כתב סופר גיטין חלק א קכג

וי"ל דמשם לא ידענו דל"ח כ"כ משו' חינא דעיקר תקנ' כתובה בגרושה לא הוי משו' הכי אבל הכא באלמנה דעיקר התקנה משום חינא ה"א דתיקו מיד שתגבה בלא שבועה משו' חינא קמ"ל הכא טפי וא"ש. אלא לפ"ז צ"ל מתני' כמ"ד כתובה דרבנן אבל למ"ד כתובה דאוריי' ליכא רבותא הכא באלמנה יותר דמעיקר הדין היא. ויש להוסי' אפי' למ"ד כתובה דאוריי' א"ש ע"פ המבואר כתוב' י' ע"א אי כתובה דאוריי' כתוב' בתולה אבל נשא' אלמנה וגרושה מן הנשואי' כתיבה רק דרבנן לפ"ז אם נשא' כשהיא אלמנה או גרושה ונתאלמנה אח"כ אין לה כתוב' רק מדרבנן ומשו' חינא ואם נתגרש' משני משו' שלא תהי' קלה בעיניו והא"ש ממתני' דכתוב' ה"א בגרושה משני ואח"כ מת ואפי' היתה כבר גרושה או אלמנה מראשון ל"ח לחינא דתקנתא דכתוב' גרושה לאו משו' חינא הוא. וקמ"ל כאן אפי' נתאלמנה שני' מ"מ ל"ח לחינא ועיי':

והשתא דאתינן להכי לא צריך למ"ש תוס' דה"א התם בגרושה דיש בזה דוחק לומר הנפרעת מנכסי יתומי' שנתגרשה כבר. אלא י"ל מהתם ה"א דוקא בנמשא בתולה ונתארמלה ורוב נשי' בתולו' נשא' ומתני' סתמא ברובא דעלמא קאי וכתובה דאוריי' ולא משו' חינא אבל הכא קתני אין אלמנה נפרע' משמע דאין לך אלמנה בעולם דנפרע' בלא שבועה ואפי' נשא' גרושה או אלמנה מן הנשואי' דבזו עיקר הכתובה משני משו' חינא ס"ד דחששו שתטול אפי' בלא שבועה קמ"ל כ"כ ל"ח לחינא וא"ש ועיי' בכ"ז:

ויש לשדו' בי' נרגא אי עיקר רבותא דל"ח לחינא כשהיא אלמנה מראשון וס"ד דנחוש לחינא כדי שתשא שלישי למ"ד בקטלני' תרי זמנא הוי חזק' הרי אסורה להנשא ואפי' לרשב"ג בג"ז הוי חזק' מ"מ בודאי ס"ל דטוב שלא תנשא עוד ואיך ס"ד דלפטרה משו' חינא כדי שתנשא. וא"ש לדסוברי' דגירושי' ומיתה לא מצטרפי אפי' למ"ד מזלא גרם וי"ל מתני' באופן שמראשון היתה גרושה אבל לדסוברי' דמיתה וגירושים מצטרפי' למ"ד וקיי"ל מזלא גרם קשה כהנ"ל ולמ"ד מעיינא גרם י"ל גם מראשון היתה אלמנה ונפל א' מהם מן הדקל וא' טבעי' ולא מצטרף אבל למ"ד וקיי"ל הכי דמזלא גרם קשה. וי"ל עד"פ דהא באמת יש לנו תי' תוס' כאן מהת' לא ידענו ת"ז אלא דכתבנו למ"ד א"פ ת"ז קשה והוצרכנו לתי' שלנו וי"ל מ"ד א"פ ת"ז ס"ל מעיינא גרים וא"ש תי' שלנו ומאן דס"ל ולהלכתא דקיי"ל מזלא גרם הלא קיי"ל אא"פ ת"ז וא"ש לכ"ע ולהלכתא והוא פלפלא טובא חריפתא דמחלי' לשבח אשר ישבחוהו רבנן:

עוד נלפע"ד ליישב ב' קושי' תוס' על המקשן הא באלמנה איכא רבותא הגם דהוא ת"ז ותי' תוס' אין לו מובן דבחוב דעלמא לאח"ז ליכא רבותא כלל וקושי' תוס' על התרצן הא כבר נשמע ממתני' דכתוב'. ונקדים קושי' פ"י על הש"ך סי' פ"ב דכ' הא דפסק המחבר בא"ע סי' צ"ו בסחשודה מפכי' השבועה על הבעל ובשני' חשודי' מפסדת משו' דכתובה דרבנן קל להפסיד יותר מלהפסיד חוב דאוריי' דעלמא א"כ אזדא לי' ראי' הרא"ש שבועו' ס"פ כל הנשבעי' דמייתי ראי' מדלא אגבי' רב כתוב' לארמלתא דחשוד הבא לגבו' מיתומי' מפסיד דלגבי יתומי' החמירו טפי למ"ש ש"ך הנ"ל י"ל דוקא כתובה מפסד' שהיא חוב דרבנן אבל חוב דעלמא מנ"ל ומ"ש פ"י כיון דכותב לה הוי חוב דאוריי' לא נ"ל ולא משמע כן מכל פוסקי' וראשוני' דמשו' דחייבו' רבנן כותב לה ולא מקיל עלי' יותר ממה שחייבו'. וקושיתו לפע"ד לק"מ לפמ"ש הרא"ש כתוב' פ"ק יוד ע"א דרב ס"ל כתובה דאוריי' א"כ שפיר מייתי ראי' מרב לשיטתו ה"ה כל חוב דאוריי' דעלמא. ונ"ל דאיכא ראי' מן הרא"ש כחילוקו של הש"ך דקשה למה לא מביא הרא"ש ראי' ממתני' דנמנעו להשביע' עד דבא ר"ג ותיקן היתה מפסד' וכ"כ פ"י דממתני' איכא ראי' משו' ספק חשוד' אפי' מפסדי וצ"ע על הרא"ש. מזה ראי' דנחית הרא"ש לחילוקו של הש"ך ממתני' י"ל משו' דכתובה דרבנן וברא"ש כתוב' שם הוכיח דסתם משנה ס"ל כתובה דרבנן עיי"ש ולכן מביא ראי' מרב לשיטתו דס"ל כתובה דאוריי' וא"ש נכון. והנה ראיתי בבית מאיר סי' צ"ז שהקשה על חילוקו של הש"ך מדמקשה ש"ס מאי ארי' אלמנה אפי' שאר חוב נמי לפי דהעלה הש"ך בישוב סתיר' הש"ע דבשאר חוב דאוריי' חשוד לא מפסיד ובכתוב' שאני דחוב דרבנן הוא מפסד' וא"כ מתני' דקתני אין אלמנה נפרע' כו' היינו ואם היא חשודה מפסד' לק"מ אפי' חוב דעלמא שאני חוב דעלמא דבחשוד אינו מפסיד משא"כ אלמנה ואי הבא לגבו' חוב דעלמא מיתומי' והוא חשוד מפסיד כמ"ש המהרש"א ז"ל ממתני' כן עד דמקשה אפי' שאר חוב נמי וקושי' זו צ"ע לכאורה. ולמ"ש א"ש הלא מרב דס"ל כתובה דאוריי' וי"ל דמפסד' משו' שחושדי' אותה ה"ה כל חוב דעלמא נמי מפסיד ושפיר מקשה מאי ארי' אלמנה ב"ח דעלמא דאורייתא נמי ואיך יתרץ רב מתני' וא"ש:

