נאמן באיסורין ודבר שבערוה דווקא לאיסור אינו נאמן ומקשה אימר דאמרי' היכא דלא אתחזק דמוכח באתחזק אינו נאמן מדצריך וספרה ע"כ דע"א נאמן ע"כ באתחזק א"כ דהכא אתחזק איסור' והוי דבר שבערוה והיינו את"ל דנאמן באתחזק והא דוספר' צריך דה"א שיהי' כדבר שבערוה א"כ מוכח דאפי' להתיר אינו נאמן בדבר שבערוה א"כ קשי' והוי דבר שבערוה ומיד לא יוכל להקשו' דהוי דבר ערוה די"ל להתיר נאמן ולכן הקדי' דהכא אתחזק ואת"ל אתחזק נאמן ע"כ מוכח דבערוה אפי' להקל אינו נאמן וא"ש ע"ד פלפול ועיי':

והוי דבר שבערוה. בחי' רמב"ן יבמו' פ"ח כ' דהכי קאמר חדא ועוד קאמר דבאתחזק אין ע"א נאמן והוי דבר שבערוה ואפי' לא אתחזק אינו נאמן דהא אינו נאמן להחמיר כגון אשתו זנת' או מקודשת פנוי' זו עיי' בו. וכן שיטת ר"ן לקמן פ' התקבל סוגי' דשליש גבי צא וקדש לי אשה דאפי' בלא אתחזק בזו אין ע"א נאמן והר"ן סתר עצמו ממ"ש בקדושי' ס"ב גבי קדשתי בתי כיון דלא אתחזק איסור ע"א נאמן וכבר הרגישו גדולי האחרונים בית מאיר והפלא' בסתיר' זו וצע"ג. והר"ן שם בגיטין מביא בשם רמב"ן דס"ל בלא אתחזק כגון שקידש שליח א' ואינה ידוע איזהו היא ע"א נאמן כיון דלא אתחזק וסתר עצמו ממ"ש בחי' ביבמות ומחי' רמב"ן לא ראו ולא ידעו האחרונים וגם סתיר' זו צע"ג. והנה באמת מש"ס קדושין הנ"ל מוכרחי' אנו דבלא אתחזק ע"א נאמן וצ"ע על רמב"ן בחי' יבמו'. ואולי י"ל דס"ל כיון דגזה"כ הוא בדבר ערוה דבעי' תרתי דווקא דומי' דאיירי קרא שמעיד שיש כאן דבר ערוה וה"ה כשמעיד שאין כאן דבר ערוה בעולם והוא מחדש דבר בדבר ערוה שנתחדש דבר ערוה או שנסתלק' הערוה, אבל במעיד רק לברר הערוה כגון באמר אני קדשתי' דאינו מחדש דבר ערוה ואינו מסלק הדבר ערוה רק אומר לנו שזו היא נאמן דאינו דומה להא דאיירי קרא כנ"ל והא"ש דלא סותר עצמו ממה שהביא הר"ן בשמו בגיטין בקרוב' שאמרה שלא קדשה השליח דאינה מסלק' הדבר ערוה רק מעידה ומברר' שהיא לא נתקדש' ואותה שקדשה השליח אחר' היא כנ"ל ועיי':

והנה מ"ש הרמב"ן ראי' דאפי' בלא אתחזק מדאפי' להחמיר אינו נאמן וכ"כ הר"ן ראי' זו בגיטין הוא תמוה דהא קרא באתחזק קאי דסתם אשה אתחזק' בחזק' היתר לכן אין ע"א נאמן אבל בלא אתחזק אפי' להתיר נאמן וצ"ע. ונ"ל דהכי הוכיחו דיש לנו לדון בעדו' ערוה שאין עד אחד נאמן או משום דגזה"כ הוא דדבר ערוה צריך שיהי' ע"פ שני' אפי' ידענו אמיתת הדבר כמו קדושי' בשני' אפי' הוא והיא מודי' ומשה ואהרן מעיד ל"מ דקיומא של דבר צריך בשני' כן י"ל בעד המעיד שזינתה או שמעיד נתקדש' בפני שני' אינו מועיל מגזה"כ וא"כ ליכא חילוק בין אתחזק ללא אתחזק, או י"ל דתורה לא האמינו לע"א דאין נאמנותו כ"כ וי"ל דווקא באתחזק דנגד חזקה אינו נאמן אבל בלא אתחזק נאמן דדבר ערוה גם ע"פ ע"א יקום לאסור או להתיר ולפ"ז יפה אמרו דאי בלא אתחזק נאמן רק במקום חזק' אינו נאמן דלא אלים להכחיש החזק' אבל שלא במקום חזק' נאמן להתיר ועשה ספק לוודאי א"כ למה לאסור באתחזק אינו נאמן ואפי' לעשו' ספק עכ"פ יהי' דבריו נגד חזק' עושי' ספק ואסור' לבעלה וע"כ מדלא נאמן דגזה"כ הוא בדבר ערוה דווקא בעי' שני' וא"כ ה"ה בלא אתחזק דלאו בנאמנו' תלא מלתא רק גזה"כ הוא כנ"ל נכון מאוד:

