כתב סופר גיטין חלק א קכב

והנה הא דחניכתו כשר בדיעבד מבואר ומוכח מתוך דברי הרא"ש דאפי' לא כ' רק הטפל כשר דיעבד דמדמה לי' ככ' חניכתו כו' דכשר אבל דמכשיר דיעבד אפי' בעשה טפל עיקר וכולל עמו שם העיקר אין רמז ברא"ש ועיי' דרישה ולפע"ד דמוכח כן מדהקשי הרא"ש לנפשי' מהא דמרים וכל שום ותי' הא לכתחלה ולא מתרץ ביותר הא משו' דעושה טפל עיקר זה אפי' דיעבד ש"מ דס"ל לרא"ש מסברתו דשניה' שקולי' כמו בשם כינוי לחוד ושם הטפל לחוד כן בשעושה אותו וכולל עמו שם העיקר והדבר מוכח ומוכרח כנ"ל והנה הרמב"ם הגם דס"ל דחניכה לחוד סגי בדיעבד מ"מ פשיטא לי' דאם כתב שם הטפל וכל שום ע"ש העיקר פסול וצ"ב מנ"ל בפשיטו' כך. נ"ל דיצא לן מן מה דאמרו בנהרדע' מרים וכל שום ולא שרה וכל שום מכיון שאמר מרים וכל שום נדע ממילא דלא שרה וכל שום דאל"ה הו"ל לומר רבותא דיוכל לכתוב שרה וכל שום ש"מ מזה הוכיח הרמב"ם דאפי' דיעבד פסול ומדשלח מרי' וכל שום ה"א לכתחלה קמ"ל עוד ולא שרה וכל שום אפי' דיעבד פסול ועיי' ב"ש ס"ק ג' שכתב די"ל דרמב"ם מכשיר דווקא בחניכה מובהק' ושם טפל וחניכה בעלמא לא כמו כשתולה עיקר בטפל ולמ"ש א"א דא"כ הול"ל אבל שרה לחוד לא אפי' דיעבד ש"מ דבאמת כשר רק כשאהפך טפל לעיקר ועיי':

והנה הרא"ש כ' הא דמתיר ר"ת אפי' לכתחלה לכתוב במומר שם שקוראי' בו היהודי' משו' שהוא כחניכה מובהק ולרמב"ם דלא מחלק בכך כ' הב"ש דצ"ל דהוא כדיעבד וכ"כ רשב"א לר"ת מהתימא שלא הביאו הב"ש ולולי הרא"ש ורשב"א הי' נ"ל הא דחניכה לכתחלה לא משו' דיש לעז קצת שיאמרו מדלא כתבו עיקר שמו כדרכ' של ב"א ש"מ אחר הוא מ"מ בדיעבד כשר דליכא לעז כ"כ אבל בגט מומר לא יאמרו למה לא נכתב עיקר שמו שהרי לא יאות לכתב שם זה שניתן לו כשהמיר ואין כאן שום לעז כלל כנ"ל נכון:

ובזה אתי' לן שפיר הא דכ' הטור בשם רמ"ה שאם כ' שם נכרי דפסול וב"י תמה לא בדיעבד פסול וכ' משו' ששינה ממטבע וזה רחוק שיהי' משו' דאמר ר"ת שלא להזכירו משנה ממטבע כו' ולמ"ש א"ש דיאמרו שאינו מומר זה שלו ניתן שם זה בשעה שהמיר דתו שאין ראוי' לכותבי' וכן נוהגי' ולמה כתבו בזה וע"כ דהוא אחר שיש לו שם לעז הוא ואיכא לעז גדול של הבעל ושל אחרי' והוא מלתא בטעמא:

וראיתי בג"פ שכ' אפשר דווקא בשם שידוע שלא נקרא ישראל בו והוא של נכרי או מומר ע"ז קפדי אבל בשם שניתן לו בשע' שהמיר והוא משמו' שישראל נקראי' בו כמו יוסף יוחנן אברהם כדומה דלא ניכר דשם של זה ניתן לו בשעה שהחליף דתו ליכא קפידא לפי זה אם ליכא קפידא רק בשם הניכר שהוא של נכרי' ליכא לעז כשכתבו שם של נכרי' דמה יאמר הבעל או אינשי דעלמא אם הוא המגרש לא הי' כותבי' שם זה בגט וע"כ אחר הוא מי הוא זה הא לישראל ליכא שם כזה רק לנכרי או מומר וע"כ דאקרה וכתב חוץ משנאמר דיתלו שהי' גר דליכא קפיד' בשם שהי' לו כשהי' נכרי כמ"ש הב"י שהי' לו קוד' שקבל עליו דת מו"י אלא בגר הא כותבי' שמו של ישראל ולא שכיח שיכתבו שם של נכרי בוודאי לא יתלו בגר רק בי' במומר:

ולפ"ז נ"ל משו"ה פסול בדיעבד דיש חשש לעז טובא שכל שעה ורגע עומד לחזור בו מקדש ע"מ שהוא רשע חוששי' שמא חזר בתשובה וכשתבוא אז להנשא יוציא לעז במקו' שלא ידעו שהמיר או ישתכח הדבר וכשתבוא להנשא יאמר שאיננו אותו שנזכר בגט וגם אסור לומר לו זכור כו' ויאמר אחר שהוא מומר גרשה ואיכא חשש לעז גמור שבע"כ יכחיש ויוציא לעז לכן אפי' דיעבד פסול כנ"ל ועיי' לפ"ז יצא לנו דין חדש אם היא מומרת לכתחלה וודאי אין כותבי' שם שהמירה בי אבל דיעבד כשר דמה לו להוציא לעז וגם אינו יוכל שהיא כשתרצה להנשא צריכה להראו' גטה ולא תחוש לבושתה וליכא חשש לעז כלל כנ"ל ועיי' בכ"ז:

אין אלמנה נפרע' מנכסי יתומי' אלא בשבועה. קושי' תוס' מבוארת ומה שתי' לבסוף דיש רבותא יותר חוב דעלמא אחר זמנו מאלמנה ת"ז אין לו מובן והוא דוחק שא"א לסבול דלאח"ז ליכא רבותא דבכ"מ טועני' ליתומי' כל מה דאבוהון מצי למטען ועיי' פ"י והנה באמת גוף קושי' תוס' שהקשה דלמא קמ"ל באלמנה אפי' ת"ז צריכ' ביאור תינח למ"ד אא"פ ת"ז אבל למ"ד פורע ת"ז והנפרע מן היתומי' ת"ז צריך שבועה א"כ שפיר מקשה דמ"ד דאם פת"ז קשי' מתני' דמה לי חוב אחר ת"ז מחוב אלמנה וצ"ע. עוד קשי' לי בעיקר הקושי' שהקשה תוס' לר"ל דקיי"ל כוות' דאא"פ ת"ז משמע למ"ד אדם פורע ת"ז לק"מ והא כ' תוס' בב"ב בסוגי' שם גבי פדיון בכור כ"ע מודי' שהוא בחזק' שלא נפדה ת"ז כיון דחוב זה אינו ברור שמא ימות ת"ז והה"נ חוב דכתובה אינו ברור שמא תמות היא ולכ"ע קשה למה תשבע ובדוחק י"ל בכתובה יש ב' דרבי' שתבוא לידי גבי' כשיגרשה או ימות משא"כ בפדיון הגם דרוב' חיים מ"מ לא דמי לכתובה הגם דהוא ימות בחיי' לא שכיח דשכיח יותר שהיא תמות בחייו דמיתה בנשים שכיח יותר מבאנשי' כמ"ש תוס' כתובו' ר"פ הכותב בשם ירושלמי מ"מ בפירו' שמא יגרשה שכיח יותר ממיתה בפדיון כן י"ל באפשר. ויותר נ"ל ליישב הנה הרא"ש בב"ב בשם ריצב"א דל"ח באלמנה שאתפסה ת"ז כל זמן שהוא בריא אלא כשהוא שכ"מ סמוך למיתתו מתפיס צררי שלא תתבזה בב"ד אח"מ וכ' לפ"ז במת פתאום תטול בלא שבועה עיי"ש. וצריך אני לבאר דבריו הא דהוצרך לומר שאתפסה שלא תתבזה הגם דחיישי' סמוך למיתה אתפסה דלא עדיף מיומא דמשלם למ"ד אא"פ ת"ז דל"ש שיפרע ביומא דמשלם כ"ש כתובה דלא משתלמ' רק אח"מ ולכן הוצרך שלא תתבזה משו' הקדי' ודווקא סמוך למיתה שיודע בוודאי שיהי' חייב לה אבל קוד' שהוא ספק חוב לא מתפיס ובמת פתאו' נוטלת בלא שבועה ולמ"ד אדם פורע ת"ז ג"כ ל"ח שמא תוך הזמן כיון דספק חוב הוא אלא סמוך למיתה אתפסה אלא לדידי' לא צ"ל משו' שאין רוצה שתתבזה או משו' תנאי ב"ד דהא ס"ל בחוב ודאי א"פ ת"ז ועיי':