ואחר הוצעה זו מיושב קושי' תוס' הא באלמנה איכא רבותא דת"ז ובחוב דעלמא ליכא רבותא דקושי' הש"ס הא בחוב דעלמא איכא רבותא רבתא דצריך שבועה ואם חשוד הוא אינו גובה מן היתומי' כדס"ל לרב' ומתני' דס"ל כתוב' דרבנן איכא רבותא בחוב דעלמא יותר הגם דחוב דאוריי' מ"מ מפסיד כשהוא חשוד וא"א לשבע וזה לא נשמע ממתני' דכתובה דרבנן וא"ש נמי מה שצ"ב מאי אפי' חוב דקאמר לא הל"ל אלא מאי ארי' אלמנה חוב דעלמא נמי ולמ"ש א"ש אפי' חוב דעלמא שהוא דאוריי' נמי מפסיד נגד היתומי' ומתרץ דקמ"ל באלמנה יותר דה"א משו' חינא אקילו רבנן גבה והיינו דה"א משו' חינא אקילו גבה שלא תפסיד כשהיא חשודה קמ"ל שאינה נפרע' לעולם רק כשתוכל לשבע. ומיושב קושי' שני' של תוס' הא ממתני' דכתוב' מוכח דלא חיישי' לחינא למ"ש י"ל דבמתני' דהכא מרומז דכשהיא חשודה שמפסד' דקתני אין אלמנה נפרע' משמע דליכא אלמנה שנפרע' רק בשבועה וכל שאינה יכולה לשבע כשהיא חשודה מפסדת וסד"א משום חינא אקילו בה שלא תפסיד קמ"ל. אבל ממתני' דכתוב' דקתני הנפרע' מנכסי יתומי' לא תפרע כו' על רוב נשי' מדבר דאינו חשודו' לא תפרע אלא בשבועה ומשום חינא לח אקילו בה כ"כ שלא תהי' צריכ' שבוע גם משו' שצריכה לשבע לא תמנע כ"כ להנשא אבל להפסיד' כשהיא חשוד' משם לא ידענו קמ"ל כאן אין אלמנה נפרע' כו' דליכא אלמנה בעולם כשהיא חשודה מפסד' ולא אקילו משום חינא וא"ש נכון בעזה"י:

וכששמעו חכמי' אמרו מה מי שנשבע באמת כך. יש לתמוה הלא היא למצות צדקה התכוונ' ובדעתה שנתנ' ככר שלם כמו שהוא משלה ולמה נכשלה באיסור גזל ובשבוע' שקר ומת א' מבני' ר"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יאונה לצדיק כל און. ונ"ל שאשה זו לא נתנה בלב שלם רק מפני הבושה וכדי שישבחוה המקבל וב"א לולי זה לא היתה נותנ' כלל או לא הי' נותנ' לו ככר שיש בו עיסה כ"כ שסבורה שיש בו מלבד הדינר ולכן נכשלה שהי' בו דינר וגזלה של אחר והרוויחה משלה ונכשלת בשבוע' ומת א' מבני' הנ"ל. וע"ד אגדה אמרתי ליכא מידי דלא רמיזא דיש לפרש נתן תתן ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך ע"פ שאמרו ז"ל בש"ס שבת בעון נדרי' בני' מתי' ר"ל דכתיב וחבל מעשי ידיך איזהו מעשיו של אדם בניו ובנותיו ומשלח יד היינו עסקו ונקרא נוגע בשל חברו שליחו' יד אם לא שלח ידו כו' והיינו ואל ירע לבבך כו' כי בגלל הדבר הזה שתתן בכל לבבך בטוב לב ולא מפני הכבוד יברכך ד"א בכל מעשיך אלו בניו ובנותיו ובכל משלח ידיך שלא יהי' נכשל בשליחו' ידו בשל רעהו דלא כאותה אשה שנכשלה בשני' במע"י שמת א' מבני' ושלחה יד בשל בעל הפקדון צדקה תציל ממות ופודה משחת:

מאי אירא אלמנה אפי' גרושה נמי אלמה אמר שמואל כו' צ"ב בלא שמואל תיקשי אמתני' למה נקיט אלמנה דוקא י"ל דמתני' רבותא קמ"ל ברישא דאינה נפרע' אלא בשבועה הגם שהוא ת"ז כמ"ש תוס' וסיפא רבותא קמ"ל דנמנעו להשביע' והיתה מפסדת עד שהתקין ר"ג הגם שהוא ת"ז מ"מ נמנעו להשביעה והפסידו' כתובתה וכ"ז לא ידענו מגרושה וקמ"ל אלמנה וכ"ש גרושה ולכן מקשה משמואל למה אמר גרושה משביעי' אותה ומתרץ דל"ח לה רק משום דמורי' התירא וזה ל"ש בגרושה ואלמנה דמתני' דוקא קתני וק"ל:

לא שנו אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד משביעי' כ' רש"י בב"ד בנק"ח ושלא בב"ד בלא נק"ח ותוס' כ' דרש"י סתר עצמו דבכתוב' פ"ח אי פקח הוא כ' רש"י דנ"מ בין דאוריי' לדרבנן לענין נקיטת חפץ. והנה בהגה"מ מיישב סתיר' רש"י שם דברמב"ח כ' רש"י דנ"מ לענין היפוך ולא כ' דנ"מ לאנקוטי חפצא והעלה דס"ל לרש"י כל שבוע' דרבנן צריך נק"ח חוץ ע"א מעיד שהוא פרוע דאינו רק משום להפיס דעתי' דתובע קילא טובא. ופ"י שם הקשה הא הכא כ' רש"י דבב"ד בעי נק"ח עכצ"ל דשבוע' השבע צריכא נק"ח וחמירא מע"א מעיד שהיא פרוע דב"ד משביעי' בלא נק"ח א"כ מה לי לפקחת זה לטעון השבע לי ויהי' צריך נק"ח ולא מצא ישוב נכון לקושי' זו רק ע"פ דוחק עיי' בו. ואני בעני הכינותי ישוב נכון בשנבין למה בע"א מעיד שחמור מן הצד דב"ד משביעי' ובלא ע"א אין משביעי' רק כשטעון השבע לי ולענין נק"ח יהי' חמור בשבוע' השבע מע"א מעיד שב"ד משביעי' גם להסביר למה להו לתקוני כלל בע"א מעיד שב"ד משביעי' ולא סגי בטענ' השבע יהי' ג"כ מפוייס ונ"ל בשנאמר הא דבהשבע לי צריך לישבע הגם דחזק' זו דשטרך בידך אלימא משום דאיכא נגד זה קצת חזקה דלא יעוז לשקר ולטעון פרוע בשטר היכא דנראה שקרותו דשטרו בידו מה בעי כעין דאמרי' חזקה א"א מעיז פניו בפני בע"ח ומשו' נגד זה חזק' א"א תובע כו' הגם דאין זה חזקה דאוריי' כמו א"א מעיז מ"מ ת קנו היסת כן הדבר הזה כיון דאיכא קצת נגד שטרך בידי כו' דאינו מעיז כ"כ לטעון טענה כזו כ"ש לתובעו שישבע נגדו ויהי' נגלה יותר כי שלא פרעו לכן תיקנו שיהי' צריך לשבע כנ"ל להסביר. ולפ"ז אומר אני בשיש לו עד מסייע שפרעו ליכא המה כ"כ כמו באין אשה מעתה דסברא אלימא היא דמתירי' א"א לעלמא היכא דעד מסייע אפי' רק ע"א כמבואר א"ע סי' י"ז וסי' ק"ץ איתרע החזקה כן כאן דסמוך לבו להעיז בשביל שעד מסייעו ולא הי' מה"ד שישבע אפי' בטוען השבע לי אלא משו' להפיס דעתו וכיון שאם לא הי' לו עד הי' צריך לשבע כשטוען השבע ועכשיו שיש לו עד לא יוכל לשבוע וזה נגד שכל הפשוט דאיפכא מסתברא ויצא מב"ד בעגמות נפש ותרעומת לכן תיקנו שגם שיש לו עד צריך שבועה וכיון שהוצרכו לתקן תקנה זו בע"א כדי להפיס הוסיפו שב"ד משביעי' דיהי' מפויס לגמרי דע"י אשתבע עדיין לא יהא מפויס לגמרי דמה הועיל בעד שיש לו וא"ש נכון בטעמא דתקנתא