ומהרי"ק בתשובה העלה לדנפשי' דבלא אתחזק אפי' בדשב"ע ע"א נאמן מדאמר והכא אתחזק והוי דבר שבערוה ול"א מיד דהוי דב"ע ע"כ דגם בד"ע דווקא באתחזק אין ע"א נאמן, ובס' ש"ש ש' ז' מביא דכן ס"ל בתשוב' מיימוני עיי"ש, וש"ש לא ידע ולא זכר ממ"ש ר"ן בגיטין וקדושי' שהבאתי וממ"ש חי' רמב"ן ביבמו'. ומשום ראי' רמב"ן ור"ן מדלא נאמן לאסור כ"ש להתיר ולפי' מה שבארתי דראי' נכונה היא צ"ל למהרי"ק ות"ע דס"ל לאסור שאני דלאו כל כמיני' כמ"ש תוס' כאן דלאו כל כמיני' ולאו מצד נאמנו' או גזה"כ הוא אלא דבעל' לא יאמין לו לאסור אשתו עליו, וכה"ג בקדושי' בסוגי' דע"א נאמן לאסור של חבירו הוי כמוציא שלו ממנו ועיי' בתוס' רי"ד וריטב"א שם וכן לאסור אשה על בעלה דכקנין כספו היא ולאו כל כמיני'. וכן ס"ל למהרי"ק, אלא לפ"ז מנ"ל למילף שאין ע"א נאמן להתיר באתחזק דמקרא ליכא למילף ועיי':

ובש"ש הקשה על שיטת מהרי"ק ות"מ הא ילפי' דבר דבר מממון ובממון אפי' לא אתחזק ממון אין ע"א נאמן כמו סימן וסימן וע"א יניח והרי שם לא אתחזק ועיי' בו. ולדידי נראה דס"ל כיון דקרא כתיב כי ימצא ערות דבר ושם אתחזק היתר וגילה לנו דנילף דבר דבר מממון היינו בזה דאיירי קרא דאיכ' חזקה נילף מממון שצריך שני' הגם בממון צריך שני' גם בלא מעיד להוציא מ"מ בדבר ערוה לא גילה קרא רק בשיש חזק' דבי איירי כנ"ל. ורמב"ן ודעימי' ג"כ ס"ל כן אלא דהוכיח מדאינו נאמן לאסור באתחזק כ"ש להתיר בלא אתחזק ועיין:

וכשאני לעצמי נ"ל דיש לתלו' דבר זה אי בערוה אפי' בלא אתחזק א"נ אי ס"ל בשאר איסורי' באתחזק נאמן או לא. דמהרמ"ל הקשה אי בכל איסורי' א"נ באתחזק' ל"ל קרא דבר דבר הא בכ"מ א"כ ותירוצו דחוק דמשם ילפי'. הא דבר ערוה חמור ואיך נילף משם ולמה גלה לנו קרא דוקא בערוה. ולהורו' לנו דאפי' הוא והיא מודי' אינו נאמן א"א לומר דהא בממון באמת נאמן כשחייב מודה ועיי' רשב"א קדושין. וגם הא קרא לא איירי בכה"ג דאיירי לאסור על בעלה ובזה בוודאי כשהוא או היא מודי' דאסור' דשווי' נפשי' כו' וקושי' מהרמ"ל עצומה. ונ"ל דבאמת מזה מוכח דתורה גלתה לנו שאפי' ליכא חזק' היתר אין ע"א נאמן בערוה כממון ממש דאפי' לא אתחזק אין ע"א נאמן וכמ"ש שב שמעתתא הנ"ל. אבל אי בכ"מ באתחזק ע"א נאמן. י"ל בערוה לא גלתה תורה רק באתחזק דאיירי בי' דרוב נשי' יש להן חזק' היתר לבעליה' ותלי' דין זה בשיטו' ראשוני' ופוסקי' אי פסקי' בכל איסורי' דע"א אפי' באתחזק נאמן או לא כנ"ל ועיי':

וע"פ דברינו אלו נבוא לישב הסוגיא דכאן ודיבמו' דמקשה תרתי אתחזק והוי דבר ערוה ול"א מיד דהוי דבר ערוה. וביבמו' הקשה תוס' עוד איך אמר מידי דהוי אהקדש וקונמ' עדיין קשה דהוי דבר שבערוה, ונלפע"ד ליישב כ"ז ותחלה ניישב סוגי' דיבמו'. כשאומר דש"ס ידע די"ל דליכא חזק' א"א כיון דמידק דייק ומגרע החזק' וכ"כ תוס' כתוב' סוגי' דתרי ותרי דאתתא דייק מגרע החזק' והוי ספק שקול. ולכן לא הקשה בפשיטא דהוי דבר ערוה די"ל בד"ע דוקא באתחזק אינו נאמן משא"כ כאן אתרע חזק' ע"י דייקא והוי פלגא. ולכן הקדי' אבל היכא דאתחזק איסור' לא נאמן בכ"מ אלא דל"ק די"ל כאן לא הוי אתחזק כהנ"ל אלא דעכ"פ בכ"מ באתחזק לא נאמן וע"כ מדצריך קרא בד"ע דאין ע"א נאמן צ"ל לאורויי דאפי' באתחזק אינו נאמן א"כ קשה והוי דבר שבערוה. והא דקאמר אבל הכא אתחזק איסור' דא"א הא ל"צ זה דהא מקשה מדבכ"מ אינו נאמן באתחזק בערוה אפי' בלא אתחזק אינו נאמן. י"ל דאי לא