והנה תוס' לא ס"ל כריצב"א ואפי' ת"ז חיישי' ואפי' מת פתאו' דכן משמע סתימ' המשנה אין אלמנה נפרע' משמע שאין שום אלמנה נפרע' אלא בשבועה ואפי' מת פתאום מ"מ יש מקו' לומר כריצב"א ולכן לא הקשה תוס' רק לר"ל דס"ל אא"פ ת"ז ועד דלא ידע תנאי ב"ד שאני הוקשה לתוס' למ"ד אא"פ ת"ז גם שמא אתפס' סמוך למיתה לא א"ש דהא עדיין אינו חייב כלו' וגרע מיומא דמשלם אבל למ"ד א"פ ת"ז י"ל דחיישי' סמוך למיתה דהחוב ברור חיישינן ובאמ' במת פתאו' גובי' בלי שבועה הגם דלא משמע לתוס' הכי מ"מ בחוזק ל"י להקשו' רק למ"ד אא"פ ת"ז והעלה מכח קושי' דבתנאי ב"ד מזדהר להקדי' לשלם וכיון שע"כ לחדש תנאי ב"ד שאני ס"ל לתוס' אפי' ת"ז דכן משמעו' מתוס' אפי' מת פתאום וא"ש:

והא"ש דמקשה על קושי' ש"ס אפי' כ"ע נמי הא קמ"ל טובא דאפי' ת"ז חיישינן ואפי' למ"ד א"פ ת"ז ובחוב דעלמא נמי צריך שבועה ת"ז משו' דהחוב ברור אבל קמ"ל מתוס' באלמנה אפי' מת פתאו' חיישי' שמא ת"ז הגם שהחוב ספק חיישינן ומקשה תוס' שפיר ועיי':

ועפ"ז יש להבין תי' תוס' דס"ל למקשן דאיכא רבותא יותר בחוב דאחר היינו תוך זמנו למ"ד א"פ ת"ז ובחוב דאחר אינו גובה רק בשבועה ואיכא רבותא טובא הגם בכ"מ טענינן ליתומי' כל מה דאבוה' מצי לטעון היינו מלתא דשכיח אבל ל"ש לא טענינן והא ודאי כ"ע מודי' דל"ש כ"כ לפרוע ת"ז אלא מ"ד א"פ דיש ויש כי היכי דלא לטרדן אבל ל"ש כ"כ וה"א דלא נטענן ליתומי' ואיכא רבותא רבתא דטענינן הגם באלמנה איכא עוד דהוא ספק חוב מ"מ ס"ל למקשן כיון דאיכא באלמנה תנאי ב"ד איכא חוב דעלמא ת"ז רבותא יותר וקושי' ש"ס רק למ"ד א"פ ת"ז. אלא דתוס' כ' דקושי' ש"ס לאחר זמנו איכא רבותא יותר מ"מ דברינו שפיר בישוב קושי' תוס' ועיי' בכ"ז כי דברי' מצודקי' המה:

ובדברינו מיושב קושי' תוס' לקמן הא כבר תני מתני' דכתוב' הנפרע' מנכסי יתומי' י"ל ממתני' דהת' לא שמענו רבותא זו דקמ"ל הכא דמהת' ה"א דחיישי' שמא סמוך למיתה אתפס הצררי דחוב ודאי הוא ומתני' ברובא דעלמא דאין מתי' פתאו' אבל במת פתאו' לחוש דאתפס' תוך זמן שאין חוב ברור אכתי לא ידענו אבל הכא קתני אין אלמנה נפרע' משמע אין אלמנה שאין לך אלמנה שנפרע' בלא שבועה מוכח אפי' מת פתאו' חיישי' לצררי וטובא ק"ו הכא מדהתם וא"ש נכון:

דף ל"ה ע"א. ס"ד משו' חינא אקילו בה רבנן כ' תוס' דקמ"ל הכא הגם דהוא ת"ז והקשה פ"י הא גם חוב דעלמא תנינא התם ומה מקשה ש"ס ולדידי לק"מ דמקשה אפי' חוב דעלמא נמי וזה כבר קתני ולפי דס"ד דכ"ש באלמנה דאיכא תנאי ב"ד כמ"ש תוס' א"כ רישא הכא ללא צורך דידענו קו"ח מחוב דעלמא ומתרץ שפיר מ"ד משו' חינא וממתני' דכתוב' הנפרע' מנ"י ה"א משו' דלאחר זמן הוא וא"ש ופשוט:

אלא דיש לפקפק על תי' תוס' הניחא למ"ד אא"פ ת"ז קמ"ל הכא רבותא יותר מבמתני' דכתוב' בגרושה אבל א"פ ת"ז ליכא רבותא יותר חוץ משנאמר דהרבותא דהכא הגם דהחוב אינו ברור כדכתיבנא באורך בסמוך לעיל. ובכתוב' כ' תוס' דמהתם בגרושה ליכא חן כ"כ כמו באלמנה ולא ידענו לפי הפשוט למה ונ"ל להסביר מהת' ה"א דאלמנה גובה בלי שבועה משו' חינא ממילא אין בגרושה משום חינא כ"כ דהא גרושה וגובה מבעלה היא ככל בע"ח דעלמא וליכא בגרושה רק בשלא גבה כתובתה עד שמת בעלה בתר גירושין דלא שכיח כ"כ וגם משו"ה לא תמנע להנשא שמא יגרשה וימו' אח"כ תהי' זריזה לגבו' וגם ל"ש כ"כ ואם תהי' אלמנה באמת תגבה בלא שבועה כך ס"ד מהתם לכן קמ"ל הכא דאינה גובי' בלא שבוע' ממילא איכא גם בגרושה כה"ג משום חינא כמו באלמנה וא"ש:

וכשאני לעצמי נ"ל ע"ד תוס' בכתוב' דבגרושה ה"א ל"ח לחינא כ"כ עפמ"ש תוס' כתוב' פ' הנערה למ"ד כתובה דרבנן ומשום שלא תהי' קלה כו' תינח גרושה נתאלמנה מ"ט והעלה כיון שתיקנו בגרושה שוב תיקנו גם באלמנה משו' חינא ונ"ל להסביר אי לא הי' מתקני' בגרושה משום שלא תהי' קלה לא הי' מקו' לתן עיקר כתוב' משו' חינא כיון דלכולן ל"ל מתנאי ב"ד איך יעלה ע"ד למנוע להנשא משו' דל"ל כתובה אבל מאחר שתקנו כתובה לגרושה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציא' אם אלמנה ל"ל ובה נאמר חוץ תמנע מלהנשא וא"ש: