כתב סופר גיטין חלק א קכד

הלזו. ויצא לנו דין חדש הגם דבהשבע לי בלית לי' עד מסייעו צריך נק"ח כיון דאיכא סברא לחייבו שבועה משו' חזקה דלא יעיז אבל באית לי' ע"א דמסייע דאין לנו סברא להאמינו ולהשביע אפי' כשטוען השבע לי רק משו' להפיס וסגי בלא נק"ח דתקנתא בעלמא הוא. וממילא לק"מ קושי' פ"י יאמר השבע לי כיון דאית לי' ע"א גם בהשבע לי לא בעי נק"ח. ומיושב בזה הא דלא הקשה בשבועו' מאי בין זה לע"א מעיד כמו דמקשה מה בין זה לפוגם שטרו ולמ"ש א"ש דמע"א מעיד ל"ק דקמ"ל מתני' אפי' בע"א מעיד צריך שבועה הגם דליכא שום סברא וחזק' להחמי' קמ"ל אפי' ע"א מעיד מ"מ חייב שבועה משו' להפיס דעתו ועיי':

והיתה לבאר דלכאורה קשה עדיין מה לו לפקחת לא יביא ע"א לב"ד ויאמר השבע לי וי"ל באמת אם יוכל לעשו' כן מעיקרא אבל ר"פ אמר אי פקח הוא אחר שכבר הביא העד מה יעשה עתה ועוד י"ל עפמ"ש הגה"מ הא דלא כ' רש"י לר"פ דנ"מ לענין היפוך דיהי' לי' עד המסייע דפוטרו משבועה וא"כ א"ש ממ"נ אם לא יבא העד לב"ד יהפוך עליו וע"כ שיביא העד לפני ב"ד לא יוכל לתובעו שישבע לו בנק"ח כמ"ש וא"ש נכון ועיי'. ומיושב בזה קושי' התומי' סי' פ"ב על מ"ש הש"ך שם ליישב דתוס' ורא"ש שכתבו דנ"מ לענין היפוך אלא דרא"ש כ' דבנשבע ונוטל אינו יוכל להפוך הא הרא"ש ס"ל דעד מסייע פוטר משבועה משום דעד המחייב אים פוטר והקשה התומי' יאמר השבע לי ומחויב שבועה שלא ע"פ העד. ולדברינו א"ש כיון דיש ולעד גם משבוע' השבע לי פטור רק ע"פ עד כדי להפיס דעתו וא"ש ועיי':

אבל חוץ לב"ד משביעי' אותה ורב אמר אפי' חוץ לב"ד א"מ אותה י"ל דפליגו בפלוגת' אי אא"פ ת"ז או לא שמואל ס"ל אא"פ ת"ז ושבועה זו דאלמנה דתוך זמנו וכ' תוס' משום דתנאי ב"ד הוא חוששי' אפי' ת"ז מ"מ ליכא חשש דרבנן כ"כ כמו לאח"ז בכ"מ לכן הקילו עלה להאמינה בשבועה קלה דחוץ לב"ד ורב ס"ל א"פ ת"ז בדין הוא שלא תטול בלא שבועה לכן ס"ל דבשבועה קלה שחוץ לב"ד לא תגבה וכיון דקיי"ל אא"פ ת"ז ממילא הלכתא כשמואל דמשביעי' אותה חוץ לב"ד וסגי בשבועה קלה כזו כנ"ל:

ועוד י"ל דרב ושמואל לשיטתי' אזלו דרב הא ס"ל כתובה דאוריי' כמ"ש הרא"ש כתוב' יוד ע"א ובש"ס שם מבואר דשמואל ס"ל כתובה דרבנן ונ"ל אי כתובה דרבנן אם לא נגבה כתובה לכל ארמלתא איכא משום חינא דעיקר תקנת כתוב' אלמנה משו' חינא הוא ואי נחשוד כל אלמנה ולא גבי' כתובתה מעיקרא כל כתוב' אלמנה ואיכא משו' חינא ולכן שמואל דס"ל כתובה דרבנן ס"ל דמשביעי' אותה חוץ לב"ד דבע"כ לנו להאמינה בשבועה קלה כזו ורב לטעמי' דס"ל כתובה דאוריי' ולא נתקנה התקנה משו' חינא וחוב דכתובה ככל חוב דעלמא וכיון שצריכה שבועה צריכה שבועה ככל תובע שחייב שבוע' ב"ד הגם דש"ך סי' פ"ב כ' דמשו' דכתובה דרבנן בקל הפסידו' הם אמרו שיש כתובה לה והם אמרו דוקא בשבועה היינו אם במקרה שהיא חשוד' ול"ת לשבע דליכא משו' חינא דלאו בכ"י אתרחש זה ואם הוא חשודה היא גרמה לעצמה הפסידה והם אמרו כו' אבל אנן קאינן שכל ארמלתא לא תגבה פסקה תקנת כתובה דארמלתא לגמרי כה"ג חכמי' עשו חיזוק לדבריה' ואיכא נמי משו' חינא ולהלכתא דפסקי' דכתובה דרבנן ממילא נקטי' כשמואל דנשבע' חוץ לב"ד כנ"ל נכון:

אמר ר"ה מודה רב בקופצת כ' רש"י הואיל וקופצת ונשבע' הרי נשבע' וגובי' והר"ח חולק דשבועה כזו ל"א כיון שב"ד לא חייבו' לשבע ורשב"א דוחה ראי' ר"ח ומודה לו בפירושו בסוגי' דהכא דמודה בקופצת שמשביעי' אותה דזיל בתר טעמא דרב משו' דקילא לי' שבוע' חוץ לב"ד ואם קופצת למה נסמוך על שבועה קלה כזו וע"כ כפי' ר"ח. וצ"ע על רש"י ויתר ראשוני' דכרש"י ס"ל מה יועיל קופצת. ונ"ל דהא דלא מאמיני' לה בשבועה קלה דחשדי' משו' ריווח ממון דמורי' התירא תשבע שבועה קלה לשקר כ"ז כשנשבע ע"מ לגבו' אבל זו שאמרה מידי הוא טעמא דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא היינו אפי' בשבועה דלמא נקיטנא מידי מכתובתי חי ד' כו' הרי ידעה כי לא תועיל לה שבועתה דלא תאומן והא דנשבע' הרי ידעה שלא יועיל לה צ"ל להוציא עצמה מן החשד שתובעת מה שאין ראוי לה נשבע' כדי שתהי' נקי' מחשד זה בעיני ב"א אבל ידעה שלא תועיל וכיון דליכא נגיע' ממון בשבועה זו מאמיני' לה כי לא נשבע' על שקר כדי להוציא עצמ' מן החשד רק בשביל תאות ממון חשדי' אותה שנשבע' שבועה קלה ולא תשבע כדי להוציא עצמה מן החשד ועוד אם שקר בימינה לא תשא חטא ע"פ לשבע לשקר אבל כשיודע' שהאמת אתה מאוד יכאב לבה שהיא חשוד' חושדי' אותה ואין בה דרך ב"א להוציא עצמו מן חשדא ע"י שבועה וכיון שנתברר לנו ע"י שבועה זו שהאמת אתה שוב מגבי' אותה בדין וזהו שאמר ר"ה מודה רב בקופצת היינו בקופצת כי האי שאמרו לה דלא מגבה רב כתוב' ואמרה מידי הוא טעמא אבל באופן אחר כשקפצה וסבורה שתקבל ע"י שבועה זו לא מגבי' לה כמ"ש הרשב"א כנ"ל נכון מאוד:

וי"ל עוד גם לשיט' ר"ח דשבועה כזו דקופץ ל"מ בכ"מ היינו במקו' שרוצה לגבו' או לפטור ע"י שבועה זו ל"מ דקלה בעיני אדם כשנשבע מעצמו מנשבע ע"פ ב"ד אבל כאן שלא נשבעה כדי להוציא רק להציל נפשה מחשדא מהני גם שבועה קלה שלא ע"פ ב"ד וא"ש פי' רש"י גם לשיטת ר"ח משו' הוכחתו מש"ס ב"ק ועיי' בכ"ז:

דאמר ר"י אמר שמואל התובע' כתובתה כו' מכאן הקשה רמב"ן על הרמב"ם דאלמנה נשבע' בתחלה א"כ לרב דס"ל דאין משביעי' חוץ לב"ד גם מזונו' ל"ל וא"כ תרתי כרב ועיי' ר"ן כתוב'. ולפע"ד נרא' דבלא"ה מוכח דלרב גובי' כתובתה דהא לא קתני אלא רב לא מגבי כתובה לארמלתא ולא קתני דלא מגבי ג"כ מזונ' וכן במתני' לא קתני רק נמנעו להשביע' התקין ר"ג הזקן כו' וגובי' כתובתה ול"א דגובי' מזונת וכתובתה וכ"ז צ"ע להרמב"ם. ונ"ל דוודאי מזונ' גם רב מגבי ולא מפסדת משו' חשדא דמורה התירא או שבוע' חוץ לב"ד משו' דקיל שבועה חוץ לב"ד דא"כ לעולם לא תגבה מזונ' והוא כותב לה ואת תהי' יתבא בביתי כו' ולכבודו רוצה בכך כמ"ש רש"י וכיון דלכבודו הוא אנן סהדי שרוצה שעכ"פ בשבועה חוץ לב"ד תגבה משא"כ כתובה שמחויב ליתן ולטובתה הוא כל שלא נשבע' שבועה שב"ד מאמין לה בוודאי אינו רוצה שיגבה בלא"ה ולא אגבה רב כתוב' דווקא אבל מזונו' אגבה ע"י שבועה חוץ לב"ד כנ"ל נכון וק"ל:

התובעת כתובתה בב"ד כו' עיי' רא"ש כתוב' נ"ד ועיי' ב"ש סי' צ"ו ובהפלאה בק"א מ"ש בזה:

בעזה"י מה שחנני הי"ת בסוגי' דנודרת גיטין ל"ה ע"ב שלמדנו בישיבה בשיעורא דחורף תרלמ"ד לפ"ק פ"ב יע"א:

אמר ר"ה ל"ש אלא שלא ניסת אבל ניס' אין מדירי' אותה הקשה תוס' ידירוה שלא תאכל ככר זה כו' ותאכל לאלתר בפנינו והעלה דלאיסור שעה לא חששה וכ"כ הרא"ש. ויש להקשו' א"כ מאי מקשה ש"ס כי לא ניסת נמי י"ל בלא ניסת סומכ' על איסור שעה ג"כ משו' חינא וזה בכלל תקנת ר"ג משו' תק"ע שסומכ' על איסור שעה אבל בניסת כבר דליכא עוד משו' חינא שכבר ניסת ועיי' א"ע בסי' ק"ב בניס' כבר אין נזקקי' לגבו' מקטני' דליכא עוד חינא ועיי' ח"מ שם וכן י"ל לענין נדר באיסור לשעה. ובפשוט ל"ק מנא לש"ס דטעמא דר"ה משו' שמא יפר לה בעל דלמא משו' כל דניסת דליכא משו' חינא לא מגבי' משו' שלא תעבור על נדרה מלבד שי"ל דזהו הי' פשוט לש"ס דגם בניס' דליכא חינא ראוי' לסמוך עלה שלא תעבור באיסור כ"י גם י"ל דקשה למה אמר רב ניס' לא אפי' רק נתארס' ליכא עוד משו' חינא אבל קשה דלמא אחר שנשא' דליכא משו' חינא לא סמכי' שלא תעבור באיסור שעה אבל קוד' שנשא' ע"כ לנו לסמוך משו' חינא ועוד דזה לק"מ דלמא ס"ל בניס' דליכא חינא לא סמכי' שלא תעבור בנדר אפי' של כל ימי' דא"כ קשי' בריי' דלקמן דקתני ניסת נודר' וגובה כו' דלזה לא יועיל דס"ל נדר שהודר ברבי' כו' אבל קשה באופן שהקשיתי דקוד' שניס' סמכי' משו' חינא על איסור שעה וא"ש בריי' דס"ל נדר שהותר ברבי' אין לו התרה וצ"ע לכאורה. והפשוט בקושיתי אה"נ הי' יוכל לתרץ דקוד' שניס' מדירי' שלא תאכל ככר זה אלא שלא רצה לאוקמי ולתרץ מתני' בהכי דהא האמת לא כן הוא דליכא מאן דפליג בזה דאין הבעל מיפר בקודמי' ולא צריך להדירה בככר ותאכל לאלתר והאמת מתרץ דל"צ ככר ומתני' כפשוטו ופשוט ולק"מ וכן קושי' מהרשא על תוס' דכ' דלר"א א"ש דר"ה א"כ לא קשה לא ניס' נמי ופ"י נדחק ובאמת לק"מ דהא אין זה אלא אוקימתא די"ל בלא כיס' וכגון שמדירי' אותה על ככר זה ואוכלת לאלתר ול"ק על המקשן אלא על דלא משני הכי וזה ל"ק דאיך יתרץ דעד דלא כיס' מדירי' אותה על ככר זה דשקר הוא דבאמת הלכה רווחת דאין הבעל מיפר בקודמי' וכ"ז פשיט:

אלא דלכאורה קשה מאי מקשה ודלמא אזלה לגבי חכם כו' י"ל דמדירי' אותה על ככר זה והא מתני' בלא"ה קוד' שנשא' ומשו' חינא סמכי' על ככר זה משא"כ אחר שנשא' דליכא חינא לא סמכי' על איסור שעה וטעמא דר"ה אבל ניס' לא משו' דמיפר לה בעל או חכם וי"ל א"כ למה אמר ר"ה ניס' לא הול"ל אבל נתארסה הגם דמשו' דיפר לה בעל ליכא אבל משו' שתלך לגבי חכם איכא ומדאמ' ניסת לא ש"מ משו' דבניס' איכא משו' שיפר לה בעל ובנתארסה דליכא משו' הפרה משו' שתלך לגבי חכם אינו חושש ומקשה למה לא ניחוש להכי והוצרך לתרץ דס"ל צריך לפרט וא"ש:

וארווח לן ליישב קושי' א' שהרגיש בה במרהמשי"ף על מ"ש תוס' דלולי ר"ה ל"ק דלמא אזלא לגבי חכם כו' די"ל לאי' שעה נמי חוששת ומדירי' אותה ע"י ככר אבל ר"ה דל"ל מדניס' אין מדירי' אותה קשה ודלמא אזלא לגבי חכם כו' א"כ כיון דלא פשיטא לש"ס דאנן סומכי' שלא תעבור באיסור שעה לא מקשה לר"נ מידי די"ל דס"ד לאיסור שעה נמי סומכי' ונדחק כיון דלא רצה לומר דר"ה ור"נ בהא פליגו ולמ"ש י"ל במרווח דהא פשיטא לש"ס דכל דליכא משו' חינא בוודאי לא סמכו על איסור שעה ומקשה על ר"כ מסברת חוץ בוודאי יפר לה בעל ומ"מ לולי דר"נ לא הי' קשה ותיזל לגבי חכם כו' די"ל מתני' בלא ריס' סמכי' על איסור שעה משו' חינא אבל ניסת דליכא חינא לא משו' דלמא אזלא לגבי חכם